איאן אנדרסון, סולן להקת ג'תרו טאל, היה פורץ דרך לא רק במובנים מוזיקליים אלא הקדים את זמנו במישור נוסף - הוא סרב ללחוץ ידיים עשרות שנים לפני התפרצות הקורונה, ומגיש למעריצים שפונים אליו רק את המרפק. "אני עושה את זה כבר 20-30 שנה", אומר אנדרסון בריאיון לוואלה! תרבות לקראת חזרתו להופעה בארץ. "בתור בדיחה, בשנת 2004 עשיתי כמה סיבובי הופעות שנקראו 'לשפשף מרפקים עם איאן אנדרסון'. הן היו הופעות אקוסטיות כי התבדחתי על העובדה שזו הברכה שלי. זה לא היה בהכרח בגלל שלא רציתי ללחוץ ידיים עם אנשים בגלל שהם נושאים חיידקים, בעיקר גברים שהרבה פעמים לא רוחצים ידיים אחרי שהיו בשירותים והתעסקו עם הפין שלהם, בהנחה שזה רק הפין שלהם שהם התעסקו איתו. זה לא מהסיבה הזו, כי אני תמיד יכול לשטוף ידיים".
"הסיבה העיקרית להימנעות מלחיצת ידיים היא שבהרבה מקרים אנשים לוחצים ידיים ממש חזק", מבהיר אנדרסון. "הייתה לי לפני המון שנים, 25-30 שנה, פציעה במפרק כף היד שזה דבר מאד מדאיג עבור נגן חליל צד. גם כנגן גיטרה אבל בעיקר כנגן חליל צד. אני זוכר שהייתי ברוסיה ולחצתי ידיים לרוסים גדולים שמרגישים שזה סמל לגבריות למחוץ את היד חזק יותר מאשר אתה עושה להם. וזה גרוע שזה יקרה, כי אז יש יומיים שלושה של כאב ופציעה, וזה גורם לי לדאגה למקצוע שלי. אז הפסקתי ללחוץ ידיים ככל שמתאפשר לי. אני זוכר שאירחתי את הנסיך צ'ארלס בקבלת פנים והייתי נבוך בשבילו כי הוא היה צריך ללחוץ ידיים לכל המקומיים. בסוף הוא התנצל ואמר שהוא צריך ללכת לשירותים והסיבה לא הייתה לפנות את שלפוחית השתן שלו אלא שהוא רצה לשטוף ידיים. לאנשים יש ידיים דביקות בעיקר כשהם נעשים לחוצים ומזיעים. אבל אני רואה שהוא עדיין לוחץ ידיים לאנשים גם היום, ולאחרונה הוא חלה בקורונה אז ברור שיש קשר. אני מחכך מרפקים עם אנשים לפחות 25 שנה".
הכינו את המרפקים שלכם כי אנדרסון ולהקת הרוק הבריטית האגדית שלו, ג'תרו טאל, ישובו לישראל לשתי הופעות שיתקיימו ב-19 באפריל במרכז הקונגרסים בחיפה ולמחרת בהיכל התרבות בתל אביב. ההופעות הן בעקבות אלבום האולפן החדש וה-22 של הלהקה, "The Zealot Gene" שמו, שעורר התרגשות רבה בקרב המעריצים כי זה הראשון שלהם מזה קרוב ל-20 שנה. הקודם היה "The Jethro Tull Christmas Album" שיצא בשנת בספטמבר 2003. זוהי ההפסקה הארוכה ביותר בין הוצאות אלבומי אולפן בהיסטוריה של הלהקה הוותיקה. על הפקת המופע חתומים הדרן ופורום הפקות, מחירי הכרטיסים נעים בין מ-199 ל-499 וניתן לרכוש אותם כאן.
אנחנו שמחים מאוד על חזרתך לישראל. לפני כשנתיים גילית שאתה סובל ממחלת ריאות חשוכת מרפא. מה שלומך ומה מצב בריאותך?
