פחות מחצי שעה לפני חצות הלילה, פרסמתי בעמוד הטוויטר הצנוע שלי סקר גולשים קצר וזריז בשאלה "האם כדאי לצפות בתוכנית החדשה של אברי גלעד?". הסקר רץ במשך 36 דקות והתוצאה הייתה חד משמעית: 79.4% מהמצביעים ענו "לא", ורק 20.6% בחרו לתת צ'אנס להברקה החדשה מבית רשת 13. כביכול, תבוסה משפילה, אם מתעלמים מכך שאין לי שום דרך לדעת מי בכלל נחשף לסקר, מה הנטייה הפוליטית שלהם והאם המעטים שטרחו לענות על הסקר צפו בכלל בתוכנית לפני שהחליטו להמליץ להתעלם ממנה.
הסקר המטופש הזה מיישר קו עם הקונספט שמאחורי "מדד ישראל", תוכנית הערב החדשה של אברי גלעד ברשת 13. לאורך כל התוכנית המנחה הנרגש פונה אל הצופים ומפנה אליהם שאלות, ואלה עונים תשובות שמופיעות לבסוף על המסך. זה נע בין שאלות חסרות ערך לחלוטין כמו "מה שלומכם היום מ-1 עד 5?" (התוצאה, אם מסקרן אתכם, היא 3.3) ועד שאלות אסטרטגיות הרות גורל כמו "האם מדינת ישראל צריכה לפתוח את שעריה לפליטים אוקראינים לא יהודים, כן או לא?". עקב תקלה טכנית התוצאה הסופית של השאלה הזאת מעולם לא הובהרה אך בסיום התוכנית גלעד סיכם ואמר שרוב הצופים היו בעד קליטת הפליטים, "70 ומשהו אחוז". לא קריטי.
גלעד חשף כי לשאלה הראשונה על "מדד האושר" ענו 12 אלף צופים, המספר הזה הלך וקטן עם כל אחת מהשאלות עד שגלעד הפסיק להכריז כמה אנשים הצביעו. אלא שהכמות האבסולוטית של המצביעים, גם אם מהווה איזו הצצה מעניינת למספר הצופים בשעה הזאת בערוץ 13, בכלל לא משנה. גלעד ואנשי התוכנית שלו אינם סטטיסטיקאים, המצביעים אינם מהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה בישראל והתוצאות הן לא מדד לשום דבר. טעות הדגימה המירבית? עד 100%.
הרעיון מאחורי השאלות התכופות בתוכנית החדשה מבוסס על עיקרון ששיגע את ערוצי הטלוויזיה עד לפני כמה שנים וזכה לכינוי "סקנד סקרין". המטרה: לגרום לצופים לראות את השידורים יחד עם הטלפון או הטאבלט ולהפעיל אותם בשידור חי, ובכך למנוע מהם לבחור בשיטה הפופולרית של "צפייה נדחית" שמאפשרת להריץ את הפרסומות. היריבה הגדולה קשת 12, למשל, הצליחה בגדול בשיטה הזאת עם התוכנית "הכוכב הבא" שמאפשרת לצופים בבית להצביע למתמודדים תוך כדי הביצועים.
אלא שלהבדיל מריאליטי, ברשת 13 החליטו להמר על כך שאנשים יידבקו למסך בשידור חי בשביל לענות על שאלות כמו "האם צריך לאסור עישון במרפסות?" או שאלות מופשטות יותר כמו "מה הכי מעורר בכם חרדה במלחמה באוקראינה?" (התשובה, אגב, היא מלחמת עולם גרעינית). קשה להאמין שהגימיק הזה יתפוס לאורך זמן, אם בכלל. בחייאת, שנות ה-90 התקשרו, הם רוצים את ה"ספיישל האינטרקטיבי" שלהם בחזרה.
כדרכה של תוכנית בכורה, המשדר היה מלווה באינספור תקלות טכניות שבוודאי יסתדרו עם הזמן. אלא שדווקא התקלות הדגישו את היתרונות של אברי גלעד כמנחה מנוסה ולמוד קרבות. עורך התוכנית יכול היה להיות רגוע, בכל פעם שאנשי הגרפיקה פישלו במשימתם, אברי חילץ אותם עם הכריזמה הטלוויזיונית הבלתי נגמרת שלו. מה ששלו שלו, ותקופת ההרצה רק מבליטה את זה.
זו גם הסיבה שההישענות על הקונספט "האינטרקטיבי", שנראה כמו שידור חוזר של שידורי הטלטקסט מלפני עשורים, מרגיש כל כך מיותר. אברי גלעד יודע לראיין, יודע לנהל דיון ובעיקר יודע לעשות טלוויזיה מעניינת ומתריסה, לטוב ולרע, שמבוססת על אג'נדה שהוא לא מתבייש בה. הריאיון הקצר עם יהודית כץ (שאינה דוקטור או פרופסור, למרות שגלעד התעקש להצמיד לה תארים) בנושא ההשפעות הפסיכולוגיות השליליות של הצפייה במהדורות החדשות, שנערך רבע שעה לפני שגלעד מסר את השידור לאודי סגל במהדורה המרכזית, היה אחד הרגעים הכי חתרניים בתולדות הערוץ, לא פחות. זה לא היה ירי בנגמ"ש, זו הייתה פצצת ואקום טלוויזיונית.
ובכלל, הרגעים שבהם התוכנית הרפתה מהקונספט המרכזי של סקרי הגולשים היו גם אלה שהראו את הפוטנציאל שלה. טליה סלנט הנהדרת הביאה כתבה חמודה על פולמוס העישון במרפסות; יובל המבולבל התראיין אצל עוברים ושבים בדיזנגוף סנטר, שהצליחו לשאול אותו שאלות נוקבות יותר מרוב עיתונאי ישראל ואף הוציאו ממנו תשובות אותנטיות ומרגשות על הסתבכותו בפלילים - ושיא התוכנית היה בריאיון של השרה איילת שקד לאברי גלעד עצמו.
גלעד הגביר את מחוג הצ'ארם שלו ל-11 בריאיון הזה. שקד, מרואיינת קשוחה שנוטה להתעלם מהשאלות ולענות רק את האינפורמציה שהיא רוצה למסור, מצאה את עצמה נאלצת לנהל שיח עם אדם שלא בא להוציא ממנה כותרת. הוא לא הצליח להוציא את שקד מאיזון, אבל עשה משהו לא פחות נדיר: הוא גרם לה להרגיש בבית. למרות שהנושאים היו רציניים, זה לא היה ריאיון עיתונאי, זו הייתה שיחה על המצב בין נבחרת ציבור לבין אזרח. דווקא ברגע ששקד נראתה הכי נינוחה, גלעד הפיל עליה פצצה קטלנית שלא הייתה מביישת את הצבא של פוטין. האם יש עוד מראיין בישראל, או בעולם, שהיה שואל את שרת הפנים "מה נעשה כדי להגן על העולות החדשות מאוקראינה מתגרת ידם של חלק מהישראלים, שינסו לנצל את החולשות כדי להשיג דברים שאני לא אגיד בשעה כזאת בטלוויזיה?".
במילים אחרות, גלעד שאל את שקד איך המדינה מתכוונת להגן על פליטות המלחמה מפני תקיפות מיניות בישראל. זו שאלה שמדהים לשאול, ואפילו לחשוב עליה. התשובה של שקד הייתה מדהימה לא פחות, כשרמזה שאין סיבה שהעולות החדשות יצטרכו להידרדר, "למקומות שאנחנו לא רוצים" כי המדינה תדאג להם לקורת גג, ובישראל "יש הרבה עבודה ופרנסה". למען הסר ספק, היא הדגישה שהיא מדברת על היהודיות שיעשו עליה. ומה לגבי האוקראיניות הלא יהודיות שיגיעו לכאן בלי הגברים שיישארו להילחם בצורר הרוסי? האם הן יידרדרו ל"מקומות שאנחנו לא רוצים"?
זה באמת היה רגע טלוויזיוני מדהים, במובן הכי פשוט של המילה, בו אחת הנשים החזקות בישראל מדברת על אפשרות של פליטות מלחמה להידרדר לזנות בארץ הקודש. היה צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין. אולי בכל זאת כדאי להקשיב לעצות של יהודית כץ, שאינה דוקטור או פרופסור, אבל כנראה שהיא צודקת - כדאי שנצרוך פחות טלוויזיה.