"באטמן": 120 דקות של ככה-ככה, 50 דקות של וואו

הסרט החדש בסדרת "באטמן" מנסה לאורך כמעט שלוש שעות לשלב בין מותחן אפל, מותחן אימה פסיכולוגי, דרמת מאפיה, דרמה חברתית-פוליטית-אתית ומלודרמה משפחתית. לפעמים זה לא מצליח, אבל כשזה כן - זה מסעיר

04/02/2022
טריילר הסרט "באטמן" (טוליפ מדיה)
דירוג כוכבים לסרטים -3.5 כוכבים(צילום: עיבוד תמונה, .)

בקיץ 1989 עלה לאקרנים "באטמן", העיבוד הקולנועי המודרני הראשון לעלילותיו של איש העטלף (היה גם סרט ב-1966). כמה חודשים לאחר מכן נפלה חומת ברלין, וסימנה את תום המלחמה הקרה.

עכשיו, כשהמלחמה הזו ניצתת מחדש, מגיע לאקרנים עוד סרט בכיכובו של גיבור-העל האפלולי, שבאנגלית נקרא "The Batman" ובעברית, שוב, "באטמן". בתווך בינו לעיבוד מסוף שנות השמונים היו כזכור עוד שלל גלגולים קולנועיים של איש העטלף. ככה זה: הזיכרון בימינו קצר, ולכל דור מגיע את הבאטמן שלו, אז כולנו נקבל אותו; כולנו, חוץ מהרוסים - כחלק מהסנקציות על המדינה, הודיעו אולפני וורנר שלא יפיצו בה את הסרט. אצלנו ובשאר העולם הוא עלה בסוף השבוע.

אחרי יוצרים בעלי שם כמו טים ברטון וכריסטופר נולן, הגיע תורו של מאט ריבס לאחוז בשרביט הבימוי. בעברו "קלוברפילד" המצמרר; עיבוד לא מוערך דיו לסרט הנעורים הערפדי "הכנס את האדם הנכון"; ופרקים מצוינים בסדרת האלגוריות הפוליטיות "כוכב הקופים". את איש העטלף מגלם הפעם רוברט פטינסון, מי שכזכור פרץ בסדרת "דמדומים" ומאז המציא עצמו מחדש כשחקן מגוון ומוערך. כאן מתחבר הכוכב למקורותיו, ולאור מלבושיו והבעות פניו, בכל פעם שהוא מוריד את המסיכה אפשר לחשוב כי מדובר במעריץ של להקות אימו המסתובב בקומות העליונות של דיזנגוף סנטר.

הביוגרפיה של איש העטלף נותרה פחות או יותר דומה לזו שבסרטים הקודמים: גם הפעם מדובר באלטר-אגו של ברוס וויין, מיליארדר שלא התאושש מטראומת התבגרותו - הוריו נרצחו בנסיבות מסתוריות. בכובעו כבאטמן, הוא מנסה לנקות את הרחובות של עירו גותהאם. הפשע, הזוהמה והשחיתות בה רק מתעצמות מעיבוד קולנועי אחד לאחר, אולי כהמחשה למצבו המידרדר של עולמנו.

עוד בוואלה!

הפרט המדהים שכולם מפספסים לגבי "ספיידרמן: אין דרך הביתה"

לכתבה המלאה
לא עוזב את העיר. מתוך "באטמן"(צילום: טוליפ מדיה)

הסרט נמשך כשלוש שעות - אורך שכבר לא מפתיע אף אחד בימינו. לעתים קרובות, דווקא יצירות בנפח כזה מתגלות כמי שניתן לתקצר בקלות, וכך זה גם הפעם, בין השאר מחמת הצורך לטשטש ולעקוף ספוילרים.

