אם תתפסו ביוטיוב איזה קטע מתוך הגרסה הקודמת של "רוקדים עם כוכבים", שהופקה ברשת בעשור הראשון של המילניום, אולי תופתעו לגלות עד כמה זה נראה רחוק, נאיבי כמעט, שריד לעידן טלוויזיוני ותרבותי אחר לחלוטין. מאז שוק הטלוויזיה השתנה ללא היכר והריאליטי צמח לגדלים מפלצתיים. זאת לא רק אולימפיאדת הריגושים, האריזה המקסימליסטית וההגשה ההיפראקטיבית - החומרים שהפכו כל מירוץ מכשולים מטאפורי או ממשי לקרקס מגוחך - אלא גם קרנבל הסלבס.
בכל מקום ניתן לראות היום ידוענים מדרגה רביעית וחמישית מתבזים במשימות מטופשות עבור עוד גרגר של פרסום, ואת הטלוויזיה תובעת מהם עוד דרמה ועוד דרמה ועוד דרמה, רובן ככולן ריקות. "זוג מנצח", "מאסטר שף", "המטבח המנצח", "הישרדות", "האח הגדול", "גולסטאר" - אלה הן רק חלק מהדוגמאות לתופעה. שיאה הוא כמובן בתכנית הדגל הדיסוטופית של קשת, "הזמר במסכה", שכל מהותה היא זיהוי המפורסם מאחורי הבובה ואין בה דבר מעבר לכך.
על כן, הציפיות מעליית הגרסה החדשה של "רוקדים עם כוכבים" היו נמוכות. מה כבר יכול להיות? עוד חגיגה גימיקית של הטאלנטים של קשת? אבל הופתעתי לטובה: זה לא ריקוד מושחת. אמנם היא חוזרת על עצמה ודי מונוטונית, אבל ביחס ליקום הטלוויזיוני הישראלי, "רוקדים עם כוכבים 2022" היא ריאליטי חביב, מאוזן וידידותי לצופים, הרבה יותר מהמצופה.
זה עדיין פחות או יותר אותו הרעיון: מפורסמים מצוותים לרקדנים מקצועיים. יחד הם מתאמנים כזוג על שלל ריקודים ומופיעים מול צוות שופטים. הדגש הוא על העבודה הקשה של אנשים שאולי הם מקצוענים בתחומם אך חובבנים לחלוטין כרקדנים, לא על היותם מכונות גופניות ("נינג'ה ישראל") ולא מתוך הסתתרות ("הזמר במסכה"). זה פורמט הרבה יותר צנוע: המתמודדים עושים מה שהם יכולים - בלי בהכרח להצטיין, אבל גם בלי להתבזות. על המסך נראים אנשים שמתמודדים עם אתגר, ולא כוכבים שמסתתרים מאחורי בובות של חיות.
הליהוק, שכצפוי כולל גם טאלנטים של קשת מכל מיני צדדים, מביא לשולחן בין שלל אנשי תקשורת, זמרים ודוגמניות, גם את פרופ' עידית מטות מאיכילוב, אחד מסמלי תקופת הקורונה. היא לא השתתפה בתכנית הראשונה, אבל מראש מדובר בבחירה בעייתית, שמזכירה את שיבוצו של פרופ' איתמר גרוטו כאפון ב"זמר במסכה". יש טעם לפגם בשיבוצם של מומחים כבדרנים - בוודאי בתקופה שבה אמון הציבור והצורך שלו בפרשנות מהימנה של הסיטואציה כל כך חשוב. כך בדיוק הטלוויזיה מעוותת את היחסים שבין בידור ואקטואליה, ופורמת אותם עד כדי מסמוס ההבדלים. מבין חברי הקבוצה שהתחרתה אמש, היה משמח לראות את המתעמל אלכס שטילוב או את הקומיקאית עדי אשכנזי שהרשימו שניהם, אבל גם את אלי אילדיס עם הופעה בסגנון מטריקס, שמצד אחד אולי הייתה משונה אבל גם היה בה קמצוץ של אדג' ומקוריות שקשה למצוא בפריים טיים.
גם שאר הצוות של "רוקדים עם כוכבים" מפתיע לטובה. ההימור על לוסי איוב, שהגיעה אחרי תקופת השתפשפות ארוכה בתאגיד, מסתמן כמוצלח. הסגנון שלה יומיומי, רגוע, לא לקקני ולא סנסציוני ובעיקר לא מאולץ - ומעניין לראות איך זה יתפתח בהמשך. גם הדינמיקה בשולחן השופטים עוד לא אידיאלית, אבל גם לא מעיקה. לצד אלי מזרחי (שהיה גם בגרסה הקודמת) ודוד דביר ("נולד לרקוד") הוותיקים, ממש אפשר להבחין ברונה לי שמעון ואנה ארונוב, ששתיהן צמחו מתוך פורמטים כאלה, מגלות את עצמן כמנטוריות עם אופי והערות ענייניות.
אלה מחמאות שנשמעות פושרות, אבל דווקא בזה כוחה של "רוקדים עם כוכבים". היא לא סוערת, לא חד פעמית, לא צהובה, לא נסחפת לשום מקום וגם לא מניפולטיבית, מזיקה או צינית. איך אומרים? היא רק רוצה לרקוד. בטלוויזיה המסחרית של העידן הנוכחי, גם זאת סוג של מעלה.