ב"רוקדים עם כוכבים" מזדמן לנו להציץ אל הכוכבים במערומיהם. זה אנושי ומכמיר לב

מה כבר יש לומר עוד על "רוקדים עם כוכבים"? כפי שכתב נדב מנוחין בביקורת שלו לאחר התוכנית הראשונה, מדובר בתכנית נחמדה עד פושרת. אין בה דרמות גדולות, אין הצלחות שוברות שיאים, כולם נחמדים זה לזה ואפילו דוד דביר לא מגרד בה את קצה דוידביריותו. אפילו הוא מבין שעדיף לו כבר להעליב את אנה זק, כי כאן אין לו פרטנר.

קצת כמו ב"זמר במסכה", כולם משתדלים להתנהג כאילו חשוב להם לנצח, אבל לא ברור למה. כולם כוכבים גם ככה (חוץ מפרופסור עידית מטות), אף אחד מהם מעולם לא התיימר להיות רקדן או אי פעם מדד את עצמו על פי כישורי הריקוד שלו. לכאורה, התכנית המושלמת לנגן ברקע בזמן חימום המנה האהובה עליי, ערימת שאריות בטוסטר אובן. אבל מבין הצעדים, המלמלות ומנגינות הסמי-לטיניות, עולות מספר סוגיות שבכל זאת ראוי לדון בהן ברצינות.

לאור האמור לעיל נשאלת השאלה למה אנשים צופים בזה? אולי אנחנו קצת אוהבים להשתעמם. אבל הסבר משכנע יותר, הוא כנראה החשיפה הרגשית שכרוכה בריקוד. מתי עוד היה מזדמן לנו לגלות שעדן פינס, אישה שאלוהים נשקה לגופה, רוקדת כמוני בסלואו כיתה ו'? מי היה מאמין שסמל מין כמו יובל סגל, שהודח למרבה הצער, חווה כזה חוסר ביטחון סביב תנועות הריקוד שלו? ב"רוקדים עם כוכבים" מזדמן לנו להציץ אל הכוכבים שלנו במערומיהם ביותר ממובן אחד וזה אנושי ומכמיר לב. סוף סוף, מתאפשר לנו להרגיש קצת קרובים אליהם באמת. דווקא בלי וידויים קורעי לב, בלי תככים ובלי מריבות, אלא בקטנה - בצעד עקום, בתנועה מגושמת של היד, במבט קפוא. פתאום כולנו יכולות להיות קצת עדן פינס, כי עדן פינס היא יותר אנחנו.

שאלה שלא נידונה לעולם, אבל תלויה שם היטב בין הגופים המתחככים, היא שאלת המתח המיני. חבר'ה, בואו לא ניתמם. אנחנו רואים פה גברים ונשים סטרייטים מאוד מבלים זה עם זו באינטימיות במשך שעות ארוכות של חזרות, חלקם, כך הדליפה מעיין אדם, יוצאים יחד לאכול בנאפיס. האם בני הזוג של המשתתפים והמשתתפות לא חוששים אפילו קצת מהאפשרות לרומן? אין בכוונת פסקה זו לעודד בגידה, אבל בואו נודה שאנחנו נהנים מהאפשרות המינית-רומנטית הקלושה שמרחפת מעל הזוגות הללו.

חברים, אי אפשר לרקוד ברצינות לשיר שהפזמון שלו הוא, "מסתובבת סיבובים סיבובים סיבובים / מערבבת ערבובים ערבובים ערבובים". אבל אם כבר בחרתם בו, בבקשה לא להסתובב תוך כדי. זה לא טקס חנוכה.

אני מתה על לוסי איוב, אוקיי? מתה. לא משנה כמה פעמים היא תשאל "וואו, מה זה היה" בסיומו של נאמבר בינוני פלוס, אני שלה. גם אנה ארונוב, גם רונה לי זיקית שמעון. אפילו דוד ואלי די בסדר. אבל בחיי, אם כבר ערב חלטורות, אז למה לא לייבא לכאן את סטטיק? מה עם שחר חסון? בשם אלוהי שמלות הפיאטים, שמישהו יביא לכאן קצת פוראח. אם לא בערב ריקודים סלוניים, אז איפה כן.

