ארבע מערכות יחסים מרכזיות עומדות בבסיס "אל תספר לאחיך", ספרו החדש של מאיר שלו. הראשונה היא מערכת היחסים בין איתמר לבועז, שנפגשים פעם בשנה ל"ליל אחים" מאז שהוריהם נפטרו, ובכל פעם כשאיתמר, הגבר היפה והרווק הנחשק שחי בארצות הברית, מגיע לארץ לבדיקה אצל רופאת העיניים שלו, שמלווה אותו מאז שהיה ילד בגיל חמש.
השנייה היא מערכת היחסים בין איתמר למיכל אהובתו - מערכת יחסים שהתקיימה במשך חמש שנים, ושעם סיומה, כאשר מיכל עוזבת אותו ובמידה רבה שוברת את ליבו ומערערת את בטחונו, איתמר עוזב את הארץ לצמיתות. מערכת היחסים הזאת שנקטמה ונשברה בגלל האישה, ממשיכה להעיב ולרחף מעל יחסיו עם נשים בהווה.
מערכת היחסים השלישית היא בין יחיאל לרחל, הוריהם של איתמר ובועז, שהיא רעה, קשה ומייסרת, ושבה נדרש איתמר, הבן הבכור, כשהיה עוד ילד, להעביר מסרים בין האב עורך הדין והנוטריון, שמתבצר בקומה העליונה של ביתם המרווח ברחביה, לבין האם שמבוצרת בקומה התחתונה, אבל מדי פעם ממשיכה לפלוש לטריטוריה של האב בקומה למעלה, להשליט שם מחדש סדר, כלומר את הסדר "שלה", ובכך להמשיך מרצון או שלא מרצון להמיט אסון על מערכת היחסים העכורה גם ככה בינה ובין בעלה.
מערכת היחסים הרביעית היא זאת שלכאורה עומדת בבסיס הספר - מערכת יחסים קצרה, אירוטית ולפרקים גם אלימה, אם כי לא נטולת מעמדים קומיים, בין איתמר לבין בחורה בשם שרון (לא בטוח שזהו באמת שמה, כפי שנגלה בהמשך), אותה הוא פוגש בבר אחד לא רחוק מתל אביב, ואיתה הוא מבלה במשך לילה אחד בודד וסוער בבית אחד שנטוע בלב פרדסים ושטחים חקלאיים במרכז הארץ.
לצד אלה, משתרגות ומתפתלות גם מערכות יחסים משניות יותר, כמו מערכת היחסים בין בועז, האח הצעיר מאיתמר בשנתיים, לבין אשתו מאיה, ובמידה מסוימת ומרומזת יותר, גם מערכת היחסים בין מאיה לבין איתמר עצמו. כל מערכות היחסים האלה אמורות להדהד זו את זו, ולספר לנו משהו עקרוני יותר על מערכות יחסים בין אנשים בכלל, ובעיקר על מערכת היחסים הפתלתלה והמסובכת בין גברים לנשים.
לצד כל אלה צריך להוסיף עוד נדבך אחד - איתמר, הגבר היפה והנחשק, הוא קצר רואי, והעובדה הפיזית הזאת מצביעה על לקות או נכות יותר עמוקה ובסיסית, הבאה לידי ביטוי קודם כל בתלות העצומה שלו במשקפיו, תלות שמשמשת את מאיר שלו כציר מרכזי, בעיקר סביב מאבקי השליטה בין איתמר לשרון, באותו לילה בודד וסוער אותו הם מבלים יחד. אותה לקות ותלות גדולה במשקפיים שימשה אותו כזכור בעוד כמה ספרים ורומנים בעבר, כשהבולטת ביניהם היא כמובן מערכת היחסים בין שני האחים ברומן "עשו".