"אני בריא ושלם כל בוקר כשאני קם. זה כל מה שאני יכול לבקש. אני בסדר. הייתי שוב בבדיקות והערכה של מצבי הבריאותי והמצב השתפר ולא התדרדר, אז זה טוב".
מה מוביל אותך לישראל שוב ושוב? האם ה-BDS ניסו למנוע את הגעתך אלינו?
"הייתה מידה מסוימת של ביקורת במהלך השנים על זה שאני מופיע בישראל, ושאני עושה זאת באופן מודע. אני נוטה במספר הופעות כל שנה, ובהן ההופעות בישראל, לתרום את הכסף לעמותות צדקה מקומיות. אני לא מפרסם את זה כי אני לא מרגיש שאנשים צריכים לדעת את זה. אני תומך בכמה עמותות צדקה גם בישראל וגם בעולם. ואני גם עושה כמה הופעות צדקה בכנסיות וקתדרלות באירופה. אני לא באמת מתעניין באנשים שעוסקים בגינויים המבוססים על דעות קדומות. מה שישראל צריכה, ורוב המדינות בעולם צריכות, זו פתיחות ותמיכה של כל הקהילות, ללא קשר לרקע, לאמונות שלהן ולמורשת התרבותית שלהן. כולם זכאים להזדמנות שווה וישראל היא לא יוצאת מן הכלל".
לאורך השנים, בכל האלבומים שלך היית הסולן הראשי, ואם היו זמרים נוספים אלו היו זמרי רקע. בהופעה בישראל ב-2012 הגעת עם זמר ששר חלק גדול מהשירים. בשנת 2016 הגעת לישראל עם "The Rock Opera" ונראה היה שבמקומות שאליהן לא יכולת להגיע מבחינה ווקאלית - שרת בלייב עם זמרים שהוקלטו מראש בווידאו. גם היום אתה משתמש בטריקים כדי להתמודד עם הבעיות הווקאליות שלך?
"אני נעלב מהשאלה. תמיד היו זמרים אחרים, מאז שג'תרו טאל קיימת, אני לא הזמר היחיד בלהקה. זמרים אחרים הופיעו על הבמה לא בגלל בעיות ווקאליות שלי. כשאופיע בישראל בעוד חודש אני אשיר על הבמה, הגיטריסט שר כמה שורות, הבסיסט שר כמה שורות אבל רוב השירה נעשית על ידי בלייב. במקרים רבים אני הזמר היחידי בהופעות. זה תלוי בשירים ובסט ליסט ואם יש שורות שאחרים שרים בהן. בהרבה שירים באלבומים אני שר קטעי ליווי, לעומת שירים שבהם אני שר בלייב כזמר הראשי בתקליט. אז יש עוד קול, בדרך כלל שלי שר ברקע. כמובן שאני לא יכול לעשות את שניהם על הבמה, ולכן עוד זמר על הבמה ששר כמה שורות זה מאוד שימושי. אף פעם לא הייתי זמר גדול אבל אני כמיטב יכולתי, ואני מוצא שיותר קל לי להופיע עכשיו מאשר לפני עשר שנים כי אני מבלה הרבה זמן בהכנות ווקאליות, ומוודא שאני בריא בגיל 74 וחצי".
בסוף ינואר הוצאתם אלבום אולפן חדש לראשונה מזה קרוב לעשרים שנה. מה המינון מבחינתך שבין שמירה על השפה המוזיקלית שלך מצד אחד לבין חידושים ושינויים מצד שני?
"כשאני מתיישב לעבוד על אלבום חדש, אני לא ממש חושב על השינויים או על הסגנון. אני מאמין בגישה אורגנית של כתיבת מוזיקה. אני הולך אחרי התווים שלי, הולך לאן שהרוח נושבת. אני לא רוצה להיות יותר מדי מכוון. אני חייב שיהיה לי איזשהו מבנה בכתיבה שלי, ומשתמש במבנה הזה. זה כמו שיש סימני דרך, בכיוון הזה תפנה שמאלה, פה תמשיך ישר, אבל זה לא בהכרח אומר שאם תראה דרך צדדית מעניינת, עם איזה שביל מכוסה עלים יפה או פרחים יפים שגדלים בצד הדרך, לא תחליט לרדת מהמסלול שלך וללכת לשם כדי להתבונן.
"ככה זה בעשיית מוזיקה, תמיד יש הזדמנויות לניסויים ואלתורים. אני לא עושה אלבום עם רעיון לגישה חדשנית קיצונית. אני לא רוצה ליצור מחדש דברים שעשיתי בעבר, אני רוצה להרגיש שיש נקודת מוצא ותוכן אחר. לא תמצא שהמילים שלי נכתבו בעבר בין 350 השירים שכתבתי. הן ייחודיות. אני מנסה להפיק תועלת ממה שניתן לי בשפה האנגלית, לנסות להביע את עצמי בצורה שלא תשמע כיצירה של מישהו אחר".
אתה אומר שאתה רוצה להביע את עצמך בלי להישמע כמו מישהו אחר, וזה מזכיר שינואר בריאיון לטלגרף כינית את הלהקות The Who והרולינג סטונס "גנריות". למה אתה חושב ככה?
"אתה בטוח שאמרתי 'גנרית' או שאולי אמרתי 'גריאטרית'?", צוחק אנדרסון ואז מרצין. "גנרי במובן של מוזיקה גנרית, כן. המוזיקה שלהם גנרית. בוא נזכור שזו המוזיקה שלהם. זה מה שהסטונס עושים. אני מניח שזה תמיד יהיה הלהיטים הגדולים כשהם יחליטו להופיע שוב. אין להם את הלוקסוס שיש לאנשים כמוני לעשות תקליטים חדשים, מוזיקה מקורית חדשה, שלא תמיד קשורה לסטייל של ג'תרו טאל, ושקשה לשים עליה את האצבע. אנחנו באופן בלתי נמנע להקה מאוד אקלקטית. מגוון המוזיקה שאני מתעניין בה מאוד רחב. אני אוהב להתרחב ולמצוא צורות שונות של מוזיקה, שמשפיעות על המבנה של מה שאני כותב. אבל אתה יודע, The Who נשמעים כמו The Who. והסטונס נשמעים כמו הסטונס. במובן הזה מה שהם מנגנים זו הצורה הגנרית של המוזיקה שלהם. הם לא מגוונים יותר מדי.
"בטח לא תתבלבל בין המילים שלי למשהו שמיק ג'אגר או ניל יאנג כתבו. הגישה שלי היא בדרך כלל פחות על עצמי אלא יותר כמתבונן. זה אולי מגיע מחינוך בבית ספר לאמנות. ציור, רישום, התבוננות ולימוד מה שמולי, ויצירה מחדש בצורה ויזואלית. גם במוזיקה אני מנסה להתבונן על מה שסביבי, לקחת את הוויזואלי ולהפוך אותו למשהו מוזיקלי. זה בשבילי הבסיס הטבעי לתהליך הכתיבה שלי, אני מתבונן יותר מאשר משתתף. אני לא כותב על הרגשות שלי אלא יותר על רגשות של אחרים. אני מדמיין את עצמי לפעמים בנעליים של מישהו אחר. אני שר בגוף ראשון אבל בדמות כמו שחקן, בתפקיד בהצגה או בסרט, ואני לא חושב שיש משהו רע בזה".
יש השפעות תנ"כיות באלבום החדש. מה המשמעות שלהן מבחינתך?
"זה יהיה פשטני ולא נכון להגיד שהאלבום מבוסס על התנ"ך. שכשחשבתי על הרעיון לשירים ועל רגשות אנושיים שונים אז יש התייחסות של טקסט תנ"כי, כי זה שעשע אותי מנקודת מבט אינטלקטואלית לעשות השוואות, ולרמוז להשוואות האלה ברמה מסוימת במילים. יש שיר אחד, 'Mine Is the Mountain', המושפע מהתנ"ך, כשמשה מנסה להשיג מאלוהים את מה שהוא רוצה במטרה לעודד את האנשים לבוא לארץ המובטחת. ואז אלוהים קצת מתעצבן על משה שתמיד רצה עוד משהו וחושב, למען השם, תניח לי. הנקודה היא שאני לא מאמין בהתערבות אלוהית ולא מאמין בכוח התפילה. אני קרוב יותר לרעיון של פנתאיזם ודאיזם במובן של אמונה אישית. אני לא מנהל מסורת נוצרית או יהודית או כל דת אחרת. אני נוטה לגישה רוחנית ורחבה על העולם".
מה שמזכיר שהייתה לך אישה יהודיה פעם.
"יותר נכון להגיד לתאר את זה כחם יהודי ואולי גם חמות יהודיה. זו הייתה תקופה של קצת יותר משנה. זו הייתה היכרות קצרה עם משפחה יהודית יותר מאשר משפחה יהודית דתית. בוודאי לא אורתודוקסית או קונסרבטיבית. זו הייתה יהדות ככוח מחבר של משפחות, וזה תמיד דבר טוב. אני לא מרגיש השראה מיוחדת מרוב הדתות, אבל אני רואה גם את כל הדברים הטובים בדת. היא מעניקה תמיכה לאנשים כיחידים, למשפחות ולחברה. בעיקר במדינה כמו ישראל, כשההנחה הרווחת היא שכולם יהודים, אבל כמובן שלא. יש הרבה יהודים חילונים והרבה ערבים. וכמובן את האלמנט הנוצרי. אני יודע את זה כי תמכתי בבתי ספר רב-דתיים. יש מגוון רחב, ישראל היא עדיין כור היתוך גדול של אנשים שונים, מרקע שונה וממקורות שונים גיאוגרפית. ויהדות היא לא הדבר היחידי שבגללו היא קיימת ושבגללו היא תמשיך להתקיים".
אז ידיים לא לחצת כבר 20 שנה לפני הקורונה. במה כן שינתה הקורונה את חייך ואת הקריירה שלך?
"הדבר הקשה ביותר בתקופת הקורונה היה הידיעה שלחברי הלהקה והצוות שלי אין עבודה, שאין להם דרך להרוויח כסף. חלקם התקשו לשרוד ולשלם על אוכל, חשבונות, לשמור על החימום ולחפש דרכים להרוויח קצת כסף. הם נאלצו ללמד מוזיקה, לנהוג במשאית ולמשכן מחדש את הבית כדי לשמור על התשלומים. זו הייתה תקופה קשה וזה אולי הדבר הכי משמעותי.
"מנקודת מבטי התסכול היה להיות ללא עבודה, והבעיות הפרקטיות יותר של בילוי שעות במשרד, לשנות תאריכים של הופעות ולבדוק את כל האפשרויות. עד היום ממשיכים להעריך את הנהלים של הקורונה במדינות השונות שאנחנו מבקרים בהן. הכל משתנה כל שבוע, ויש לנו דברים חדשים שאנחנו צריכים לעשות. להיבדק, למלא טפסים. יש לפחות 4-5 עמודים שצריכים למלא כל פעם שאנחנו עולים על מטוס. זה הרבה יותר מורכב ממה שזה היה פעם. במדינה שלי (בריטניה - ש"ב), בגלל ראש הממשלה שלנו, בין אם הוא צודק או לא, הוא החליט להסיר את כל ההגבלות. לדעתי זה מעשה אמיץ אבל אולי גם ניסוי מסוכן כי הקורונה לא הולכת לשום מקום. עדיין יש פי ארבע מאומתים בממוצע ביום ממה שהיה לפני שנה. אמנם זה קל יותר, ופחות אנשים מגיעים לבית חולים או מתים, אבל עדיין יש הרבה אנשים פגיעים, שהמערכת החיסונית שלהם מדוכאת או שהם מאוד מבוגרים או שיש להם מחלות רקע, ובחברה שכולם מורידים את המסכות, ומתנהגים כמו שהתנהגו לפני שהקורונה הגיעה, אלה שישלמו את המחיר הם המאוד מבוגרים ואלה עם מחלות הרקע. שניים או שלושה חברים בלהקה שלי שייכים לקבוצה זו.
"אנחנו סופר זהירים במסעות ההופעות, שמים מסכות FFP2 תמיד, גם בינינו וגם עם זרים ועם כל מי שאנחנו פוגשים. הפעמים היחידות שהמסכה יורדת מחמשת חברי הלהקה היא כשאנחנו על הבמה. בשאר הזמן אנחנו עם מסכה אלא אם אנחנו לבד. זה די משעמם ולא נעים אבל אנחנו חייבים לעשות את זה. העונש הוא לא רק להידבק ולחלות בקורונה אלא להידבק בקורונה ולגרום לאנשים להיות שוב ללא עבודה. אם אחד מאיתנו נדבק בקורונה, לכולנו אין עבודה שוב. וזה אומר בפוטנציה לבטל.
"אחרי שנתיים של אבטלה, לחבר'ה שלי מגיעה כל הזדמנות שיש להמשיך לעבוד. כולנו תלויים אחד בשני לא רק בזמן סיבוב ההופעות אלא גם כשאנחנו לא בסיבוב. אם מישהו מחליט להיות טיפש והולך לפאב, נפגש עם החבר'ה לצפות במשחק כדורגל, אז הוא חסר אחריות, ויש סיכוי גבוה שהוא יהיה חשוף לקורונה וסיכוי גדול להידבק".
ג'תרו טאל, שהוגדרה על ידי הרולינג סטון כ"אחת מלהקות הרוק המתקדם האקסצנטריות המצליחות ביותר מבחינה מסחרית", הוקמה בבלקפול, אנגליה, ב-1967, והוציאה את אלבום הבכורה "This Was" שנה לאחר מכן. איאן אנדרסון הוא המייסד, המנהיג, הסולן, המלחין המרכזי, החלילן והגיטריסט של הלהקה, וגם היחיד שנותר היום מההרכב המקורי. אנדרסון, הנודע בנגינתו בחליל תוך עמידתו על רגל אחת, ממשיך להופיע גם לאחר שהיה קרוב לאיבוד מיתרי הקול שלו. מאז היווסדה התחלפו בה מוזיקאים רבים. החבר הוותיק ביותר אחרי אנדרסון בלהקה היה מרטין בר, ששימש כגיטריסט וחלילן שלה מ-1968 ועד 2011.
בתחילה ניגנה הלהקה בלוז-רוק ופיוז'ן, ותוך זמן קצר שילבה אלמנטים של רוק כבד, פולק ומוזיקה קלאסית, ויצרה צליל פרוגרסיבי יוצא דופן. הצלחתה המסחרית הראשונה של הלהקה הייתה באלבומה השני בעל הגוון הפולקי, "Stand Up" שיצא ב-1969. במחצית הראשונה של שנות השבעים הסגנון המוזיקלי שלה נע לכיוון רוק מתקדם, ובמחצית השנייה של אותו עשור הם נעו שוב לאיזורי הפולק. בשנות השמונים עברה שינוי גדול בהרכב ועברה לרוק אלקטרוני. היא זכתה בפרס הגראמי היחיד שלה על אלבומה "Crest of a Knave" משנת 1987, שבו חזרו לרוק הכבד. מאז ראשית דרכה מכרה הלהקה כ-60 מיליון אלבומים ברחבי העולם.
במהלך הריאיון, שהתבצע בשיחת וידאו דרך זום, צירפתי ברשותו של אנדרסון לחלק מהשיחה את אחד המעריצים הגדולים ביותר שלו בישראל. שמו גידי אהרונוביץ', מוזיקאי מוכשר ועיוור, שהחל לנגן בחליל בעקבות הערצתו לאנדרסון, הפך למורה ולמרצה למוזיקה. "בעצם אני מתפרנס מנגינה בחליל בזכות האהבה לאיאן אנדרסון", אומר לנו אהרונוביץ'. הוא הגיע לכל הופעה בארץ של ג'תרו טאל מאז 1999, וגם נסע אחריהם ברחבי העולם, וקשה שלא לשים לב לצרחות שלו בהופעות.
"אני חושב שאני זוכר את גידי מההופעות", אמר אנדרסון, "זה תמיד מאוד מרגש שיש תמיכה חזקה מאנשים מארצות שונות. לפעמים הם מגיעים מרחוק כדי לראות אותך".
בהמשך הגשים אהרונוביץ' חלום כשאנדרסון נענה לבקשתו לשמוע אותו מנגן בחליל מיצירות ג'תרו טאל. בסיום נגינתו, אנדרסון מחא לו כפיים בהתלהבות רבה, ואמר לו: "כל הכבוד, כל הכבוד! תגיד, יש לך במקרה טייטס כחול ובנדנה? אם תמצא אותם - הג'וב שלך. אני יכול להישאר בבית ואתה תעמיד פנים שאתה אני. איך זה?". אהרונוביץ' לא ידע את נפשו מרוב אושר.
השיר הפותח העוצמתי מאלבומם החדש של ג'תרו טאל, "Mrs Tibbets"
אתה מתגעגע למרטין בר, לשעבר הגיטריסט הראשי וחבר הלהקה הוותיק ביותר אחריך, שעזב לפני כעשר שנים?
"אין דרמה בהקשר לזה שמרטין לא חבר בג'תרו טאל. מערכת היחסים שלנו הולכת הרבה שנים אחורה, ובמהלך 20 השנים האחרונות עודדתי את מרטין לעשות דברים מחוץ לג'תרו טאל לבדו, כמו שגם אני עשיתי תקליטי סולו והופעות מחוץ ללהקה. למרטין לקח הרבה זמן לעשות את זה. ב-2011 אמרתי לו ולדון פרי שאני הולך לעשות פרויקט אחר. מרטין ניצל את ההזדמנות לעבוד עם הלהקה שלו, הופיע יותר ועשה תקליטים, ובמספר הזדמנויות מאז הסתכלתי על לוח ההופעות שלו לראות אולי הוא פנוי להופיע עם ג'תרו טאל בהופעה מסוימת, אבל הוא תמיד מאוד עסוק. התכתבנו במייל בשבוע שעבר, הוא היה צריך לבטל הרבה תאריכים בגלל הקורונה, ודיברנו על הקשיים שזה מעמיד".
ומה הסיכוי שיחזור ללהקה?
"לא הייתי שולל איחוד, אבל המחשבה שמרטין בר יחזור לג'תרו טאל כחבר להקה פול טיים - אני חושב שהסיכוי לזה הוא אפס. אני בטוח שהוא נהנה יותר להיות הבוס של עצמו ולי יש שוב גיטריסט חדש. אתה נשוי?"
אכן, נשוי, עם שני ילדים.
"והייתה לך יותר מאישה אחת?"
לא.
"אז בוא נדמיין שאתה ואשתך נפרדתם, ואחרי כמה שנים אתה מכיר מישהי חדשה. אתה ממש אוהב אתה ומתחתן שוב. אחרי כמה שנים אתה פתאום אומר לאשתך החדשה: 'את יודעת, אני חושב שאני אסע לבלות עם אשתי הראשונה בבהאמס'. איך לדעתך זה יעבוד? זה לא יעבוד, נכון? אותו דבר קורה כשאתה חייב להיות נאמן למי שמתחייב לך בנקודה מסוימת בזמן. יהיה לי קשה להגיד לג'ו, הגיטריסט שלנו היום, שמרטין חוזר לנגן בשתי הופעות. הוא יהיה ממש עצבני. זה לא משהו שהייתי רוצה לעשות".