לכבוד יום האישה, קראו את הפרק הראשון מתוך "אישה חסרת חשיבות", מאת סוניה פרנל

גברת ברברה הוֹל כבר תכננה הכול. היא גידלה את וירג'יניה, בתה היחידה והצעירה בילדיה, שנולדה ב-6 באפריל 1906, בציפייה להשיג לה שידוך טוב. ברברה, שהיתה מזכירה צעירה ושאפתנית במהלך המאה שלפני כן, קצרה הצלחה כשהתחתנה עם הבוס שלה, אֶדווין לִי הול (הידוע בכינוי נֶד), בנקאי עשיר מבולטימור ובעל בית קולנוע, ומאז לא רצתה להביט לאחור. נסיקתה החברתית התלולה אל חוגי האליטה של החוף המזרחי עשתה אותה, לפחות על פי בני משפחתה, ל"שחצנית". אחרי הכול, אביו של נד, ג'ון ו' הול, אולי ברח לים בגיל תשע באחת מאוניות המפרשים של המשפחה, אבל הצליח לשאת לאישה יורשת של משפחה אמידה והיה לנשיא של "פירסט נשיונל בנק". אחיו של ג'ון, רוברט, דוד רבא של וירג'יניה, היה בן לאצולת מועדון הרכיבה היוקרתי של מרילנד. ברברה ראתה את החיים הנוצצים שניהלו בני משפחת הול הבוגרים — אולם הכניסה בביתם השופע בבולטימור היה ידוע כחלל עצום שעגלה רתומה לסוסים יכולה להסתובב בו — והיא רצתה אותם חיים לעצמה. אבל למרבה תסכולה של ברברה, נד לא הצליח לשמור על ההון המשפחתי, וּודאי שלא להגדילו, וסידורי הבית של משפחת הול נעשו עכשיו צנועים יותר. בית הכפר של נד ושל ברברה בחוות בּוֹקסהוֹרן במרילנד היה מעודן, אבל לא היה בו חימום מרכזי והמים בו נשאבו מתוך פלג סמוך. דירתם במרכז בולטימור אמנם היתה מהודרת, אך שכורה. לפיכך הוטל על וירג'יניה למשוך את משפחתה שוב מעלה אל מעמדם הרם הקודם של בני משפחת הול בכך שתינשא למשפחה עשירה יותר.
בחייה הקודמים של וירג'יניה, ברברה צפתה בשביעות רצון בשורת הבחורים האמידים שחיזרו אחרי בתה. קסמה של וירג'יניה לפני שאיבדה את רגלה היה רב כל כך, שהיא היתה ידועה בקרב חבריה לבית הספר התיכון הפרטי היוקרתי רוֹלנד פּארק קאנטרי בכינוי "דונה חוּאניטה", המקביל הנשית של דון חואן. היא היתה גבוהה ורזה ובעלת עיניים נוצצות בגוון חום-אגוז וחיוך ממיס (כשבחרה להעלותו על שפתיה), והיא ניחנה במרץ יוצא דופן והיוותה אתגר מפתה ביותר לצעירים שחלמו לאלף אותה. אבל וירג'יניה בזה למִפגנים כאלה של תשוקה גברית, ואיששה את עצמאותה בכל הזדמנות אפשרית בלבישת מכנסיים גבריים וחולצות משובצות. "אני מוכרחה ליהנות מחירות," היא הצהירה בספר המחזור בבית ספרה בשנת 1924, כשהיתה בת שמונה-עשרה, "וליהנות מכל זכות שארצה בה." מעטים מבין הדברים שאמרה או שעשתה תאמו את תוכנית העל של אמה.
וירג'יניה התענגה על שבירת מוסכמות. היא יצאה לצוד עם רובה, פשטה את עורן של ארנבות, רכבה על סוסים נטולי אוכפים, והופיעה פעם לבית הספר כשלצווארה שרשרת של נחשים חיים. היה ברור שהצעירה נטולת הפחד, שבני משפחתה כינו "דינְדי", כמהה להרפתקאות בדיוק כמו סבה שיצא לים. גם במחיר של אי-נוחות. דומה שהעובדה שבית הספר רוֹלנד פּארק קאנטרי דבק בעיקשות דיקנסיאנית בשמירה על חלונות פתוחים במזג אוויר שמתחת לאפס — כך שהבנות למדו בעודן עטויות מעילים, כפפות וכובעים — לא הטרידה אותה כלל.
דינדי תיארה את עצמה כ"חמומת מוח וגחמנית"1 — דעה שהיתה משותפת גם לבני כיתתה, אף שהם הכירו בכישרון הארגון והיוזמה שלה. הם ראו בה מנהיגה טבעית ובחרו בה לתפקיד נשיאת הכיתה, עורכת כתב העת, הקפטנית של נבחרת הספורט ואפילו "נביאת הכיתה". אחיה הבכור, ג'ון, למד כימיה באוניברסיטת איווה ולאחר מכן נשלח לעבוד לצד אביו, כפי שתוכנן מיום לידתו. בניגוד אליו, וירג'יניה אהבה לרעות בשדות חדשים, ועודדה את בני כיתתה לצפות ממנה לבלתי ניתן לצפייה. בני גילה בבית הספר סברו שהיא האדם ה"מקורי" ביותר ביניהם — תואר כבוד שהיא ללא ספק נהנתה ממנו — והיא הודתה שהיא חותרת "להגשים את הציפיות ממנה בכל עת."2 נד עודד את ההשקפה האינדיווידואליסטית הזאת, אבל לברברה היו דעות משלה. גברת הול היתה נחושה שבתה תזנח את נטייתה ההרפתקנית לטובת ההישג החשוב יותר שבנישואים עם בעל עשיר וניהול בית על פי צו האופנה. בגיל תשע-עשרה התארסה וירג'יניה כמצופה ממנה ונראה שנגזר עליה לנהל את חיי הבית המצומצמים, נחלתן של נשות חברה רבות אחרות שהגיעו לבגרותן בשנות העשרים של המאה העשרים.
אבל בעוד אמה היתה שבעת רצון מארוסהּ בעל הממון, וירג'יניה כעסה על אופיו המפונק והבוגדני. כן, מ"גברות" צעירות כמו וירג'יניה היה מצופה זה עידן ועידנים לרחוש כבוד לגברים שבחייהן, אבל עכשיו שררה בכול אווירת מרד, עם עלייתן של הפוחזות שוחרות העצמאות שהרימו ראש בבולטימור כמו בכל מקום אחר. הן היו זן חדש של צעירות שהפרו את חוקי תקופת היובש הנוגעים לשתייה וביישו את הוריהן בתספורות קצרות, בעישון ובריקוד לצלילי מוזיקת ג'ז. הן דחו את המגבלות החד-צדדיות שבנישואים מסורתיים ומילאו תפקידים פעילים יותר בפוליטיקה, הרבה בזכות העובדה שב-1920 (אחרי מאה שנות מחאה) הוענקה לנשים בארצות הברית זכות הצבעה. וירג'יניה הסתכלה סביבה: חיי הבית היו מחניקים, אבל העולם שבחוץ הציע חירויות חדשות ומפתות. וכך קרה — למרבה העלבון הניכר של ארוסהּ — שהיא זרקה אותו. (התברר שזאת היתה ההחלטה הנכונה, שכן מאוחר יותר דוּוח שהוא היה נשוי שלוש פעמים, ובשלושתן היו הנישואים אומללים ורוויי בגידות.)
וירג'יניה אולי ירשה את השאפתנות המופרזת של אמה, אבל היא החלה לתעל אותה לכיוון קריירה וטיולים בעולם, ולא למציאת בעל חסר טעם גם אם בעל ממון. לברברה לא היתה ברירה בצעירותה אלא לעבוד כמזכירה; בסוף המאה התשע-עשרה היו מעט מאוד אפשרויות לרווקה בעלת הון צנוע. היא לא הצליחה לתפוס את רצונה של בתה למצוא לעצמה עבודה הרחק מהבית במקום להעביר את חייה בנעימות שבנישואים, אבל החופשות הקבועות של בני משפחתה של וירג'יניה באירופה וההשפעה של האומנת הגרמנייה שלה, עטוית הבגדים המעומלנים, השרו בה להט לנסיעות עצמאיות. היא הצטיינה בלימוד שפות בבית הספר וחלמה להשתמש בהן כדי לפגוש את מה שהיא כינתה אנשים "מעניינים" באמצעות מינוי לשגרירה, ונראה שלא הרתיעה אותה העובדה שעד אז נשמרו משרות בכירות שכאלה לגברים בלבד. דינדי היתה נחושה להוכיח שהיא שווה בין שווים בעולם של גברים, ולצורך כך הסכים אביה האוהב (שאליו היתה קרובה במידה יוצאת דופן) להרשות לה להעביר את שבע השנים הבאות בלימודים בחמש אוניברסיטאות יוקרתיות.
ב-1924 היא החלה ללמוד בקיימברידג', מסצ'וסטס, באוניברסיטת רדקליף (שכיום היא חלק מהרווארד), אבל אווירת הנשים המלומדות שעממה אותה, וב-1925 היא עברה לאוניברסיטת ברנרד העירונית יותר במנהטן, שם נהנתה מביקורים בבתי התיאטרון של ברודוויי. עם זאת, היא עדיין היתה ערה לכך שאחרי ששילחה מחזר אחד, מצופה ממנה ללכת בתלם ולתפוס לעצמה במהירות בעל הולם אחר. היא לא מצאה שום בעל כזה. והיא גם לא הרשימה את מחזריה, שקבעו שהיא "סטודנטית ממוצעת" שאינה משתתפת בחיי הקמפוס ואינה מגיעה לשיעורי חינוך גופני. צרפתית ומתמטיקה היו הנושאים האהובים עליה (היא תיעבה לטינית ותיאולוגיה), אבל אף שהישגיה נחשבו ל"הולמים", ציוניה נעו סביב השבעים והיא לא סיימה את הלימודים. היא ידעה שהיא זקוקה להשכלה אקדמית, אבל עכשיו היתה להוטה להתחיל את חייה בעולם האמיתי. החיים בברנרד היו דומים מדי לחיים בבית, ולפיכך לא אפשרו לה לפרוח.
פריז נראתה כמקום שיפתח לפניה אופקים חדשים, והיא שכנעה את הוריה שתשתפר בלימודים אם רק תוכל ללמוד מעבר לים. כמו אמריקאים אמידים רבים בני החוף המזרחי לפניה ואחריה, וירג'יניה ראתה בבירת צרפת את השער המהודר לשחרור. מאות צעירים אמריקאים עלו על סיפונן של ספינות הנוסעים של חברת "קונארד" שיצאו כל שבוע לאירופה, ואלה שחזרו הפיצו שמועות על כך שנשים אופנתיות בפריז — אלה המכונות garçonnes — הן נשים עצמאיות, אתלטיות ואנדרוגיניות במראן החיצוני, נשים שעובדות ואוהבות כרצונן. וכך, ב-1926, וירג'יניה בת העשרים עברה גם היא אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, הרחק מהאכזבה השוחקת של אמה, ונרשמה ללימודים בבית הספר הגבוה למדעי המדינה שבגדה השמאלית בעיר. בשיא השנים שכונו Années Folles — השנים המשוגעות — שהחליפו את תקופת היובש וההפרדה הגזעית באמריקה, היא מצאה סצנה מגוונת להסעיר של אמנות, ספרות ומוזיקה, שמשכה אליה סופרים כמו פ' סקוט פיצג'רלד, גרטרוד שטיין וארנסט המינגוויי, ואת הרקדנית השחורה האגדית ג'וזפין בייקר (שנודעה בהופעות הצ'רלסטון שלה בפוֹלי בֶּרזֶ'ר ומאוחר יותר בשירותה ברזיסטנס). בבתי הקפה של סן ז'רמן ובמועדוני הג'ז של מונמרטר פגשה וירג'יניה שחקניות, נהגי מרוצים, אינטלקטואלים ופוליטיקאים צעירים. הצעירה ההרפתקנית מבולטימור עישנה, שתתה ורקדה עם כולם, והתלהבה הרבה יותר מהדברים שלמדה מחבריה החדשים והנוצצים מאשר מאלה שלמדה ממוריה. כאן, סוף-סוף, היא הרגישה חופשייה להיות היא עצמה.
אורח החיים הפרוע הזה נמשך כשהיא עברה בסתיו 1927 ל-Konsular Akademie בווינה, שם למדה שפות, כלכלה ועיתונות. בניגוד לימים בניו יורק, היא שייטה בלימודיה בקלילות והגיעה לציונים הדרושים במאמץ מזערי, ומצאה שפע של זמן להתפעל מסצנת המסיבות ההומה שבעיר. וירג'יניה — גבוהה, רזה ועכשיו לבושה בהידור במיטב האופנה העדכנית של אירופה — משכה אליה תשומת לב מרובה מצד גברים, בייחוד מצד קצין צבא פולני יפה תואר ושמו אמיל, שליווה אותה בהליכות רומנטיות לאורך גדות הדנובה. הוא העריץ את רוחה החופשית ובזאת זכה באהבתה כפי שאיש לפניו לא זכה בה. אבל אביה (כנראה בעידודה של ברברה) התנגד למוצאו המעורפל ולמחשבה שבתו תתיישב באירופה לנצח, ואסר עליה להיפגש איתו שוב. וירג'יניה היתה במצוקה, אך למרות אופייה הדעתני צייתה לנד (כפי שקראה לו) וביטלה את האירוסים הלא-רשמיים. היא שמרה תמונה של אמיל במשך זמן מה לאחר מכן, אבל עצמאותה לא חרגה מעבר לכך. היא לא ראתה מאז את מאהבהּ שוב, ומאוחר יותר גילתה שהוא כנראה נספה באביב 1940, אחד מאלפי קצינים פולנים שהוצאו להורג בדם קר בידי המשטרה החשאית של רוסיה במהלך מלחמת העולם השנייה, ונקבר בקבר המוני ביער קאטין.
מרגע שהתגברה על שברון לבה, וירג'יניה עזבה את אירופה ושבה לארצה כאישה שונה מאוד מזו שעלתה על סיפון האונייה ב-1926. היא נשאה עמה לא רק את תעודת סיום הלימודים המיוחלת אלא גם אמונה יוקדת בשוויון זכויות לנשים. שלוש השנים השאננות האלה החדירו בה אהבה עמוקה ומתמדת לצרפת ולחירויות שבני עמה הציעו לה. הלהט הזה נותר לימים כפי שהוא גם לנוכח הברבריות שהשתלטה על האזור, ודרבן אותה לסכן את חייה כדי להגן על מה שהיא כינתה "מולדתה השנייה". היא גם שכללה את הידע שלה בחמש השפות ששלטה בהן — בעיקר צרפתית וגרמנית, אבל גם ספרדית, איטלקית ורוסית — אף שמעולם לא הצליחה להיפטר ממבטאה האמריקאי. היא נעשתה בקיאה להפליא בתרבות אירופה, בגיאוגרפיה שלה, ובעיקר בפוליטיקה שלה. כשהיתה בווינה היא ראתה איך קבוצות פאשיסטיות מנצחות בהתפרצויות אלימות של מתיחות פוליטית. בנסיעות מעבר לגבול היא היתה עדה לעלייתה של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית של אדולף היטלר ולנסיקה המהירה באהדה שהיא זכתה לה בקרב הקהל, על סמך הבטחתו להציב את גרמניה במקום הראשון, וראתה כיצד מצעדי התמיכה בו בנירנברג הופכים לתצוגות ענק של כוחם הצבאי למחצה של הנאצים. באיטליה הסמוכה, הרודן בניטו מוסוליני הכריז מלחמה על הדמוקרטיה עצמה עוד ב-1925 וביסס מאז את שלטונה של מדינת משטרה. היא היתה עדה לפיכך לענני הלאומיות השחורים שהתחשרו מעל שמי האופק. השלום באירופה והאווירה המשכרת של "חיי פריז הטובים" שווירג'יניה חוותה היו כבר עכשיו בסכנה.
דינדי חזרה הביתה למרילנד ולחוות בוקסהורן ביולי 1929, זמן קצר לפני שרוב מה שנותר מרכוש המשפחה נמחק בקריסה של וול סטריט ובתקופת השפל שלאחריה. אחיה, ג'ון, איבד את משרתו בעסק הבניין והכספים המשפחתי, שנקלע כעת לקשיים, והאווירה הקודרת כנראה השפיעה על לימודי התואר השני של וירג'יניה בצרפתית ובכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בוושינגטון הבירה. היא לא הגיעה ללימודים באופן סדיר, אבל ציוניה הספיקו להגשת מועמדות למשרד החוץ לתפקיד של דיפלומטית מקצועית, משרה שעדיין היתה בשבילה בבחינת חלום מיוחל. בביטחון של אנשים צעירים — ולאור ידיעותיה בשפות ושנות לימודיה הרבות — היא ציפתה להצליח במבחן הקבלה הנדרש. העובדה שרק שש מתוך אלף וחמש מאות עובדים בשירות החוץ היו נשים היתה אמורה לשמש לה תמרור אזהרה. הדחייה היתה מהירה וכואבת. החלונות הגבוהים במשרד החוץ כנראה אינם מעוניינים לקבל נשים אל שורותיהם, כך היא אמרה לידידהּ אֶלבּרידג' דֶרבְּרוֹ (Durbrow), אבל סירבה להודות בתבוסה ותכננה "להיכנס מהדלת האחורית."3
בינתיים היא ניסתה לתמוך באביה, שחווה שורה של משברים עסקיים, כאב את כאבם של האלפים שנותרו כעת מובטלים וחשש שגורלו יהיה כגורלם. ב-22 בינואר 1931, בזמן שיצא ממשרדו במרכז בולטימור, קרס נד על המדרכה בעקבות דום לב ומת כעבור כמה שעות. מותו, בגיל חמישים ותשע בלבד, היה מהלומה אכזרית שהונחתה על משפחתו, ואולי יותר מכול על וירג'יניה. הוא הרעיף אהבה על דינדי הצעירה והנועזת שלו, טיפח את נטייתה לפעילויות שנחשבו מסורתית לגבריות, כמו ציד, ואפילו קנה לה רובה משלה. עכשיו הוא הלך לעולמו ויחד איתו הלך גם רוב הכסף. ג'ון ואשתו ושני ילדיהם עברו לגור עם ברברה בחוות בוקסהורן כדי לצמצם הוצאות, ומווירג'יניה ציפו שתעבור יחד איתם לחיים שקטים בחווה. אבל סידור קלאוסטרופובי כל כך לא היה צפוי להחזיק מעמד זמן רב, ועד מהרה היא ניסתה למצוא לעצמה עבודה. באוגוסט 1931, כעבור שבעה חודשים שבהם היתה תקועה בבית, יצאה וירג'יניה קצרת הרוח לדרכה למשרה של פקידה בשגרירות ארצות הברית בוורשה. השכר היה אלפיים דולר בשנה, שכר מכובד (וגבוה בשליש מההכנסה המשפחתית החציונית באמריקה בעיצומן של שנות השפל, כשמשפחות רבות עמדו בתור לקבלת לחם). היא גם הצליחה סוף-סוף לצאת מבולטימור אל שורות אנשי משרד החוץ. אבל עם כל לימודיה וציפיותיה הגבוהות, היא התקבלה לעבודה שם כמזכירה, בדיוק כמו אמה.
וירג'יניה הצליחה למרות זאת להרשים את סובביה בעבודה, וביצעה את מטלותיה — הצפנת ופענוח מברקים, טיפול בדואר, הנפקת אשרות דיפלומטיות ושליחת דו"חות לוושינגטון על המתיחות הפוליטית ההולכת וגוברת — בכישרון ותוך הפגנת יוזמה. ורשה היתה עיר תוססת ובה האוכלוסייה היהודית הגדולה באירופה, אבל פולין (שהתקיימה כמדינה עצמאית רק מאז סוף המלחמה הגדולה) היתה תחובה שלא בטובתה בין שתי המדינות החזקות והמאיימות גרמניה ורוסיה, ועתידה היה לוט בערפל. הזמן והמקום היו מרתקים, והאהדה של וירג'יניה לפולנים התחזקה ללא ספק בידי זיכרונותיה מהרומן שניהלה עם אמיל. ייתכן שבעקבות הכשרתה בהצפנה היא גם זכתה כאן להצצה המפתה הראשונה אל עולם המודיעין. על כל פנים, היא הרגישה שלימודיה הנרחבים והניסיון שצברה אינם מנוצלים כיאות כל עוד היא יושבת מאחורי מכונת כתיבה. לכן כעבור שנה היא ביקשה לעבור שוב את מבחן הכניסה לשירות הדיפלומטי, וקיבלה את תמיכת הבוסים שלה, ובהם ידידהּ אלברידג', שהיה כעת סגן הקונסול. היא היתה בטוחה במיוחד בשלב הבחינה בעל פה, שבה התגלתה בפעם הקודמת כמועמדת מצטיינת וקיבלה את הציון המרבי. וירג'יניה ידעה שפנים אל פנים היא עושה את הרושם הטוב והמשפיע ביותר. אבל למרבה המסתורין, שלב המבחן בעל פה לא הגיע, והיא החמיצה את מועד היעד להגשת המועמדות. בדיוק כשחשבה שהיא עומדת להתקבל סוף-סוף לשורות משרד החוץ, היא נדחקה שוב לשוליו.
מרוב תסכול היא הגישה כעבור שבעה חודשים מועמדות למשרד בסמירנה (כיום איזמיר) בטורקיה — עיר מושלמת לבחורה כמוה שאהבה את החיים בטבע, בגלל קרבתה ללגונות ולביצות המלוחות שבדלתא של נהר גֶדיז, אזור הידוע בשקנאים ובעופות הפלמינגו שפוקדים אותו. כשהגיעה לשם באפריל 1933 היא גילתה שמטלותיה הרשמיות אינן נעלות יותר מאלה שהיו לה בוורשה, ושסמירנה היא מקום שיש בו עניין אסטרטגי פחוּת בהרבה. אבל דווקא במקום המפתיע הזה הפכה הצעירה ההרפתקנית, גם אם התמימה הזאת, לדמות בעלת חוסן יוצא דופן; דווקא כאן הושיט הגורל לווירג'יניה קלף ששינה את חייה. מה שקרה כאן, במקום שבו נהר גדיז נשפך אל מימיו הנוצצים של הים האגאי, תרם לעיצוב עתידה של אומה רחוקה במלחמת עולם שעדיין היתה במרחק שש שנים.
זמן קצר אחרי בואה החלה וירג'יניה לארגן קבוצות של חברים לסיבובי ציד רובים בביצות. יום שישי, 8 בדצמבר, הפציע בבוקר בהיר ונעים, והיא התכוננה לעוד יום של ספורט ולקחה עמה את רובה הציד שנתן לה אביה האהוב. באותו יום היו בסביבה עופות רבים ארוכי מקור ובני החבורה היו נרגשים ביותר, אף שלא היה קל לפגוע בכנפי העופות בגלל דפוס התעופה התזזיתי שלהם. וירג'יניה היתה תמיד אדם תחרותי, ואולי להיטותה להיות הראשונה שתפגע באחד העופות האלה המוסווים היטב היא שהסיחה את דעתה ואולי גם שכנעה אותה לא לסגור את הנצרה. כך או כך, בזמן שטיפסה מעל גדר תיל שנמתחה בין הגבעולים הגבוהים של עשבי הביצות וירג'יניה מעדה. בזמן שנפלה, הרובה חמק מעל כתפה והסתבך במעילה שבאורך הקרסול. היא שלחה יד לאחוז בו, אבל בעשותה זאת ירתה כדור מטווח אפס היישר אל כף רגלה השמאלית.
כתם דם התפשט והכתים את מי הדלתא הבוציים שסביבה, והיא קרסה ואיבדה את הכרתה. הפצע היה רציני — התרמיל שירתה היה גדול, קהה ומלא כדוריות עופרת עגולות שנתקעו כעת בכף רגלה. חבריה ניסו נואשות לחסום את זרימת הדם בעזרת חוסם עורקים מאולתר בזמן שנשאו אותה למכונית וטסו לבית החולים שבעיר. הרופאים בסמירנה פעלו בזריזות, ובשלושת השבועות הבאים נדמה שהיא התחזקה והתאוששה. חבריה — ומטה משרד החוץ בוושינגטון — שמחו לשמוע שווירג'יניה תחזור לעצמה בעוד חודשים אחדים. מה שהרופאים המקומיים עוד לא הבינו הוא שזיהום קשה חלחל אל תוך הפצעים הפתוחים. זמן קצר לפני חג המולד החל מצבה להידרדר במהירות, וראש בית החולים האמריקאי באיסטנבול זומן בדחיפות, ולצדו שתי אחיות אמריקאיות. כשהגיעו, בעקבות מסע של עשרים וארבע שעות ברכבת, כף רגלה כבר התנפחה והשחירה, הבשר הרקוב החל כעת להסריח, וכל גופה היה נתון לגלים של כאב מייסר. חברי הצוות האמריקאי הבינו מיד שזו התוצאה הגרועה ביותר האפשרית: היה בַּמקום נמק שהלך והתפשט מעלה בשוק רגלה. בימים שלפני האנטיביוטיקה לא היה שום טיפול רפואי יעיל, והיתה סכנה שאיבריה של וירג'יניה יקרסו. היא היתה על סף מוות כשהרופאים החליטו, בערב חג המולד, לנסר את רגלה השמאלית מתחת לברך בניסיון אחרון להציל את חייה.4 היא היתה בת עשרים ושבע.

הקטיעה היתה מוצלחת, בהתחשב בנסיבות, אבל כשווירג'יניה התעוררה, שום דבר לא הצליח לשכך את אבלה על חייה הקודמים שאבדו לעד. הקונסוליה באיזמיר שלחה לוושינגטון מברק שבו נאמר על "הפקידה הוֹל" שהיא "נחה יפה" וצפויה לשוב לאיתנה בעוד שבועיים-שלושה, אף שיעבור זמן רב יותר עד שתוכל לחזור לעבודתה. אבל לעתים קרובות בימים המוקדמים האלה וירג'יניה לא הצליחה לחזות לעצמה עתיד שתוכל לשאת. היא היתה כבולה למיטת בית החולים, וגרוע מכך, היתה נתונה לרחמיהם של אחרים. ואיך תוכל לבשר את החדשות לאמה, שמעולם לא רצתה שבתה תיסע רחוק כל כך ושכבר איבדה את נד האהוב שלה? מבעד לקליידוסקופ של תמונות מנטליות של דם וסבל, וירג'יניה הוסיפה לשחזר את אירועי היום הגורלי ההוא עד סוף ימיה, ולא חדלה להעניש את עצמה על פזיזותה.
הקונסול של ארצות הברית, פּרי ג'ורג', שלח לוושינגטון מברק ובו ביקש שנציג בכיר יודיע לגברת הול על התאונה של וירג'יניה "בעדינות רבה ככל האפשר." כפי שווירג'יניה חששה, ברברה נתקפה צער בלתי נסבל לנוכח החדשות הנוראות באשר לבתה. עד מהרה דווחה הטרגדיה בעיתונות, אבל האהדה הציבורית שבעקבות זאת לא ניחמה רבות את ברברה, שהיתה אחוזה פחד שהיא עדיין עלולה לאבד את בתה הצעירה. רק ב-6 בינואר היא קיבלה הודעה מאיזמיר שווירג'יניה יצאה מכלל סכנה. הרופא האמריקאי חזר סוף-סוף לאיסטנבול, ושמח שהמטופלת שלו הצליחה לשרוד.
כעבור אחד-עשר יום החלו לצלצל שוב פעמוני האזהרה. זיהום חדש אותר, שכנראה היה אלח דם, הרעלת דם שעלולה להיות קטלנית. הרופאים המקומיים נלחמו שוב במלוא העוז על חייה של וירג'יניה, הם הזריקו נוזלים מסתוריים לברכָּה בניסיון להציל אותה ובינתיים התייעצו עם האמריקאים באיסטנבול בשיחות טלפון אחת לשעה. אפילו היום, עם הרפואה המודרנית, מצבה היה נחשב לקריטי; אז, סיכוייה היו קלושים ביותר. הכאב היומיומי שהיה כרוך בהחלפת התחבושות ספוגות המוגלה בידי האחיות היה כמעט בלתי נסבל, ולעתים קרובות לבה הלם בלי שליטה.
ערב אחד, בעודה נתונה להזיות בגלל הזיהום שזרם בגופה, וירג'יניה חוותה את מה שהיא תיארה מאוחר יותר כ"חזון". בני משפחתה הנותרים היו במרחק אלפי קילומטרים ממנה, אבל אביה המנוח של וירג'יניה הופיע לצד מיטתה ובפיו מסר פשוט. נד אמר לה שאסור לה להרים ידיים וש"תפקידה לשרוד," אבל אם היא באמת אינה מסוגלת לשאת את הכאב, הוא יבוא לקחת אותה. אף שלא היתה אישה מאמינה בשום מובן רשמי, וירג'יניה האמינה באמת ובתמים שנד דיבר אליה. דבריו הוסיפו להדהד בראשה ככוח רב עוצמה, והיא דיברה לעתים קרובות במהלך השנים על כך שהוא דרבן אותה להילחם כדי לחיות.5 וכך היא יצאה למלחמה הגדולה הראשונה, אך לא האחרונה, על חייה, לבדה לגמרי, פרט לרוח רפאים. היא החליטה שאם חייה יינצלו אחרי סבל נורא כל כך, הרי שהיא תוכל לסבול כל מכשול אחר שהחיים יציבו לה. למען אביה, היא לא תיתן לטעותה הגדולה לעמוד בדרכה.
וירג'יניה אכן התאוששה באורח פלא, והקונסול, שביקר אותה בבית החולים במסירות יום-יום, חזר המום מחוסנה הנפשי. בסופו של דבר היא הועברה לבית חולים מודרני יותר באיסטנבול, עד שתבריא סופית. במהלך השבועות הארוכים והאטיים של התאוששותה היא גמרה אומר שלא יתייחסו אליה כאל נכה. במאי 1934 היא התעקשה, בניגוד לדעת רופאיה והבוס שלה, לחזור לעבוד בקונסוליה יום אחרי שחרורה מבית החולים. זאת היתה החלטה איומה. הרופאים המקומיים יכלו לספק רק רגל עץ בסיסית ביותר, שלא תאמה את מידותיה, כך שהיא נאלצה להסתמך על קביים; אחרי חודשים של שכיבה במיטה, אפילו הליכה לאורך מרחק קצר היתה מתישה. הרופאים בסמירנה לא עקבו בקפידה אחרי מצבה הרפואי, והכאב מהפצע עדיין היה עז. לשם שינוי היא הרגישה אבודה בעודה רחוקה כל כך מביתה, והתוצאה היתה קריסה מהירה, גופנית ורגשית. "זה מצב שצפיתי וניסיתי להימנע ממנו, אבל מיס הול לא הבינה את הקשיים הצפויים לה," כתב הקונסול פרי במברק אל משרד החוץ בוושינגטון. "הניסוי הכאיב לכולנו."6
כעבור כמה ימים עלתה וירג'יניה על אונייה בחזרה לארצות הברית, וכעבור חודש, ב-21 ביוני, הגיעה לניו יורק, שם פגשו אותה בני משפחתה ברציף וראו אותה צולעת בזהירות לעברם. היא אושפזה בבית החולים לסדרה של מה שכונה "ניתוחים מתקנים", שכמעט בוודאות היו כרוכים בכריתת עוד חלק מרגלה כדי לעצור את הזיהומים המאכלים, ובהתאמה של רגל תותבת חדשה. הרגל אולי היתה מודרנית על פי אמות המידה של שנות השלושים, אבל היא היתה מגושמת והוחזקה במקומה ברצועות עור ורצועות בד שנכרכו סביב מותניה.7 במזג אוויר חם העור שפשף את עורה והגדם יצר שלפוחיות ודימומים. אף שהיתה חלולה, רגל העץ הצבועה וכף הרגל מאלומיניום הגיעו למשקל מכביד של שלושה קילוגרמים וחצי. כל שוטטות בחוץ היתה מבחן של כושר סבולת, ותחביבי הספורט האהובים עליה היו כעת ללא כל ספק מחוץ לתחום. הכאב היה לבן לווייתה הקבוע עד סוף ימיה.
במהלך חודשי הקיץ בחוות בוקסהורן לימדה וירג'יניה את עצמה שוב ללכת, ועדיין נאבקה בזיהומים מציקים ובאימי הדיכאון שלא חדלו לרחף מעליה. היא נהנתה לשבת במרפסת ולעזור להאכיל את הכבשים, את הסוסים, את העזים. אבל בנובמבר 1934 היא כבר היתה קצרת רוח לחזור לעבוד, ומצאה לעצמה משרה חדשה באירופה, הפעם בוונציה, שם קיוותה שהתנאים יהיו "טובים יותר" מאשר בטורקיה, ארץ שנשאה בחובה זיכרונות קשים כל כך שהיא גמרה אומר לא לבקר בה שוב לעולם.
היא לא ביקשה — ואף לא קיבלה — הקלות מיוחדות בעומס העבודה. רק התקפים פה ושם של זעם, שהם לעתים קרובות סימן להתמודדות עם תסכולים קשים מנשוא, רימזו לאנשים בחוץ על הסבל שהוא מנת חלקה. היא ניסתה להסוות את נכותה בצעדים גדולים, אבל אפילו עם הנעליים השטוחות שנאלצה כעת לנעול היא נטתה ללכת, כשהתעייפה, בצעדים מתנודדים מצד לאל צד. עליות וירידות במדרגות היו לאתגר מיוחד — כך שוונציה, כפי שהיא גילתה עד מהרה, היתה בחירה גרועה ביותר למישהי שזה עתה נקטעה רגלה.
עיר התעלות היתה מקום שהולכים בו ברגל. וירג'יניה צפתה באימה בסמטאותיה המרוצפות אבנים חלקלקות ובארבע מאות הגשרים התלולים — רבים מהם בעלי מדרגות — שהתפרשו מעל 177 התעלות שבעיר. היא מצאה עד מהרה פתרון יצירתי: גונדולה משלה, ועליה עיטור מרהיב של אריה מזהב, הפכה כעת לכרכרה שלה. מקומי מסור בשם אנג'לו עזר לה לחתור ותפס אותה כש"הים סער" ו"איים על יציבותה."8 היא עשתה לעצמה מנהג לגייס אנשים שיצאו מגדרם כדי לעזור לה בשעת מצוקה, אנשים שהסתנוורו מקסמה ומאומץ לבה הניכר.
וירג'יניה התגוררה בדירה בפּאלאצוֹ היסטורי, שממרפסתה נשקף נוף מרהיב של התעלה הגדולה. היא החלה שוב לארח, ועשתה שימוש הולם באוסף המעודן של כלי החרסינה והכסף של משפחת הול. היא גם הזמינה את אמה לגור איתה כמה חודשים בימים הראשונים, כשעדיין הרגישה שתזדקק לעזרה, בייחוד מפני שהגדם שלה "סבל מאוד" בחום הוונציאני הלח. אולי הוויכוחים המחודשים ביניהן על החלטתה של וירג'יניה לחזור לעבוד שוב רחוק כל כך מהבית תרמו חלקית לכך שחייה בלוויית אמה החרדתית נעשו מעיקים. על כל פנים, נדמה שברברה, למרות האהבה הכנה ששתי הנשים רחשו זו לזו, לא נסעה שוב מעולם לבקר את בתה באירופה.
למרות הקשיים האלה, וירג'יניה הצליחה שוב להרשים את הבכירים ממנה בקונסוליה האמריקאית, שבה אנשי הצוות טיפלו באשרות, בדרכונים ובשובם לארצות הברית של תיירים אמריקאים, וכן בהסדרי מכס לאנשי עסקים. ברצונה העז להוכיח את עצמה, היא לקחה על עצמה עד מהרה את המשימות המורכבות או העדינות יותר, שבדרך כלל הופקדו בידי דיפלומטים מקצועיים ולא בידי מזכירות, ואפילו החליפה את מקום סגן הקונסול בכל פעם שנעדר. סדר יום עמוס היה, כך היא גילתה, הדרך הטובה ביותר להדוף את מחשבותיה הקודרות. הקונסול ציין שווירג'יניה כמעט שלא לקחה לעצמה ימי חופש, גם לא בסופי שבוע, ומעולם לא הרשתה לנכותה לעמוד בדרכה בעבודה. עכשיו, לאחר שהניחה שלא תינשא לעולם, הקריירה שלה היתה חשובה לה יותר מתמיד, והיא השקיעה רבות בניסיון להתעדכן בהתפתחויות הפוליטיות. היא היתה מבועתת מגל הפאשיזם שגאה סביבה, והשתוקקה ליטול חלק במאמצים להודפו.
זאת היתה עת של אבטלה המונית ועוני מרוד, ונדמה שרק הרודנים שתפסו את השלטון ברחבי אירופה הציעו לאזרחים תקווה. היטלר, שעד לא מזמן היה מושא לבדיחות שאננות של פרשנים שקבעו שלא יצמח ממנו דבר, היה עכשיו לקנצלר גרמניה ונערץ על ידי מיליונים; המדינה המארחת של וירג'יניה, איטליה, היתה למעשה מדינה פאשיסטית חד-מפלגתית תחת שלטון מוסוליני בתמיכת כנופיות של בריונים, חברי "החולצות השחורות", שהיו ידועים בכינוי squadristi; סטלין עמד בראש שלטון רצחני ברוסיה. היה נדמה שהקיצוניות הזאת (משמאל ומימין) הולכת ומרימה ראש בכל רחבי היבשת, נשענת על תעמולה, הסתה ומניפולציה חסרת גבולות בתקשורת.
במה שנודע לימים כעשור של שקרים, האמת והאמון נפלו קורבן לפחד, לגזענות ולשנאה. וירג'יניה מצאה את עצמה במושב קרוב לזירה בעוד האידיאל השברירי של הדמוקרטיה איבד מכוחו ולא מצא לו נושאי דגל שיציעו פתרונות חלופיים. מי שיצאה מכלל זה היתה מולדתה, שבה ה"ניו דיל" של הנשיא פרנקלין רוזוולט הציע תוכניות חירום בשילוב עם יצירת מקומות עבודה בשכר הגון בפרויקטים ציבוריים עצומים. וירג'יניה היתה תומכת טבעית של רוזוולט, ולמדה בימיה באוניברסיטת ברנרד אצל אחד מיועציו הבכירים, פרופסור ריימונד מוֹלי. אבל למרבה תסכולה, אמריקה, שעדיין חששה להתערב במה שהיא תפסה כהתקוטטויות אירופיות בלתי פוסקות, עצמה עיניים אל מול ההתפתחויות המאיימות בשאר העולם. אף שהיא חיה בסביבה מרהיבה מהפן האסתטי, על רקע המצב העולמי נראתה עבודתה המזכירותית בוונציה שולית ומחניקה.
לקראת סוף 1936 החליטה וירג'יניה לנסות שוב להפוך לדיפלומטית. לאחר חמש שנות שירות מעבר לים כפקידה במשרד החוץ היא כבר לא נדרשה לעבור את מבחן הקבלה בכתב, והוחלט שיהיה די בריאיון. היא היתה בטוחה שהפעם תיטה הכף לטובתה, והפליגה בחזרה לארצות הברית בינואר 1937 כדי להגיש מועמדות בברכת הבוסים שלה בוונציה ובתחושה של אופטימיות. עכשיו, כשהיתה בת שלושים ושירתה בשלוש נציגויות שונות, היה ברשותה שפע של ידע פוליטי מקומי. אבל מועמדותה נדחתה על הסף, הפעם בגלל תקנה נידחת כלשהי שאסרה על קטועי גפיים לשרת בשירות הדיפלומטי. בהתחלה היא חשבה שזהו רק מכשול זמני ודרשה סדרה של פגישות במשרד החוץ כדי להוכיח שעבודתה אינה מושפעת מנכותה משום בחינה. הניסיון היה אמיץ אבל אבוד מראש, והיא שבה לוונציה ברוח נכאה ובלוויית בוז הולך וגובר לחוקים ולאנשים שאוכפים אותם.
מזכיר המדינה קוֹרדל הָאל הכריז על ההחלטה בעצמו, אבל תומכיה של וירג'יניה, רבים מהם דמוקרטים נלהבים כבני משפחת הול עצמם, לא הסכימו להשלים עם יחסו כלפיה בלי מאבק. כעבור חודשים מספר והתכתבות ענפה בין כמה ידידי משפחה בעלי השפעה, החליט אחד מהם, קולונל א"מ האוּס, לקחת על עצמו לפעול למען ידידתו הוותיקה בחדר הסגלגל. וירג'יניה, הוא אמר לרוזוולט, היא "גברת שניחנה בשכל חריף" ותביא "כבוד למדינתנו," והיא קורבן ל"עוול." למרות פציעתה היא מנהלת חיים פעילים שכוללים חתירה, שחייה ורכיבה על סוסים, והיא "עמדה בקצב עבודתה," אבל נאמר לה שלעולם לא תוכל להתקדם ולהצטרף אל הסגל הדיפלומטי. ב-4 בפברואר 1938 ביקש רוזוולט לקבל תדריך בנושא מהָאל, שנדמה שנפגע אישית מההשתדלות הזאת למענה. נכותה של וירג'יניה מחבלת בביצועיה, נאמר לנשיא, והיא אינה עומדת בדרישות למשרה דיפלומטית. הָאל, שהתעלם כמדומה מהדיווחים המזהירים שהתקבלו מהקונסוליה בוונציה, הסכים שהיא עשויה להיות "אשת קריירה ראויה,"9 אבל רק אם תישאר בדרג הפקידותי. רוזוולט התגבר על שיתוק חלקי משלו, שנגרם בגלל פוליו, והגיע למשרה הרמה מכולן. ועם זאת, במידה מסוימת של אירוניה, הוא לא ראה סיבה להמשיך לברר את העניין.
במה שהיה כמדומה עונש מכוון על חוצפתה, וירג'יניה קיבלה כעבור זמן קצר הוראה לעזוב את ונציה בניגוד לרצונה ולהתייצב לעבודה בנציגות האמריקאית בטאלין, הבירה הרחוקה של מדינת אסטוניה, מדינה לחוף הים הבלטי שהלכה ונעשתה רודנית. כשביקשה לנסוע דרך פריז — בעיקוף לא גדול במיוחד — כדי שתוכל לבצע תיקונים דחופים ברגלה התותבת, היא קיבלה תשובה קצרה שציינה שהוצאות הנסיעה יהיו על חשבונה. מעליבה לא פחות היתה ההחלטה להעניק למחליפהּ בתפקיד — גבר — מעמד של סגן קונסול ושכר גבוה יותר. וירג'יניה, שהלכה ומימשה את המוניטין המרדני שיצא לה, החליטה לנסוע בכספה הפרטי לבירת צרפת ולחדש את קשריה עם ידידים ותיקים.
גם אם היו שתהו למה היא גורבת תמיד גרבונים עבים גם בימי אביב שטופי שמש, מעטים בפריז ידעו שהיא עברה תאונה. בהחלט לא היה להם מושג שהגרבונים המיוחדים עוזרים להסתיר את הרגל התותבת ולרפד את הגדם כדי להפחית ככל האפשר את הכאב ואת הדימומים. אף שוויריג'יניה תיארה את עצמה כאפיסקופלית, משפחת אמה צמחה מהמסורות השלוות של קבוצת "הגרמנים של פנסילבניה," צאצאים של מתיישבים מוקדמים מגרמניה שהיו מקושרים אל בני האָמיש. היא חונכה לא לדבר לעולם על כסף, על רגשות או על בריאות, ולשמור על מרחק מה מן הציבור. לפיכך, השמירה בסוד על בעיותיה ועל שאר ענייניה הכמוסים היתה בשבילה לטבע שני. אולי היא לא נישאה בסופו של דבר לבעל אדיש, אבל סוג אחר של סבל בשתיקה נעשה כעת לחלק בלתי נפרד מחייה.
וירג'יניה הגיעה לטאלין בסוף יוני והחלה לעבוד באותו שכר של אלפיים דולר לשנה, כך שהיא לא זכתה להעלאה בשכרה במשך שבע שנות שירות. הפיצוי העיקרי היה שפע החיות שאפשר לצוד ביערות הנרחבים והבתוליים של אסטוניה, וּוירג'יניה לא השחיתה זמן ופנתה מיד לקבל רישיון לציד שכווים ופסיונים. היא גמרה אומר שהתאונה לא תמנע ממנה את תחביב הירי שלה, למרות תנאי השטח המאתגרים בביצות שביער. אבל העבודה בדרג הנמוך שעממה אותה. היא ענתה לשיחות טלפון ותייקה מסמכים בעוד אירופה הסתחררה לעבר מלחמה, ועקבה באימה אחרי פגישתו של ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, עם היטלר במינכן בספטמבר 1938, ודיבוריו על "שלום בדורנו". באסטוניה מצאה וירג'יניה סיפור דומה לזה שהתרחש ברוב שאר מדינות אירופה: גם שם נמלאו הרחובות בלהט לאומני. נאסר על קיומן של מפלגות פוליטיות, התקשורת צונזרה ושמות שהיה להם צליל זר שונו כך שיישמעו אסטוניים. מחשש מפני העתיד, ולאחר שכל חלומותיה לקידום התנפצו והיא תויגה כאישה נכה חסרת כל חשיבות, היא התפטרה ממשרד החוץ במרץ 1939. עם כל השאפתנות שאפיינה אותה בתחילת הדרך, היא גילתה שהקריירה שלה אינה נאמנה יותר או מתגמלת יותר מאשר הנישואים המסורתיים שהיא דחתה לפנים בשאט נפש.
אחרי שבע שנים של חיים בצל הפאשיזם היא החליטה שהיא יכולה לתרום להגברת המודעות בקרב הציבור האמריקאי למה שהיא כינתה "דעותיו השגויות," "השחיתות" בו ו"הונאותיו האיומות," אם תמכור מאמרים לעיתונים בארצות הברית. אחרי הכול, היא למדה עיתונות באקדמיה בווינה, אלא שמעולם לא גילתה כישרון מיוחד בכתיבה. ספק אם היא זכתה להצלחה רבה או אם קולה נשמע. לא נתגלה שום מאמר שלה שפורסם בתקופה זו, אף שדרכונה מוכיח שהיא נשארה בטאלין עוד כמה חודשים. היה ברור לה שהכתיבה לא תספק אותה לטווח רחוק. היא רצתה לפעול, לא רק לדווח. איך תוכל לפרוץ מבעד למגבלות חייה ולעשות דבר מה בעל ערך? איך תוכל להילחם בדיכאון שעדיין רדף אותה ולהוכיח שהישרדותה נגד כל הסיכויים לא היתה לשווא?
ב-1 בספטמבר 1939 יצאה גרמניה למתקפה פתאומית וקשה על פולין, וכעבור יומיים הגיבו בריטניה וצרפת בהכרזת מלחמה. היה ידוע לכול שלשכנתה של אסטוניה, רוסיה, יש תוכניות התפשטות דומות, ובסוף אוקטובר החליטה וירג'יניה לעלות על אונייה של הרגע האחרון ללונדון לפני שיהיה מאוחר מדי. ממילא כבר צץ בראשה רעיון אחר: היא תזנח את מכונת הכתיבה ותתנדב ב"חיל העזר לנשים". אבל כשהתייצבה במשרד הגיוס, הסַמלים שם העיפו מבט קצר בדרכונה והכריזו שנשים זרות אינן מתקבלות בברכה. שוב היא ספגה דחייה.
רוב האנשים במצבה היו מרימים ידיים וחוזרים לחייהם הבטוחים בארצות הברית, אבל בשביל וירג'יניה צעד כזה היה הודאה בלתי מתקבלת על הדעת בכישלון. היא הפליגה בחזרה לפריז, ובעיקשות איתנה מצאה לבסוף את התפקיד הפעיל היחיד שתוכל לקחת על עצמה כדי להילחם בפאשיזם. כדי להימנע מריב היא הקפידה להסתיר מאמה את העובדה שהיא התגייסה בפברואר 1940 לגדוד הארטילריה התשיעי של צרפת כדי לנהוג באמבולנסים של חיל הרפואה. לא היו לה כישורים רפואיים אבל היה לה רישיון נהיגה, והיחידה הזאת היתה מהמעטות בצבא צרפת שהיו פתוחות למתנדבות — וכן לזרים. למרבה שמחתה, הם חטפו אותה מיד לתפקיד (אולי מפני שלא ידעו שהיא נכה) וצירפו אותה לקורס מקיף בעזרה ראשונה. סוף-סוף ניתנה בידה ההזדמנות למלא תפקיד במערכה.
ב-6 במאי, לאחר הקורס הראשוני, התייצבה וירג'יניה בבסיס שנמצא ממש בחוצות העיר מֶץ שבגבול הצפון-מזרחי של צרפת, קרוב לקו מז'ינו, המלא ביצורי בטון שנבנו כמחסום בלתי חדיר כביכול לתקיפותיהם העתידיות של הגרמנים. לא היתה במקום פעילות רבה בימים האחרונים של התקופה, שכונתה לימים "המלחמה המדומה". חיילים התבטלו בחוסר מעש ורוביהם נותרו זנוחים בצד. בעדינות רבה ככל שיכלה היא ניצלה את ההזדמנות לבשר את החדשות על תפקידה החדש לברברה, והתעקשה שאמנם היא "עייפה ומטונפת" אבל "מטפלים בה יפה" בבקתה שיש בה "שפע של אוכל טוב."10 אמה לא השתכנעה. היא אמרה לכתב של "בולטימור סאן", שעשה תחקיר לקראת כתבה שכותרתה "בת מרילנד נוהגת באמבולנס של צבא צרפת",11 שהדברים שכתבה וירג'יניה היו "מלאי כוונות טובות אבל לא ניחמו אותי כלל, כי כמו שאופייני לה, היא מנסה לייפות את המציאות למעני." היא שאלה את עצמה למה בתה מפנה עורף לחיים נוחים בבית ופונה לעבר חיים שכרוכים בעוד קשיים, בעוד רובים ובעוד אימה.
זאת היתה הפעם האחרונה שהיא שמעה מווירג'יניה במשך זמן מה. ב-10 במאי יצאו הגרמנים למתקפה קטלנית, ופשוט עקפו את כל קו מז'ינו וחדרו אל צרפת דרך היערות ההרריים ונטולי ההגנה של הארדנים הבלגיים. דיוויזיות פאנצרים חצו בהמוניהן את הגבול, הפתיעו את הגנרלים הצרפתים הקשישים והשאננים ופיזרו את כוחותיהם שלא נערכו כראוי לקרב, וּוירג'יניה ראתה אחדים מהם ממקומה באמבולנס. הצרפתים נתקעו במנטליות מיושנת של הגנה, ישבו מאחורי מחסומים ושלחו זה לזה מסרים באמצעות יוני דואר. לא היה להם סיכוי רב נגד כוחם ההרסני והמבריק של הנאצים, שהתקדמו במהירות מבהילה עם להביורים ובתמיכה של גלים בוהקים של הפצצות אוויריות. האפתיה הרשלנית — ולעתים המושחתת — של האליטה הוותיקה של צבא צרפת אפשרה למעצמה עולמית להשתלט על עם כנוע בפרק זמן של שישה שבועות בלבד. הפוליטיקאים ואנשי הצבא הצליחו, כפי שניסח זאת אחד הפטריוטים של צרפת באותה עת, להתל בבני עמם ולמכור להם "הזיה של כוח ואי-פגיעות," שברגע שהועמדה למבחן בידי הגרמנים הפכה עד מהרה ל"הונאה פלילית."12 כרזות רשמיות התרברבו שוב ושוב: "ננצח במלחמה מפני שאנחנו החזקים ביותר!" איש בממשלת צרפת או בפיקוד העליון של צבאה לא העלה על דעתו את אפשרות הקריסה, עד שהיא הגיעה.
בפרק זמן של קצת יותר משבועיים, שרידי הצבאות הצרפתיים והבלגיים ומספר רב של לוחמים בריטים נותקו מכוחותיהם בידי צבא גרמניה המתקרב ובא, וחיכו לפינוי בחופי דנקרק. נדמה ששום דבר לא יוכל לעצור את היטלר הכובש בסחף של ניצחונות את כל רחבי אירופה. וירג'יניה עקבה בדכדוך אחרי רוב חבריה ליחידת האמבולנסים שנבהלו ונטשו את הגוססים במקומם. אבל מצד אחר, רבים ממפקדיהם — וכן מנהיגים אזרחיים דוגמת ראשי ערים וחברי מועצות — זנחו אף הם את תפקידיהם ונמלטו. אפילו ממשלת צרפת נטשה את הבירה ב-10 ביוני ונמלטה דרומה לבורדו, שם היא קרסה ועד מהרה התפזרה.
כעבור ארבעה ימים, עם שחר, כשהגרמנים שעטו ללא כל התנגדות ממשית לתוך פריז, וירג'יניה כבר היתה בדרכה לוַולנסֶה שבעמק הלואר, בלב צרפת. כאן היא שמעה שקולונל צרפתי נחוש עדיין אוסף את הפצועים ומסיע אותם לאורך יותר משלוש מאות קילומטרים עד לבתי החולים בבירה. בעוד הצבא קורס סביבו, הוא היה זקוק נואשות לעזרה, וּוירג'יניה הגיבה לקריאתו. במשך כמה שבועות היא הסיעה חיילים לפריז, שם היה עליה לבקש תלושי דלק ואישורי מעבר מצד הרשויות הגרמניות שהתמקמו לא מכבר תחת דגלי צלבי קרס עצומים במלון מֶריס. היא שמה לב שבתור אמריקאית להלכה, אזרחית למעצמה ניטרלית, היא זוכה לחירויות רבות יותר מאלה שמקבלים הצרפתים שעובדים לצדה. במוחה צץ רעיון.
מנהיג הימין הקיצוני בצרפת, מרשל פיליפ פטן, כבר עלה לשלטון, וב-22 ביוני חתם על הסכם שביתת נשק עם היטלר בקרון רכבת בקוֹמפּיין, וסימל את כניעת ארצו לנאצים. וירג'יניה שוחררה רשמית מהצבא כעבור כמה שבועות, אבל לפחות היה לה יעד בתוך הכאוס שסביבה, והיא חיפשה חברה ותיקה מימי לימודיה שגרה בשדרת בְּרֶטיי בפריז. היא כבר חוותה את אימי הפחד מאש האויב בדרכים, אבל העוצר הנוקשה, הריגות התגמול וגלי המעצרים הראשונים שבבירה הטרידו את מנוחתה. היא גם זעמה על שיתוף הפעולה של רשויות צרפת בתמורה למה שהיה ללא כל ספק שלום שיש בצדו מחיר כבד. משטרת צרפת היא ששמרה על הנאצים שהתחפרו במיטב בתי המלון של פריז, והצרפתים הם שאפשרו בניית מחנות על אדמותיהם לאלפים שהגרמנים לקחו בשבי.
וירג'יניה ידעה שהיא רוצה יותר מכול לעזור לצרפת האהובה להתנגד להסכמה האילמת של שליטיה ולהילחם כדי לזכות מחדש בחירויות שאבדו לה. רק זה יוכל לספק לה את תחושת התכלית הנכספת ולהדוף את מחשבותיה האפלות. היא היתה משוכנעת שלא יעבור זמן רב והצרפתים יתקוממו שוב, ובינתיים היא תשוב ללונדון ותחכה. בריטניה ניצבה כעת לבדה מול היטלר, אבל כמה זמן היא תוכל לשרוד בלי עזרתה? למרבה האכזבה של וירג'יניה, אמריקה סירבה להיגרר למלחמה וללחום לצד בעלות הברית הוותיקות שלה — הקונגרס סירב לסכן את חייהם של אמריקאים לטובת מה שנתפס כאינטרס לאומי שולי ביבשת רחוקה, בייחוד זמן קצר כל כך אחרי המלחמה האחרונה שהתנהלה על אדמת אירופה. דעת הקהל אפילו באוניברסיטאות היתה מאוחדת להפליא נגד חבירה לבריטניה ושחזור של הסכסוך בין צרפת לגרמניה. אבל וירג'יניה חזתה במו עיניה בתוצאות הפאשיזם, והבדלנות של ארצה לא מנעה ממנה להשתתף בלחימה על דעת עצמה. גם אם עולם הדיפלומטיה סגר בפניה את דלתו, וירג'יניה ידעה שמוכרחה להיות דרך אחרת שבה תוכיח את ערכה במה שהיא תפסה כקרב של האמת נגד הרודנות. היא היתה מוכרחה למצוא את הדרך הזאת.

"אישה חסרת חשיבות" / סוניה פרנל. מאנגלית: דנה אלעזר הלוי. הוצאת מטר.