בקרקעית של אותה נכות או לקות עומדת כמובן ברומן הזה חרדת הסירוס, כלומר החרדה שמתעוררת בצורה חריפה אצל הגבר כאשר הוא נמצא בקרבתה של אישה, וכאשר אותה אישה מאיימת שוב ושוב לפלוש לתוך המרחב ו"הטריטוריה" שלו, אם באמצעות נטרול ו"סילוק" של אמצעי ההגנה והשליטה המרכזי שלו, במקרה הזה משקפיו, ואם באמצעות הבאת גברים אחרים, מדומיינים אמנם, לאותו מרחב בדיוק, ברגע שמגיעה לשיאה הפעילות המינית והמגע, בשר אל בשר ביניהם.
לכאורה אפשר להניח לכל העניינים האלה כאן. הרי כל אוהבי הכתיבה של שלו, והם לא מעטים, ימצאו מספיק סיבות טובות לטפח את האהבה שלהם גם בספר הזה, ובכל זאת ראוי אולי גם להגיד את הדברים הבאים: שלו הוא סופר הרבה יותר קודר ממה שנדמה על פי המחלצות הקומיות הלא מעטות שהוא נוטה לא פעם (בהצלחה לא מבוטלת אמנם) לעטות על עצמו. הקדרות הזאת באה לידי ביטוי בספרים כמו "בביתו במדבר" או בספר "שתים דובים", שבו למי שזוכר מבצבץ גם צד רצחני ממש.
אני לא אומר את זה כמובן לגנאי או לחיוב. זכותו של סופר להחליט מה מתוך כל זה הוא רוצה לחשוף בספר כזה או אחר, אבל כאן נדמה לי שההימנעות הזאת מעקרת משהו מכוחו של הספר הנוכחי. אמנם גם פה מופיעה סכין (את מקומה תצטרכו כמובן לגלות לבד) אבל רוב הזמן הדברים הם קצת "ליד", כאילו ששלו מנסה לשלוט כאן בכוח באותו צד אפל וקודר, ובמידה רבה גם לרסן ולדכא אותו.
יתרה מזאת - שלו חותר כאן למעין סוף "עגול", כלומר זהותה של האישה אותה פוגש איתמר בבר נחשפת בסוף, וגם המניעים, כלומר גם לסופר כמו גם ליציר דמיונו, קשה להישאר בחושך בלי "ידיעה" ובלי לספק לקהל קוראיו את כל ההסברים הנדרשים.
וזה חבל, כי גם הקטעים הכי אירוטיים לצורך העניין הם הקטעים שבהם הגיבור איתמר נותר בלי משקפיו ובלי כלי ההגנה שלו, וחלציה הגלויים של שרון רק נרמזים דרך הערפל שאופף אותו. ברגעים האלה נדמה שהגיבור היה נשכר יותר אם היה מוותר על ה"שליטה" הזאת, אם כי גם הצורך בשליטה מעיד כמובן תמיד על חרדה עמוקה יותר שניצבת בבסיס הדברים.
בלשון יותר גסה ובוטה, הייתי אומר שנחוצה הייתה כאן קצת יותר התזה של זרע במקום התזה של מילים. מאלה האחרונות יש כאן למכביר. יש כאן מעין "פסטיבל" של התחפשויות וזהויות בדויות, שאותן חוגג כמובן שלו מתוך מודעות גמורה, אבל משהו כאן בסופו של דבר, גם אם הוא נעשה מתוך כוונה ומודעות, הרבה פחות פוצע, ולפיכך קצת פחות נוגע.
הרגעים הטובים הם בעיני כאשר הגיבור הולך לאיבוד ולא דרך מרפסת אלא בלב השדות, כאשר שירת מואזין נשמעת מרחוק ויש תנים שעונים לה ופסים של ריחות. ברגעים האלה שלו מספק את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב - להצמיד פריחת הדרים לאימה, ולהעדיף את החושך על פני האור.
"אל תספר לאחיך", הוצאת עם עובד, 263 עמודים