בכל ערב אחר היינו מגחכים בציניות על שירי השלום. במופע הזה הרגשנו כמה זה אותנטי

פארק תמנע אירח בסוף השבוע את "פסטיבל שיר היונה", עם הופעת מחווה לפסטיבל נואיבה המיתולוגי וקונצרט משותף לתזמורת ישראלית ומרוקאית. לצד הרבה רגעים מרגשים ואופטימיים, נרשמו גם כמה חריקות שאפשר היה להימנע מהן, כך למשל כשנשיא המדינה עזב באמצע הקונצרט

06/03/2022
בארי? ברי סחרוף(צילום: עומר קידר)

באילת, כל נהג מונית הוא מבקר מוזיקה. "לאיזה הופעה אמרת שאתה הולך?", שואל אותי נהג חביב, ואני מספר לו על פסטיבל "שיר היונה" שעורך הופעת מחווה לפסטיבל נואיבה. "אה, כן, עם שלום חנוך, הסעתי אותו פעם", הוא מחייך אליי. "לא, שלום מופיע בפסטיבל אחר בעיר", אני נאלץ לסתור את הנהג המאוכזב, שממשיך לספר לי על כל האמנים הגדולים שישבו אצלו במונית, מנינט ועד מתי כספי. "הוא השתגע עכשיו עם הקורונה, אה?", הוא אומר לי, ואני מרגיש שזה זמן טוב לבקש ממנו לשים מסכה.

אילת נמצאת במרחק של פחות משעת טיסה מתל אביב אבל בהרבה מובנים היא נמצאת בספרה אחרת לגמרי. מזג האוויר נעים להחריד, הרוח היבשה נלחמת עם השמש הדרומית ויוצרת מסדרון הומניטרי של שפיות בלב המדבר. אנשים לא לובשים פה מסכות, בטח שלא מבקשים תו ירוק בשום מקום ושיחת היום היא לא המלחמה באוקראינה, אלא מצעד המוזיקאים הבלתי פוסק שזורם לעיר. אוטופיה.

עוד בוואלה!

איאן אנדרסון: "יהדות היא לא הדבר היחיד שבגללו ישראל קיימת ושבגללו תמשיך להתקיים"

לכתבה המלאה
חנן יובל(צילום: זיו ברק)

אוטופיה מסוג אחר כבר נבנתה בעבר דרומית לאילת. עברו 45 שנה מאז שהחלה המסורת המבורכת והקצרצרה של "פסטיבל הפופ בנביעות", על שם המושב היהודי שהוקם בנואיבה שבסיני. הפסטיבל של שנת 1978 הפך במרוצת השנים לאגדה. נהוג לכנות אותו, ביראת כבוד מתבקשת, בשם "וודסטוק הישראלי". כמות האנשים אמנם הייתה קטנה יותר, אבל הסמים, האהבה החופשית ובעיקר תחושת המהפכה שבאוויר הייתה זהה. אפילו ריצ'י היוונס, אותו אחד שפתח את הפסטיבל הגדול בניו יורק ב-1969, התארח במופע.

הקורונה פגעה בהכנות, ולדימיר פוטין תיבל בקומץ אירוניה את התזמון לפסטיבל בסימן שלום (לא כולל שלום חנוך, שהבריז לטובת פסטיבל אחר) אבל אלפי אנשים מצאו את דרכם אל פארק תמנע כדי לשחזר את הקסם של הפסטיבל ההוא בחופי סיני. הקהל היה מבוגר ברובו. לא היו שם סמים, כולם גם היו לבושים יפה, וספק אם זוגות אוהבים נסחפו לסקס סוער אל מול עמודי שלמה. יש דברים שקשה לשחזר. את המוזיקה, לעומת זאת, דאגו המארגנים לשמר באהבה גדולה.

