שני ספרים יצאו לאחרונה - הראשון תרגום והשני מקור, האחד של סופר יפני עתיר זכויות והשני של סופר ישראלי ותיק ורב כישרון. לכאורה שתי פלנטות אחרות, אבל בעיניי לפחות, נמתחים לא מעט קווי דמיון גלויים וסמויים בין שני הספרים. הראשון הוא "בית היפהפיות הנמות" של הסופר היפני זוכה פרס הנובל (1968) יאסונרי קוובטה, והשני הוא "שכול וזיקוקים" של הסופר והמחזאי הישראלי שמעון צימר.
"בית היפהפיות הנמות", מספר על זקן יפני בשם אגוצ'י (אגב השימוש במילה "זקן", הוא מעט בעייתי, לפחות בעיניים מערביות, כי גילו של אגוצ'י הוא 67), שמגיע לבית מיוחד בקיוטו - בית שבו תמורת סכום כסף הגון ושמירה על מערכת של כללים ברורים, לקוחות מהימנים יכולים לבלות בו את הלילה בהתבוננות או בשינה לצד אחת מצעירות העיר היפות, כשהיא עירומה ומורדמת בסמים.
הסופר גבריאל גרסיה מארקס העטיר על הנובלה של קוובטה הרבה שבחים, ובצדק, אם כי היו כאלה שראו בה תיאור ספרותי הגובל בנקרופיליה. זאת נובלה שיש בה יסוד עדין ויפה, למרות הנושא ואולי בגללו. המפגש עם הנערות המורדמות מעורר אצל גיבור הספר שורה של היזכרויות במפגשים ובמערכות יחסים קודמות שהיו לו עם נשים שונות, ומבליט בעיקר את היסוד התמטי העיקרי החבוי בו - אימת וצינת המוות המתקרב, שהזקנים המגיעים לאותו בית, המכונה ביפנית יאדו, מנסים בכל כוחם ובכל מאודם להימלט ממנה.
יש לנובלה חמישה פרקים לא ארוכים, המעניקים במידה מסוימת תחושה של חמש מערכות בטרגדיה, גם בשל תחושת הסוף המתקרב, וגם מפני שחלק מהגיבורים, נשים וגברים, מתים מאהבה על אותה מיטה.
גם הספר החדש של שמעון צימר נפתח בהצגת הדמויות המשתתפות כמו במחזה: גיא - חייל צעיר שמוצא את מותו בשכונת סג'אעיה בעזה, במבצע צוק איתן, אביו ואמו, טלי חברתו, אמן בשם יאיר ברגר שמארגן מסיבה לכבוד יום העצמאות ועוד.
יש כאן מציאות אפלה. קודרת. רחוקה מאוד מהרוחות המנשבות וההרים המקיפים את קיוטו. רוב הזמן הכל נגוע בחולי, ובגילויים של התפוררות וזקנה. החולי והעליבות רק מדגישים עוד יותר את הנלעגות של זיקוקי יום העצמאות - הזמן שבו מתרחשת רוב הנובלה - ואת המאמץ החורק לשמוח, או לפחות להפגין שמחה, כמעט בכל הכוח, כשלא רחוק משם יש תהלוכה של סניטרים ליד מקרר מתים ענק שלועו העצום פתוח.
אבל גם כאן מתלקחת תאווה ומחשבות על מין וערגה לגוף נשי, שאולי יצליח לחלץ אותנו מצינת המוות. שיאה של אותה ערגה מתקיים בערך באמצע הספר, כאשר אבנר קורץ, אביו של החייל המת גיא, יוצא לבילוי עם טלי, חברתו לשעבר של הבן. אני נוטה לשער שהבחירה בשם המשפחה "קורץ" אינה מקרית. היא מזכירה לנו מיד את גיבור ספרו הידוע של ג'וזף קונראד "לב המאפליה", ספר שהפך אחר כך כזכור לסרט "אפוקליפסה עכשיו" בכיכובו של מרלון ברנדו, ומספר בין השאר על גיבור שדעתו נטרפת עליו במעלה נהר קונגו.
בשיאה של אותה פגישה, מוהל אביו של החייל המת כדור קסנקס בכוס המשקה של טלי, ומעלה אותה מסוממת ורדומה לאחד החדרים במלון הבוטיק היוקרתי שבו הם נמצאים. קל, ובלתי רצוי לטעמי, לבחון את הסצנה הזאת במונחים של השיח העכשווי ושל תקינות פוליטית כזאת או אחרת, ולכן חשוב לי להביא את הנובלה של קוובטה כדוגמה להקשר הספרותי בו צימר פועל. כדי לרפד ולעבות עוד יותר את ההקשר הספרותי, מציג את עצמו אבא של גיא לפני פקיד הקבלה של המלון כ"הומברט הומברט", גיבור הספר הידוע של נבוקוב.
גם אצל צימר, כמו אצל קוובטה, כל הדברים מתחברים אל היסוד התמטי המרכזי של הספר - ניסיון נואש, חסר סיכוי כמעט, לחמוק באמצעות המין ובעיקר באמצעות הפנטזיה עליו מאימת הגוף המתפורר, הריקבון, ההתפרקות והחולי.
יחד עם זאת צריך גם להגיד את הדברים הבאים: לא פעם מופיעה אצל הגיבורים של צימר, בעיקר המבוגרים, מעין אלימות כבושה כלפי נשים. אני אומר את זה שוב לא כנציג של איזו תקינות מוסרית עלומה, אלא רק בהיבט הספרותי. ברגעים הפחות טובים, זה עלול להתפרש כסוג של מניירה, או כפתרון קל מדי, כאשר שוב ושוב מתועלת לשם המחשבה על האישה. עריכה יותר קפדנית הייתה מן הסתם מעמעמת ומפחיתה את הרושם הזה.
אבל בסיכומו של דבר זהו באמת טקסט רב עוצמה, ויש בו, עבורי לפחות, רגע אחד שובר לב ממש, שאניח מן הסתם לקוראים לגלות, ורק אעיר שהוא מהדהד - כמו שצימר טורח להדגיש - את רגע הסיום של "השחף", המחזה הידוע של אנטון צ'כוב.
בעיקר העסיקה אותי בזמן הקריאה של שתי הנובלות המחשבה על מה שנהוג לכנות "צער העולם", כלומר אותה רוח מלנכולית שעוברת בין שאון הגלים הגדולים המתנפצים אל הסלע בקיוטו הרחוקה, לבין בתי השיכון הקטנים בחלק הצפוני של תל אביב.
בזמן כתיבת שורות אלה, שמעתי ראיון רדיופוני מדכדך על מצבה של הספרות כיום ועל כך שבזמן האחרון, על פי טענת המרואיין, הולכים ומתמעטים הקוראים, ונדמה לי שהקריאה בשתי הנובלות האלה יכולה להמחיש את מה שהטקסט הספרותי יודע עדיין לעשות כל כך טוב - להביא לידי ביטוי רגש או מחשבה עמוקה, שמשותפת לכל כך הרבה אנשים בכל רחבי העולם.
"בית היפהפיות הנמות" / יאסונרי קוובטה. מיפנית: שונית שחל פורת. הוצאת כתר, 142 עמודים.
"שכול וזיקוקים" / שמעון צימר. הוצאת פרדס, 119 עמודים.