ובכן - המצב בגותהאם כאוטי. על רקע קמפיין בחירות, פועל בעיר רוצח סדרתי סדיסטי, שנהנה להמציא מלכודות מוות מזוויעות ולסדר לקורבנות שלו מוות פואטי. הוא מתגלה כדמות בשם איש החידות, אותה פגשנו כבר בעיבודים קודמים. הפעם, בגילומו של פול דאנו, היא זדונית ופסיכוטית מתמיד. ההיגיון בשגעון, מתגלה עם הזמן, קשור ברצון להרעיד את אמות הסיפים של העיר הרקובה, וגם בטראומות ילדות שנוגעות לו ולמשפחת וויין.

איש העטלף יוצא למצוד בעקבות הרוצח, ולקלחת נכנסות דמויות נוספות. מן הצד של הטובים - אלפרד, משרתו הנאמן של באטמן, הפעם בגילומו של אנדי סירקיס; אשת החתול, הפעם בגילומה של זואי קרביץ, וגם שלל אנשי חוק. מן הצד הפחות סימפטי - מאפיונר אותו מגלם ג'ון טורטורו, באחד התפקידים המסחריים ביותר של השחקן הוותיק; וסגנו הידוע כאיש הפינגווין, אף שלפחות בסרט הזה הוא בכלל לא דומה לפינגווין. מגלם אותו קולין פארל, שלא דומה כאן לעצמו.

רומנטיקה ילדותית. מתוך "באטמן"(צילום: ביקורת סרט)

בסרט יש גלריה עשירה של דמויות והוא נע בין מגוון רחב של סגנונות. "באטמן" החדש מושפע כמובן מ"ג'וקר", להיט קודם אחר מן היקום המורחב של אימפריית הקומיקס DC, מן הסרטים משנות השבעים שאותו שובר קופות עכשווי הושפע מהם, וגם מקלאסיקות מודרניות אחרות - למשל "צ'יינהטאון", "שבעה חטאים" ו"זודיאק". מנגד, העלילה והדימויים שבו מתכתבים גם עם יצירות מוערכות פחות, ובראשן סדרת "המסור".

כתוצאה מכל ההשפעות האלה, "באטמן" מתגלה כשילוב של מותחן אפל, מותחן אימה פסיכולוגי, דרמת מאפיה, דרמה חברתית-פוליטית-אתית ומלודרמה משפחתית. מצחיק ואולי בעצם מביך לשמוע משפטים כמו "אוי, רק לפני שנייה היה ספיידרמן ועכשיו יש באטמן, כמה אפשר?". אין למעשה שום קשר בין שני הסרטים האלה. להשוות ביניהם זה כמו להשוות בין פסטה לסושי רק כי את שניהם אוכלים.

כמעט כל אלמנט כבר הופיע כשלעצמו בעבודות קודמות. מה שמקורי וייחודי כאן הוא השילוב של כולם יחד. ראינו כבר הרבה סרטי "באטמן", אבל סרט כזה - לא ראינו. הגלגול החדש מתגלה כניסיון שונה ומעניין.

מה הקשר ל"ספיידרמן"? מתוך "באטמן"(צילום: טוליפ מדיה)

לפעמים הניסיון מוצלח יותר, ולפעמים פחות. אם לא נתחשב בקרדיטים, הסרט נמשך למעשה 170 דקות, ואפשר לחלק אותן לשני חלקים, ולא נגלה באיזה סדר: 120 דקות ככה-ככה, 50 דקות של וואו.

באופן מפתיע יחסית לאורכו, "באטמן" לא נמרח ולא משעמם, אבל ברגעי הככה-ככה הוא כן צפוי מדי. אפילו מי שיושב בשורה האחרונה יכול לחזות מה הולך לקרות לדמויות, אז לא ברור איך זה שהן לא מבינות שהולכים לרצוח אותן. בשלב מסוים, דמות אחת אף נופלת לאחת המלכודות הברורות בתולדות הסדרה, כזו שנועדה למלא צורך תסריטאי ולהוביל אותה לבית החולים.