כמה טוב שהיה שם. זילבר(צילום: זיו ברק)

חנן יובל, שהופיע בפסטיבל המקורי, פתח את המופע עם "אתם זוכרים את השירים". הקהל זכר, ועוד איך. הביצוע הקטן והפשוט הזה עטף את הקהל בנוסטלגיה, אבל עמד כתמונת מראה למופע שיתחיל מיד אחריו. אריאל זילבר, שכמו חנן יובל כיכב גם במופע המקורי בנואיבה, היה היחיד שעלה לבמה עם להקה משלו. הוא ביצע את "ברוש" הקלאסי, את "ככה את רצית אותי" יחד עם שלומי שבן ואת "שמש שמש" יחד עם ברי סחרוף (לו הוא התעקש לקרוא "בארי").

שיא הסט הקצר של זילבר היה לשיר "פעם הייתי ילד קטן" שכתבו אהוד מנור ומתי כספי. זילבר ביצע את השיר הזה לפני אלפי ישראלים צעירים בנואיבה ב-1978. זה שיר חמוץ-מתוק שמדבר על התקווה הבלתי נגמרת לשלום. אהוד מנור רמז בבית האחרון ששום דבר לא ישתנה בגזרת השלום, עד שאנחנו לא נשתנה. אריאל זילבר השתנה, בלשון המעטה, מאז שביצע את השיר הזה במקור. מדהים לראות את רמת הביצוע המתוחכמת של זילבר, מגדולי המבצעים שהיו פה, שמצליח לשנות את כל הטון של השיר בלי לשנות מילה או תו מהשיר המקורי. משהו בקריצה הממזרית בדרך שבה הוא ביצע את הפזמון גרמה לכל השיר להרגיש ציני. כמעט לא במקום. זו בדיוק הסיבה שטוב שהוא היה שם.

גיא מזיג ודויד ברוזה(צילום: זיו ברק)

המופע היה גדוש באמנים מהדור שלא ידע את נואיבה, שביצעו שירים של אליליהם. גיא מזיג ביצע את "נכון את יפה" של אפרים שמיר, רונה קינן ואסתר רדא הצדיעו ליהודית רביץ עם "אהבה יומיומית" ושלומי שבן נכנס לנעליו הגדולות של דני ליטני ב"יחס חם". לא הכל עבד. קשה לטעות עם "Here Comes The Sun" של הביטלס, אבל אסתר רדא בביצוע טכני ובנאלי הצליחה לשאוב ממנו את כל הקסם. גם הבחירה של יוני רכטר לבצע את "דמעות של מלאכים", מהשירים היותר גדולים שנכתבו כאן - אך גם אחד מהמדכאים ביותר - הרגישה פחות במקום בתוך פסטיבל פופ שמח.

אך למעט כמה הערות קטנוניות, כמו העובדה שהגיטרה של ברי סחרוף (סליחה, בארי) לא הייתה מחוברת בדואט עם אריאל זילבר, המופע כלל כמה רגעי תענוג גדולים. בין השאר הדואט של רונה קינן ושלומי שבן ל"גבר הולך לאיבוד" של שלמה ארצי (שבנואיבה בכלל הקפיץ את הקהל עם ביצוע עברי נשכח לסטיבי וונדר). שבן הפך לשם נרדף לעיבודים מקוריים ומתוחכמים, אך הפעם הוא בחר, ובצדק, לבצע בצורה נאמנה למקור את פתיח הפסנתר המופלא של משה לוי. מאוחר יותר ביצע שבן יחד עם יוני רכטר את "שיר אהבה סטנדרטי" של האחרון, מסוג הדברים שבשבילם המציאו את הפסנתר (חפשו ביוטיוב, זו ממש לא פעם ראשונה שהם מבצעים את הקסם הזה יחד).