"רוקדים עם כוכבים" לוקה בסטרייטיזם חמור, מחלה שהיעדר הצחוקים הוא רק סימפטום אחד שלה. הדבר הכי ג'נדר-פלואיד בתכנית הזאת הוא הטוקסידו של לוסי איוב. מה שגורם לי לחשוב, האם בעולם הריקודים הסלוניים יש מקום לריקודים גאים? מה עם לסביות? הומואים? ביסקסואליים, טרנסיות, א-בינאריים? מעניין שדווקא היום, עת התפוררות המגדר הבינארי, מככבים בטלוויזיה הישראלית הסגנונות הממגדרים ביותר שמציע עולם הריקוד. זה לאו דווקא רע. יש משהו יפה בחלוקה הברורה הזאת, שמפארת את הגבר והאישה, הארוס והתנטוס וכל המושגים שאוהבים לרייר עליהם במחוזות המיניות המקודשת.

ובכל זאת, גם להט"בים, אני מניחה, אוהבים לרקוד. במגמת מחול בתיכון שלי, משהו כמו תשעים ושמונה אחוז מהרקדנים הגברים, היו גייז. אז למה הם בעצם מוכרחים להמשיך ולגלם את החלום ההטרוסקסואלי? תגידו שלא מוכרחה להיות הלימה בין המגדר שאליו נמשכים והמגדר שאיתו רוקדים. על פי ההיגיון הזה, אפשר היה לצוות לצורך העניין את לירן דנינו לגבר ואת סנדי בר לאישה. אבל לא, זה לא יהיה מספק: אנחנו רוצים לדעת שיש לפנינו אפשרות למתח מיני. מעניין לראות איך זה עובד מחוץ לשדה הסטרייטי. רעיון לעונה הבאה.

עוד בנושא מגדר (הלא הוא הנושא האהוב עליכם), מכווץ את הלב לראות בכל פעם מחדש כמה קשה לגברים לרקוד. אולי אני מפליגה בהנחות פמיניסטיות, אבל לא יכולתי שלא לזהות בגופים העצורים את הפחד לשחרר, להשתטות, להתבטא, לצאת "לא גבר". כנשים, לא מעט תלאות עוברות עלינו, אבל הזכות לרקוד ניתנה לנו במלואה. אנחנו נשלחות לחוגי ריקוד, בין אם מרצוננו או כהסללה מגדרית, ואחר כך, במסיבות, נפתח לנו לבד.

בנים, מגיל 12 בערך, לומדים שצריך לרקוד במסיבות כדי לתפוס בנות, אבל פוחדים להרחיק את הזרועות מהגוף כאילו סוד הקיום טמון להם בבית השחי. זה מעציב אותי, כי לעתים קרובות אני מגלה שמי שפוחד לרקוד פוחד להיחשף, ומי שפוחד להיחשף פוחד להרגיש. עומר דרור מצליח לבטא, כמעט, משהו מהפחד הזה, עד שסנה קוטעת אותו בווידוי הסובייטי ביותר ששמעתי בכל הזמנים: "אצלנו, בתחרויות, היינו מורחים על השיניים משהו שלא היינו יכולים להפסיק לחייך. אני לא בטוחה שזה היה חוקי".

כל הנשים צריכות לקבל נקודות יתרון אוטומטית רק על זה שהן עושות משהו על עקבים כל כך דקים, מבלי לדאוג בכל רגע נתון לבריחת פטמה מבעד למחשוף הנצח. שהגברים יהיו גברים, שהנשים יהיו נשים - בסדר, אבל האם אפשר, ולו לפרק אחד, להחליף ביניהם רק את התלבושות? אני מתה לדעת האם יש גבר סטרייט בעולם שיהיה מוכן לשאת תלבושת כזאת, אפילו לא בריקוד, אלא בעמידה, למשך חמש דקות. סנדי, את המנצחת שלי להערב ולו רק בשל היכולת להחזיק כל כך מעט לבוש בכל כך הרבה ביטחון.