"כולם כאן מעריצים אותך", אמרו שופטי "מאסטר שף VIP" (קשת 12). "יש לי יחס אלייך כמו שאין לאף אחד אחר", החניף במיוחד אייל שני. מושא המחמאות מפתיע: זאת הייתה לא אחרת מאשר יפעת שאשא ביטון, שרת החינוך כיום, חברת כנסת בעת הצילומים, עובדת ציבור לכל אורך התקופה ומתמודדת בתכנית ריאליטי ביום אחד מיותר. האוכל על המסך נראה דווקא טעים, אבל לצפייה צריך היה לצרף שקית הקאה.
ההופעה של שרת החינוך בהווה בתכנית ריאליטי צורמת וצורבת מכל כך הרבה בחינות. בימים האחרונים הדגישו מטעמה שההופעה הייתה בטרם מונתה לשרה, אבל הצופה לא יודע את זה. הוא רואה עכשיו, בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי (וחינוכי), את שאשא-ביטון - שהוצגה על ידי מיכל אנסקי כשרת החינוך, מן הסתם בתוספת עריכה מאוחרת - מופיעה ומשתעשעת עם שפים וידוענים אחרים על המסך. גם אם התבשיל נרקח מזמן, מנת התעמולה מגיעה עכשיו.
זה כמו ערבוב של שמן ומים, ביזנס ופלז'ר, עבודה לאומית עם בידור. שאשא ביטון מספרת למצלמה שהכירה את השף חיים כהן במהלך מאבק המסעדנים (היא עמדה בכנסת הקודמת בראש ועדת הקורונה), וכעת היא נהנית מהחוויה שרחוקה מכל הבלאגן בחוץ. אבל זה מרתיח: אנחנו שילמנו אז ומשלמים היום הרבה כסף לשאשא ביטון כדי שתעבוד בשבילנו, לא בשביל ההפוגה הקומית הזאת. לא בשביל שתפגין את כישורי הבישול שלה, וגם לא בשביל שתצטלם בסמוך לשלל מותגי מזון בחגיגה של פרסום סמוי. לא אייל שני צריך לשפוט אותה, אלא אנחנו.
זה לא מתחיל ונגמר בשאשא ביטון. הערב ישתתף בתכנית של קשת - שהאשמה על הליהוק הניהיליסטי נופלת גם עליה כמובן - גם דוד אמסלם, שהופעתו חמורה אולי אפילו יותר. היום הוא ח"כ, אבל אם נקבל את גרסתה של שאשא ביטון, לפיה הצילומים נעשו לפני שמונתה לשרת חינוך - הרי שמכאן עולה בהכרח שאמסלם כיהן באותו זמן כשר הדיגיטל וכשר המקשר בין הכנסת לממשלה. קודם לכן, אגב, אמסלם כיהן כשר התקשורת. מוטב להימנע מקונספירציות, אבל ההופעות האלה מנציחות אי אמון: איך נוכל להאמין בעתיד שהצבעות הקשורות לתחום התקשורת, למשל, יתקבלו מצד השניים בתום לב? כיצד שני פוליטיקאים כה ממולחים לא זיהו שהפיתוי הזה מיותר, ורק יכביד עליהם?
זה אולי חוקי ומוכשר באמצעות ייעוץ משפטי כלשהו, אבל ברמה הפוליטית, החברתית, הציבורית - זאת טעות חמורה בשיקול הדעת. אז נכון, "מאסטר שף" היא באמת תכנית טלוויזיה מצוינת (גם אם נמרחת, כנהוג בז'אנר), אבל אין בה אפילו את עלה התאנה העיתונאי הדל שישנו בתכניות אקטואליה רכות. זה סתם בידור זול, מתנה לפוליטיקאי שצמא לתשומת לב חיובית. בזמן שנבחרי ציבור צריכים לטפל בבעיות חשובות באמת, זה מוציא מן הדעת לראות אותם מקדמים לחם ושעשועים.
זה נכון לשרים, לחברי כנסת, וגם לעובדי ציבור בכירים - אנשים שאנחנו מצפים מהם עדיין, משום מה, ליותר. התופעה של אישי ציבור בהווה ובעבר כבדרנים בתכניות ריאליטי, שהולכת ונעשית נפוצה יותר ויותר, קשורה ברעשנות הנוראית שהשתלטה על השיח הפוליטי. אנחנו רואים את זה בקרקסים בכנסת, בהתבזות של פוליטיקאים בטיקטוק, בהצעות החוק המופרכות ובקמפיינים קיצוניים. כל אלה הם עדויות לרעש בלתי נגמר שמסיח את הדעת מהבעיות שבוערות כאן כל הזמן. האנשים שמקבלים את ההחלטות הכי משמעותיות על החיים שלנו עסוקים בלהרעיש.
יש לזה השלכות. ההשתטות הזאת חוזרת אלינו כבומרנג. אמון הציבור נפגע. היכולת לנהל דיון ענייני ורציני ולא רעשני נפגעת. היכולת שלנו לעסוק בדברים חשובים נפגעת. זה הרבה יותר מקראמבל אגסים תמים: כשיפעת שאשא ביטון ודוד אמסלם מבשלים בטלוויזיה, כולנו נאלצים לאכול את הדייסה.