כוכבת נוספת של המופע הייתה קרולינה, שביצעה בצורה מענגת את "ימים לבנים" של שלמה יידוב ואת "לא ידעתי שתלכי ממני" של מתי כספי. בלי לגעת במילים הנהדרות של לאה גולדברג ואהוד מנור, הצליחה קרולינה לעשות ספין פמיניסטי לשירים. את "לא ידעתי שתלכי ממני" בחרה לשיר בלשון זכר, כמו שבמקור, אך קשה היה לפספס את ההדהוד הציני של המילים "איך שאשתנה" שמבטיח הגבר. בטח שישתנה.

הרף עלה בערב השני(צילום: עומר קידר)

שלום חנוך, מי שהיה הכוכב הבלתי מעורער של הפסטיבל המקורי, בלט בהיעדרו - אך נסיך גיטרה אחר תפס את מקומו בתמנע כשברי סחרוף עלה לבמה וביצע את "אהבה שקטה" של תמוז. זו הייתה גרסה שעשתה הרבה כבוד למקור, כשאת התפקידים של שלום חנוך ויהודה עדר מבצעים התלמידים שלהם: סחרוף והגיטריסט דורון מזרחי שבלט לאורך כל הערב (גילוי נאות: אחד האנשים האהובים עליי כבר יותר מ-30 שנה). בנוסף, ברי הפליא עם ביצוע מצמרר של "נאסף תשרי" הקלאסי של צביקה פיק, עם כל ההבלטות הנכונות של העיצורים הגרוניים, כמו שאלוהים ונתן יונתן התכוונו.

אך שני הכוכבים הכי גדולים של הערב היו אלה שבלטו גם במופע המקורי: דורי בן זאב, שחזר לעמדת המנחה ודיוויד ברוזה, שהיה אז זמר צעיר בתחילת דרכו. מעבר לבדיחות נוסטלגיות על הסמים שעשו בסיני בסבנטיז, בן זאב הקפיץ את הקהל, תרתי משמע, בביצוע ל"ואתם רוקדים" וגם בביצוע המשותף עם פיטר רוט, המנהל המוזיקלי של כל היופי הזה, ל"מכת שמש" הקלאסי שבן זאב כתב ליגאל בשן.

ברוזה סגר את הערב, עם סט במינון מדויק של "שיר אהבה בדואי", הילדה הכי יפה בכפר", "The Boxer" של פול סיימון וכמובן, איך אפשר בלי "יהיה טוב" אותו כתב יהונתן גפן אחרי ביקור סאדאת בישראל. ההמנון החולמני, שנקרא במקור, "שיר שלום מס' 349/א", בוצע כשבקהל יושב הקונסול המצרי בישראל. ברוזה דקלם על הבמה באנגלית את הבית האחרון, והמעודכן, שכתב גפן לשיר. בכל ערב אחר זה יכול היה לעורר גיחוך ציני, אבל משהו במופע הזה הזכיר כמה ש"שלום" זו שאיפה אידיאלית לשפיות ונורמליות. מרחוק ראינו עיר מעמידה פנים, וכוכבים מאבן גיר כיסו את המכוניות שהחלו לעשות את דרכם באיטיות אל מחוץ לעלטה של תמנע, שלערב אחד הרגישה כמו במעמד הר סיני. ואולי זה היה רק חלום.

ברי ודודו(צילום: עומר קידר)

אחרי הערב הראשון, החליטו אנשי הפסטיבל להעלות את הרף הגבוה ממילא שהציבו לעצמם. "קונצרט שיר היונה" העמיד על במה אחת את תזמורת ירושלים מזרח ומערב יחד עם תזמורת הסימפוניאט של מרוקו. עשרות נגנים על במה אחת בניצוחו של תום כהן, שהוא מאש-אפ נדיר של מנצח קלאסי ומקל פוגו. התזמורות זכו לשחקני חיזוק מכובדים כמו ברי סחרוף, אהוד בנאי, דודו טסה, ויולט סאלמה, סנאה מרחאטי, לינט, נרקיס ועוד.