פגם נוסף הוא עודף בסצינות בהן דמויות עומדות ומדברות על מזימות, קנוניות וטראומות למיניהן, במקום שפשוט יראו לנו את כל זה. ברגעים האלה הסרט מונוטוני, וחסרה בו תנועה ופעולה.

עוד דופי הוא השימוש המאולץ למדי באשת החתול. רוב הזמן נראה כי הוא בא לצאת ידי חובה. הקשר הרומנטי שמתפתח בינה לבאטמן שמאלצי ואף ילדותי. אף שהלבוש שלה חושפני, הסרט נזהר שלא להראות סצינות מין, וגם בכל הקשור לאלימות הולך על חבל דק כדי להבטיח שהגבלות הצפייה שלו יהיו ידידותיות לרכים בגיל. טכנית, ילדים בני 12 יכולים לצפות בלהיט הזה, אבל הסיווג שלו מתעתע: דמותו של איש החידות מספיק מרתיעה כדי לגרום לסיוטים.

עוד בוואלה!

להתעלף מהעטלף! המכוניות של באטמן

לכתבה המלאה
נסיך הגאות והשפל. מתוך "באטמן"(צילום: טוליפ מדיה)

הדמות הזו היא גם מי שמובילה את חמישים הדקות המחשמלות. גם זה כבר מוטיב חוזר של סרטי "באטמן" - הטובים שבהם הפכו לכאלה בזכות האיש הרע. בעבר, זה קרה בזכות הג'וקר. הפעם, זה קורה בזכות איש החידות.

הארכי-נבל התורן ממשיך איפה שהג'וקר עצר לפני כמה שנים בסרט הסולו שלו, ומפתח את הדיון החברתי והמעמדי שהתחיל בו. דרך דמותו, "באטמן" עוסק בפערי המעמדות, בקיטוב הבלתי נסבל בין מי שיש להם ובין מי שאין להם, וחותר תחת המיתולוגיה של איש העטלף, שלמרות יתמותו והטראומה שלו מוצג כאן כמי שאינו הקורבן האמיתי של הסיפור, ואולי גם לא קורבן בכלל, וכך גם הפריבילגים שכמותו.

נוסף לכך, הסרט גם ממשיך את הדיון של "האביר האפל" בשאלות אתיות סביב צדק, נקמה ועונש מוות. אם לא די בכך, יש בו גם ציטוטים תנ"כים, עם דימויים שמושפעים באופן מובהק מסיפור המבול ומקריעת ים סוף. רק דבר אחד חסר: קמצוץ של אירוניה, קלות דעת או אפילו, חלילה, הומור. לא נורא, לאור מה שמתרחש סביבנו, באמת אין סיבה לצחוק.

עוד בוואלה!

ליצן נחמד, רוצח כל אחד

לכתבה המלאה
בין הככה-ככה לוואו. מתוך "באטמן"(צילום: ביקורת סרט)

במקום הומור, אנחנו מקבלים כאן סצינות פעולה מרהיבות וסוחפות, תצוגת משחק מצמיתה של דאנו, פסקול מהפנט של מייקל ג'אקינו, שעד כה כתב בעיקר לסרטי אנימציה של פיקסאר, ואת אחד השימושים הקולנועיים הכי מוצלחים בשיר של נירוונה. הבמאי מאט ריבס, שגם כתב את התסריט עם פיטר קרייג, מתזמר על כל זה בצורה שאמורה להבטיח לו גם את העבודה על סרט ההמשך.

קל להתבדח על חשבון האורך של הסרט, אבל העובדה היא שמיד בתומו, התעורר בי חשק לצפות בו שוב, ובעיקר רצון לצפות בפרק ההמשך שלו, בשאיפה שתמשיך בקו ובמומנטום האלה. לכל אורך הדרך, "באטמן" תוהה אם יש עוד תקווה לעתיד, רומז שאולי לא - ומתפלל שדווקא כן. הלוואי שהאופציה השנייה נכונה - אם לא לאנושות כמכלול, אז לפחות לסדרת הסרטים הזו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully