לפני 16 שנה, יסמילה זבניץ' הדהימה את עולם הקולנוע האירופאי. היא אמנם היתה במאית בוסנית אלמונית, אבל זה לא מנע מסרטה "גרבאוויצה" לעקוף שמות כמו רוברט אלטמן, סידני לומט וקלוד שברול ולזכות בדב הזהב, הפרס הראשי בפסטיבל ברלין.
מאז, ביימה זבניץ' עוד כמה סרטים שזכו לחשיפה בינלאומית, אם כי פחותה, ובשנה האחרונה היא שוב חזרה למרכז הבמה הודות לסרטה "לאן את הולכת אאידה", שהיה מועמד לאוסקר האמריקאי והתגלה כזוכה הגדול של האוסקר האירופאי.
בסוף השבוע האחרון, לאחר המתנה ארוכה בעקבות הקורונה, עלה הסרט לאקרנים בישראל. בדומה ל"גרבאוויצה", גם הוא מתרחש על רקע מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, והפעם העלילה מתמקדת בטבח שבוצע בעיירה סרברניצה. "לאן את הולכת אאידה" נקרא בשם גיבורתו, מתורגמנית העובדת בשירות האומות המאוחדות ונחרדת לגלות כי חיילי האו"ם לא עושים דבר כנגד החיילים הסרבים, שצדים אזרחים בוסנים - ובהם גם בני משפחתה. באופן אישי, הגוף שלי בער מרוב זעזוע וזעם בזמן הצפייה.
אני משוחח עם זבניץ' בזום לרגל צאת הסרט בארץ. לאור הצלחתו, יש מאחוריה כבר מאות ראיונות שכאלה, והדבר היחיד שאני יכול לחדש לה הוא ביטוי בעברית שאינה מכירה - "או"ם שמום", החרוז שבאמצעותו בן גוריון תיאר את אוזלת היד של האומות המאוחדות.
"אני חייבת להגיד שזה נושא מורכב", היא מגיבה. "שמעתי הרבה עדויות מהטבח, ולפי המידע שאספתי, אפילו חייל או"ם אחד לא נקף אצבע או ירה ולו כדור אחד למען הבוסנים והבוסניות. חלק עשו את זה בגלל דעות קדומות - בעיניהם הבוסנים היו מוסלמים ולכן לא אירופאיים. מנגד, צריך לזכור שרבים מהחיילים היו ילדים בני 18. קשה לשפוט אותם בסיטואציה הזו, שאף אחד לא הכשיר אותם אליה, אם בכלל אפשר לעשות זאת. החייל שבוכה בסרט מבוסס על חייל במציאות".
"הרעיון שעומד מאחורי האו"ם הוא רעיון יפה - לאחד את העולם, ולעשות זאת סביב ערכים כמו זכויות אדם. הביצוע שלו פחות מוצלח, אבל אני לא חושבת שצריך לפרק את הארגון הזה. צריך לשפר אותו, והלוואי שסרטים כמו שלי יתרמו לכך".
איך את מסבירה את העובדה שהעולם, וגם ישראל, פחות או יותר שתקו מול הטבח הזה? לא למדנו כלום מהשואה?
"אין לי הסבר, אבל אני חייבת להזכיר שישראל קיבלה פליטים מן המלחמה, וגם לציין שהעולם היהודי גילה אמפטיה כלפי העם הבוסני ועזר לו לאורך השנים. באופן אישי, אני קיבלתי מימון מג'ורג' סורוס, ובאופן כללי הרבה מהתרבות שלנו שרדה בזכותו".
את הגיבורה מגלמת יאסנה דוריצ'יץ', שנושאת את הסרט על גבה כיוון שהיא נמצאת ברוב הסצינות - ואלה לא סצינות פשוטות בכלל. "מבחינתי, הרגע הכי קשה היה הרגע שבו אאידה נדרשת לזהות גופות של קרובי משפחה", אומרת הבמאית. "במציאות, לנשים תמיד היו תחושות מעורבות במעמדים האלה. מצד אחד, כמובן שהן אמרו לעצמן 'הלוואי שזה לא הגופות של הילדים שלי'. מצד אחר, הן הרי ידעו שהילדים ככל הנראה מתים, אז במציאת הגופה היתה לפחות הקלה מסוימת, כי ככה היתה דרך לקבור אותם. ניסיתי להדריך את יסאנה שתגלם בתוכה את התחושות הסותרות האלה. היה קשה מאוד לצלם את זה, וכל הצוות עמד מסביב בשתיקה מוחלטת".
בעבודתה עם שחקנים ושחקניות, נעזרת הבמאית בהכשרתה. "ביוגוסלביה בה גדלתי לפני המלחמה, היה נהוג ללמוד קולנוע ותיאטרון ביחד. היינו עושים תרגילים של בימוי על הבמה ומול המצלמה", היא אומרת. "זה מאוד עוזר לי. עם כל הכבוד, אני חושבת שאם מישהו לומד רק קולנוע, אז אין לו מספיק ניסיון בהדרכת משחק".
השנה, דב הזהב בפסטיבל ברלין הוענק לקרלה סימון, דקל הזהב בפסטיבל קאן לז'וליה דוקורנו ואריה הזהב בפסטיבל ונציה לאודרי דיוואן, והאוסקר יוענק ככל הנראה לג'יין קמפיון, שנה לאחר שקלואי ז'או זכתה בו. אך כשזבניץ' זכתה בדב הזהב לפני קצת יותר מעשור וחצי, זה היה נחשב נדיר וחריג.
"תמיד רציתי להיות במאית, אבל בקושי היו לי מודליות לחיקוי", היא אומרת. "כשלמדתי באוניברסיטה, הראו לנו רק סרטים של גברים. מצד אחר, הסוציאליזם היוגוסלבי מאוד תמך בזכויות האישה ובהעצמה שלה, ומחוץ לעולם הקולנוע, היו לנו הרבה גיבורות לשאת אליהן את עינינו".
"כשהתחלתי להסתובב בפסטיבלים, תמיד היו שואלים אותי 'איזה מין אימא את, איך את משאירה את הילדים בבית'? אף אחד לא שאל את עמיתי הגברים איך ולמה הם עושים זאת. רק אני הייתי צריך להתמודד עם רגשות אשם, ולקח לי הרבה זמן להתמודד עם המצפון שלי".
"אנחנו חיים בחברה אלימה, בעיקר כנגד נשים, אבל אני משתדלת לא להציג את הדמויות שלי כקורבנות. תחושת הקורבן התמידי מסוכנת".
איך את מסתכלת במרחק הזמן על הזכייה בדב הזהב עם "גרבאוויצה"?
"אני משתדלת לא להתרגש יותר מדי מפרסים. לעתים קרובות, את מקבלת פרס על מה שלא מגיע לך ולא מקבלת על מה שכן מגיע לך. מבחינתי, מה שהיה חשוב זה השינוי שהסרט חולל - בזכות העוולות שהוא תיאר, ממשלת בוסניה הכירה בנשים שנאנסו בזמן המלחמה כקורבנות של מלחמת האזרחים. ארגוני נשים נלחמו למען השינוי הזה במשך שנים, והסרט עורר את הדיון הציבורי שהוביל להצלחת המאבק".
איך היחסים שלך עם הממשלה הבוסנית? מצד אחד, את מבקרת אותה. מצד אחר, את מביאה גאווה לאומית עם הפרסים שלך, כשאת מייצגת את בוסניה.
"האמת, שהממשלה ואני מסוכסכים. אני אאוטסיידרית. הם לא אוהבים את מה שאני עושה ואני לא אוהבת את מה שהם עושים. הניהול שלהם של משבר הקורונה היה פושע, לא פחות".
לבמאית יש קשרים שונים ומשונים עם ישראל. בן דודה סמיר סלסקוביץ' שיחק במדי מכבי קריית מוצקין ואליצור רמלה בשנות התשעים. לפני שנתיים, היא ישבה בחבר השופטים של פסטיבל ברלין עם נדב לפיד. "זה היה מצחיק, כי התגלה שיש לנו טעם זהה. בשלב מסוים התחלנו להתבדח שאני יכולה לבחור בשבילו והוא בשבילי, והתוצאה תהיה זהה".
נוסף לכך, היא מציינת את "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן כמקור השראה לעבודתה. "גם פולמן וגם אני עוסקים בטראומות מלחמתיות, והאנרגיה שבה הוא עושה זאת מאוד השפיעה עליי. אני מוקפת בהרבה גברים עם פוסט-טראומה בגלל מלחמת האזרחים אצלנו, והסרט של פולמן הוא כמו אגרוף בבטן מבחינתי".
אם "לאן את הולכת אאידה" יכול להעביר מסר אחד, מה היית רוצה שהוא יהיה?
"שהחיים יכולים להתהפך במהרה, ולכן אנחנו חייבים להגן על הדמוקרטיה ולשמור עליה מכל משמר, כי אין לנו שום תעודת ביטוח. הפשיזם לא נעלם כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה".