בתוך גוף העבודה של קלינט איסטווד, מסתתר תת-ז'אנר נישתי במיוחד של סרטי מסע בהם הוא יוצא להרפתקה עם חיה. זה התחיל ב-1978 עם "מחפש צרות", בו הסתובב עם קוף, והמשיך השנה עם "Cry Macho", בו התיידד עם תרנגול. כעת, נראה שצ'אנינג טאטום מנסה ליישר איתו קו בסרט הטרי "דוג טריפ", שעלה בסוף השבוע האחרון באולמות הקולנוע.
טאטום מגלם חייל קרבי לשעבר, שנדרש לפרוש את חסותו על כלבת לחימה, ולקחת אותה עמו להלוויה של מי שהיה הנוהג שלה, וחבר טוב שלו. כמו בסרטים של איסטווד, גם כאן האדם והחיה חולקים כלי רכב ונוסעים יחד בכבישי אמריקה, במקרה זה מוושינגטון לאריזונה. נוסף לדמיון העלילתי, נראה גם שהשחקן, מן הכוכבים האמריקאים הבולטים של העשור האחרון, שואב השראה מן ההופעות של הכוכב הוותיק. כמוהו, גם הוא מעצב כאן דמות של גבר דמוי סברס, מחוספס מבחוץ אך רך מבפנים.
לחייל בדימוס קוראים ג'קסון. לחברתו החדשה קוראים לולו, ומגלמות אותה לחילופין שלוש כלבות מלינואה אמיתיות. הוויכוח לגבי השימוש הקולנועי בחיות בכלל ובהולכות על ארבע בפרט הוא דיון לא פשוט. מחנה אחד יגיד שייצוג קולנועי של כלבים יכול להמריץ את הקהל לאמץ אותם, ולכן יש בכך חשיבות, כל עוד שמפקחים על ההפקה כהלכה. מחנה אחר, טהרני יותר, יראה בכך סוג של ניצול, אפילו התעללות.
כך או כך, נראה כי "דוג טריפ" לא פונה לקהל הצדקני. באופן חריג יחסית להוליווד, אך שוב בדומה לאיסטווד, הוא מכוון לציבור מסוג אחר. הגישה היא פרו-צבאית, הגיבור מוגדר בשלב מסוים כ"רדנק", העלילה מתרחשת ברובה במדינות המזוהות עם המפלגה הרפובליקאית, ולאורך כל הדרך התסריט לועג לדמויות עם השקפת עולם ליברלית ולתרבות התקינות הפוליטית.
הסרט מצפצף בעצמו על התרבות הזו. בסצינה אחת, הגיבור כמעט ומקיים מין בשלישייה עם שתי מטפלות בטנטרה, אך לולו מפריעה לו להשלים את האקט. לאחר מכן, מגיע רצף של סצינות בהן הוא מתחזה לאדם עיוור כדי לקבל חדר חינם במלון. במסגרת זאת, מתגלה כי כיוון שהכלבה שירתה באפגניסטן, אילפו אותה לתקוף אנשים עם מראה ערבי - וכשהיא רואה מישהו כזה בלובי, תוקפת אותו. "דוג טריפ" מציג את כל זה בצורה משועשעת, בלי להתייחס לקורבן שנפגע רק בגלל זהותו האתנית. לא צריך להיות יפה נפש כדי לנוע בחוסר נוחות.
את התסריט המשונה כתב ריד קרולין, שכבר עבד עם טאטום בסרטי "מג'יק מייק". שניהם ביימו יחד את הסרט, במה שהוא עבודת הבימוי הראשונה של טאטום, וחוסר הניסיון שלו ניכר.
לא חסרות בעיות ב"דוג טריפ", והבעיה הכי גדולה היא הנימה המבולבלת. לעתים הוא דרמה פסיכולוגית על חייל שמתברר כי יש לו פוסט-טראומה קשה, ולפעמים הוא קומדיה קלילה. לפעמים הטון מחוספס ובוגר, ולפעמים נראה שהתוצאה מנסה לקרוץ לכל המשפחה. חסרה כאן יד יותר שתכוון את הסרט הזה לאדמה בטוחה. לא ברור מה הוא רוצה להיות ומה הוא מנסה לעשות.
ובכל זאת, קשה שלא לכשכש בזנב בזמן הצפייה. כשחקן, יש לטאטום נוכחות חזקה וכובשת. הכלבות שמגלמות את לולו מצוינות גם כן, ומצליחות לפתח איתו כימיה. בכל פעם שהסרט מתמקד ביחסים בין השניים, הוא משכיל להקסים ולרגש. זה קורה יותר ויותר ככל שהעלילה מתקדמת, ולכן התוצאה הולכת ומשתפרת, עד לקליימקס צפוי אך נוגע ללב. אם למישהו היה ספק, "דוג טריפ" ממחיש שכלבים יכולים לגשר בין אנשים, לרפא פצעים ולפתוח לבבות. מי צריך את מארוול כשיש גיבורי-על אמיתיים כמוהם.
אם נחזור לדיון שבו התחלנו, אז מבחינתי ניתן לסכם אותו ואת השיח הכללי על הסרט כך: "דוג טריפ" לא יזכה באוסקרים, אבל מי שיצפה בו ייצא ממנו עם רצון לאמץ כלב, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו.