חמישה בני נוער בתיכון מקבלים עונש - להישאר אחרי הלימודים שעה נוספת. כל אחד מהם הוא טיפוס מאוד ספציפי של קלישאה תיכונית: הבחורה הפופולרית, הספורטאי המצליח, התלמידה המצטיינת, הפושע והבחור המוזר. עכשיו הם יאלצו לבלות זמן יחד וככה יגלו שבעצם כל אחד ואחת מהם עולם ומלואו. נשמע מוכר? ואם אני אגיד לכם שאחד מהם לא יצא מזה חי, ובסוף הריתוק יש גופה וחקירת רצח, וכל הארבעה שנותרו בחיים הם חשודים, ולכולם יש סיבה אפשרית לרצח, ולכולם יש סיבות לשקר?
אה, עדיין מוכר?
הסדרה "אחד מאיתנו משקר" (One of Us Is Lying), שמבוססת על הספר בשם הזה וזמינה בנטפליקס, מתארת את הסחרור שאליו נכנסים חייהם של ארבעת השורדים באותו אחר צהריים טראגי בבית הספר. אידי המעודדת הבלונדינית והמקובלת, קופר שכל חייו ועתידו קשורים לכישרון שלו בבייסבול, ברונווין שההצלחה האקדמית היא בשבילה הכל, נייט סוחר הסמים שכולם מחקו אותו כבר מזמן, וסיימון הציני והמסוכן שמפרסם באופן גלוי את הסודות של כל התלמידים באפליקציה שהמציא - מתברר שלכולם יש סודות ומשהו להפסיד, ומישהו עומד למות בגלל זה. העניין הוא שגם הטוויסט הזה הוא לא באמת טוויסט, ראינו אותו בעבר במקומות שונים, אז השאלה היחידה פה היא, האם הוא מצליח להפוך את "אחד מאיתנו משקר" למשהו מעבר לעוד סדרת נעורים על תיכוניסטיים, והאם יש לה מה לחדש.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
לכולנו יש בראש תמונה מסוימת כשאנחנו חושבים על תיכון אמריקאי, והיא מבוססת הרבה פחות על ידע ממשי של מה שבאמת הולך בכל ההייסקולים האלה, ויותר קשורה לדימויים שזורמים אלינו דרך סרטים וסדרות טלוויזיה. כולנו יכולים לצייר בדמיון מה הוא תיכון אמריקאי בלי יותר מדי מאמץ - הנה המסדרונות עם הלוקרים, הנה הקפיטריה שבה החלוקה לקליקות ברורה מתמיד, משחקי ה"הום קאמינג", וכמובן נשף ה"פרום", שהאפיל שלו כל כך חזק שהוא זלג גם למציאות הישראלית.
בין אם גדלתם על פרודיה שנונה כמו "קלולס" מהניינטיז או ממתק צבעוני כמו "הייסקול מיוזיקל" עשור אחר כך, עדיין כל הדימויים האלה נחקקו ונתקבעו בשנות השמונים, ולא מעט בזכות יוצר אחד, ג'ון יוז, במאי ותסריטאי שאחראי לשורה של להיטים קולנועיים כמו "בת 16 הייתי", "יפה בוורוד", ו"מועדון ארוחת הבוקר". יוז נחשב לבין הראשונים שעשו סרטי נעורים שבאמת ניסו להבין את נפשם של בני הנוער, את תחושת ה"אחרות" שהם מרגישים ואת המרדף אחרי תחושת הקבלה. מאז עברו 30 ומשהו שנה, והעולם מלא בסרטים וסדרות שעושים את אותו הדבר, חלקם רק משחזרים שוב ושוב את הקלישאות הידועות, וחלקם מנסים להגיד משהו יותר עמוק.
"אחד מאיתנו משקר" מנסה לעשות גם וגם, אבל במקום להביא עומק היא מביאה עגמומיות, והיא מבלבלת בין אמירה משמעותית לבימוי דרמטי, ובין אפלה של הנפש לתאורה אפלולית. נכון שזו סדרה על חקירת רצח, אבל גם "ורוניקה מארס" הייתה כזאת, ואיכשהו הצליחו שם להביא טונות של חן והומור שיאזנו את כל העיסוק בפשע.
ותמיד טוב שיצירה מודעת לעצמה ולכמה היא נשענת על אלו שבאו לפניה ("כולם פה נראים כאילו הם באודישן לחידוש סרט של ג'ון יוז", מתלונן סיימון על כל הקלישאות התיכוניות מסביבו ממש בפרק הראשון), אבל נראה שהסדרה הזו עושה את זה בלי שום חשק, בלי טיפת כיף. הרגע שבו חברי "מועדון הרצח" (הכינוי שניתן להם ע"י חבריהם לכיתה) מחליקים במסדרונות בית הספר כמו התמונה האיקונית ב"מועדון ארוחת הבוקר", ברפרנס ישיר, היה אמור להיות חינני ומשעשע, כמו קריצה לצופים, אבל איך הוא יהיה, כשבכל הסדרה הזו אין כמעט שום הומור או מידה של שעשוע? מדהים איך "אחד מאיתנו משקר" מצליחה להגיש לנו רגע פארודי-חמודי כזה בלי שתהיה לו טיפת חן.
מרגיש כאילו הסדרה ממהרת להזכיר את כל ההשפעות הקולנועיות לפני שאנחנו נצביע עליהן, וזה לא תמיד לטובתה. למשל, זה נחמד ואפילו חובה להזכיר את ז'אנר הפשע האמיתי (True Crime) שהפופולריות שלו בימים אלה חסרת תקדים, אבל זה רק מצביע על כמה לא אמין הסיפור שאנחנו צופים בו, כמה הוא הגזמה על כלום.
כי הסודות של בני הנוער אמנם גדולים ומסובכים, אבל האם הם גדולים מספיק כדי לרצוח בשבילם? זאת שאלה שאף אחד לא שואל. כן, כשצעירים כל משבר נראה כמו חיים ומוות ואין לזלזל בזה, אבל ככל שמתרחקים בגיל מהתקופה הזאת של התיכון, קשה שלא לגלגל עיניים מול הנחת היסוד שהסדרה מבקשת מאיתנו לקבל - שכל אחד ואחת מהנערים והנערות האלה מסוגלים לעשות מעשה כל כך קיצוני כמו תכנון רצח והפללת אנשים אחרים, וכל זה כדי להסתיר מעשים או מצבים שרוב בני הנוער בעולם היו בהם או בדומים להם. לפעמים מתחשק לצעוק על הגיבורים "פשוט תתבגרו ולכו דברו עם ההורים שלכם!".
העלילה מתרכזת אך ורק בשאלת ה"מי עשה את זה", במסתורין סביב הרצח והחשודים, בקליף-האנגרים וטוויסטים. כל שאר הדברים שיכלו להיות מרתקים, כמו השפעות האירוע, או העומק שקיים בחברות שיכולה להירקם בין אנשים שיש להם חוויה טראומטית משותפת, לצד הבעייתיות שבזה, נשארים משניים או שעוסקים בהם ברמה שטחית בלבד. זה נכון שלאורך הסדרה, כמצופה, ארבעת האנשים האלה שכביכול אין ביניהם שום קשר, מתקרבים בעל כורחם ומגלים שהם יותר מורכבים מסתם קלישאות, וזה נעשה בצורה הדרגתית ומשכנעת, אבל האם זה באמת איזה ערך מוסף או חידוש? זה המינימום שאנחנו מצפים לו בסדרה שהיא כולה מחווה ל"מועדון ארוחת הבוקר", שכל הפואנטה שלו הייתה שאף אחד הוא לא הקלישאה שחשבתם שהוא.
אדי (אנליסה קוקריין) היא הדמות שעוברת את התהליך הכי רציני: בעקבות האירוע היא מאבדת את הפופולריות שלה והחבר שלה עוזב אותה, ואז היא יכולה סוף סוף "להכיר" את עצמה לראשונה אחרי שנים, כשהיא מתרחקת מההשפעה שלו ושל העולם של האנשים היפים והפריבילגים. אבל אפילו המעבר הזה מסומן בגסות קלישאתית כשאידי חותכת לעצמה את השיער, כאילו אומרים לנו - ראיתם? היא עוברת משהו חשוב! יש טרנספורמציה! יש התפתחות של דמויות! וזה חבל, כי במקומות אחרים הסדרה כן יודעת להיות עדינה ומתוחכמת באיך שהיא מגישה לנו את הדמויות.
זה אולי לא הוגן לצפות לאיזשהו חידוש או הברקה אמיתית מעוד סדרה אמריקאית על תיכוניסטיים, אולי פשוט אין מה לחדש, ואי אפשר להגיד ש"אחד מאיתנו משקר" לא מספקת חומר יעיל וחביב לבינג' לא מחייב, אבל היא גם לגמרי לא זכירה ולא משאירה אחריה שום רושם מיוחד. היא קצת "שקרניות קטנות" או "אני יודעת מה עשית בקיץ האחרון", קצת "אחת שיודעת", והרבה "מועדון ארוחת הבוקר". אבל היא כמעט לא שום דבר ייחודי רק לה, שרק היא הביאה ולא שום סדרה אחרת.