הדגש על "תראו איזה יופי יהודים ומוסלמים יכולים לעשות מוזיקה ביחד" היה בולט כשלעצמו, וזה אפילו היה יכול להיות נחמד אלמלא הקהל הגדול נאלץ להאזין לחצי שעה של נאומים כולל של שר התרבות חילי טרופר (שלזכותו קימץ בדברים) השר לשיתוף פעולה אזורי עיסאווי פריג' (שממש לא קימץ), ונשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג, שלמרות המילים היפות שלו על השלום שבדרך והציטוטים של יצחק רבין, נטש את הקונצרט יחד עם פמלייתו לפני הסוף בצורה לא מכבדת, בלשון המעטה.

תפקידו של הרצוג הוא סמלי, ודווקא בגלל זה חשוב כל כך לנהוג בממלכתיות גם כלפי התרבות המקומית. מקורבים להפקה הסבירו כי ההחלטה לעזוב את הקונצרט נבעה משיקולי אבטחה של הנשיא לאור המורכבות של אזור תמנע. ובכל זאת, קשה לדמיין את מלכת אנגליה או נשיא ארה"ב קמים והולכים באמצע קונצרט, וזה אומר משהו על היחס של נבחרי הציבור הישראלים לתרבות. בעצם, לא צריך ללכת כל כך רחוק. אפשר להיזכר בנשיא שמעון פרס יושב שלוש שעות באופרה "נבוקו" במצדה, אזור לא פחות מורכב לאבטחה, כשבסיום הקהל המתין מספר דקות כדי לאפשר לו לעזוב את המקום לפני כולם. יותר מכובד מאשר פשוט לקום וללכת מול העיניים של המוזיקאים שנותנים את הנשמה שלהם על הבמה.

זה היה מופע שונה לחלוטין מהערב הראשון, כשבמקום להיטי פופ קלאסיים מהרפרטואר העברי, זה היה ערב של מוזיקה ערבית לכל דבר. גם מעט השירים העבריים שבוצעו כמו "עבודה שחורה" של אהוד בנאי או "ככה זה" של ברי סחרוף זכו לעיבודים חדשים עם הרבה מעבר לנגיעות ערביות.

שלומי שבן(צילום: זיו ברק)

המופע נפתח עם ביצוע קצר (יחסית) של אינתה עומרי, בביצוע ויולט סאלמה, שהיווה מין הצהרת כוונות לערב כולו. שיאים נוספים שנרשמו בו היו הביצוע של "הללויה" של לאונרד כהן במספר שפות על ידי סמא שופאני, הדואט של סנאה מרחאטי ונרקיס ל"בדד" וביצוע קורע לב במיוחד ל"עיר מקלט" של אהוד בנאי וזיו יחזקאל, שהוקדש לפליטים האוקראיניים.

זה היה חיבור גדול של תרבויות. דודו טסה ביצע את הלהיט העיראקי פוג אל נח'ל, שיר שביצע בעבר סבו. ברי סחרוף ביצע בטורקית את "טיפת מזל" יחד עם לינט. אהוד בנאי ביצע יחד עם סמא שופאני את הבלדה הגלילית על עבדו ורנדורה של ג'ורג' סמעאן וסאלם דרוויש. ערבית, ערבית, יהודים, מוסלמים, נוצרים ומה שבאמצע. הדיווה הנפלאה סנאה מרחאטי התרגשה, ואמרה בבליל של עברית, צרפתית וערבית כמה שהיא מתרגשת לקחת חלק במופע כזה, במטרה לקדם את השלום. המילים שלה היו לא קוהרנטיות במיוחד, אבל כולם בקהל הבינו אותה כשהיא סיימה את הנאום שלה במילים ברורות: "עשיתי סלט מטבוחה". זה היה נכון לכל הערב, שהיה שילוב פיקנטי של הרבה דברים שלא אמורים לעבוד יחד, אבל הפכו למעדן, גם אם יש כמה ששרף להם בישבן ונאלצו לעזוב לפני הזמן.

  • שיר היונה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully