בוקר טוב, סבאח אל-ח'יר יא דודו! מה נשמע? איך על האי? התעוררת? אחרי כל ה"עשו לי, הזיזו לי, גרמו לי, שקרנית, תראי איך את נראית, ממציאה סיפורים" - הגיעה החרטה ואיתה ההצהרות ההפוכות "ג'קי כמו אמא שלי, עוצמתית, מדהימה, לב רחב, חכמה, חזקה" ואולי כאן טמונה הבעיה - כאן מתחבא לו הפרדוקס הגדול שביחסי גברים ונשים בתרבות המערבית.
הרי כמו פטריארך טוב, דודו היה מגיע בערב לבית מסודר ונקי, ובשבע היה מתיישב לשולחן הערוך ומלא בכל טוב. עד עכשיו לא עלה הצורך שייכנס למטבח ולכן לא ראה את ערימות הכלים ואת הפחים המלאים בזבל רקוב - ועכשיו, כדי לקבל את ברכתו, היא מנסה להסביר לו שהתכונות האלה שלה שהוא יצא נגדן היו בדיוק אלה שבגללן הוא רצה אותה כשותפה מלכתחילה. חלק גדול מהסיבה שהוא מעולם לא היה צריך לריב עם אף אחד או להתלכלך (החולצה שלו נקייה כאילו הוא קנה אותה עכשיו) הוא שג'קי עשתה את זה בשבילו, וזו דינמיקה שהתאימה לשניהם עד עכשיו.
ג'קי מסוגלת לעשות את הדברים שהיא עושה, וזה לא חיסרון או יתרון, אלא עובדה שדודו היה מודע אליה מלכתחילה, וזה מה שאפשר לו להישען אחורנית ולשחק את המשחק כמו דון קורליאונה - קלאס באפס מאמץ, בעוד ג'קי היא המצביא שעורף את ראשי האויבים שלו, בעודו נשאר נקי כדי לעשן איתם את מקטרת השלום בכל רגע שמתחשק לו. הוא לא יכול לגנות אותה כשזה לא מתאים לו על אותן תכונות שעבדו לטובתו. אמנם היא לא טלית שכולה תכלת - רחוק מזה - אבל היא גם מעולם לא התיימרה להיות כזו. כל עוד ה"שקרים" שלה שומשו כדי להועיל גם לו, הם לא הזיזו לערכים שלו את הביצה. בשנייה שהוא הרגיש לבד ומאוים, עלה לו הילד המפוחד והוא נשכב על הרצפה של הסופר והתחיל לבעוט בידיים וברגליים עד שאמא תקנה לו חטיף.
אבל בואו נתייחס לדודו וג'קי כאל אבות טיפוס לתופעה נרחבת הרבה יותר - ונדבר רגע על הפער בין האהבה הגדולה והפוטנציאל של כל זוג טוב, לבין שברון הלב של הרגע הזה שבו מישהו מהם צריך לעשות משהו עבור עצמו, והשני חש מאוים ושוכח לאהוב ולפרגן. ביחסים רומנטיים הרבה מאד פעמים הרגע הזה הוא נקודת אל-חזור, שבדרך כלל נגמרת בפרידות שקשה להתאושש מהן - לי יש אחת כזאת שעד היום, גם שנים אחרי, אני בשוק שהיא בכלל התרחשה כי לדעתי היינו אמורים להיות ביחד עד המוות.
מה שגרם לפרידה היה ריב עקרוני כמו של ג'קי ודודו, ויותר מזה - זה תמיד מה שגורם בסופו של דבר לפירוק של מערכות היחסים הכי טובות. גם אני, בדיוק כמו דודו, צדקתי - הכעס שלי היה הגיוני, שבירת הברית הייתה אמיתית לגמרי. רק בדיעבד הצלחתי להבין שזה לא משנה, כי יש דברים שכל אחד כבן זוג, כחבר, כאדם, צריך להבין שהם אמנם יותר חשובים ממנו כרגע, ובו בזמן גם לא מאיימים על האהבה שביניכם. זה שאתה צודק לא בהכרח שם אותך בעליונות מוסרית.
דודו צודק, כן. אני גם מבינה את הכעס של דודו, ומבינה את הביקורת שלו על ה"דרך" שבה זה קרה. הייתה אופציה לעשות את זה אחרת ולדבר איתו לפני. גם ג'קי יודעת את זה, אבל ברית הנשים הייתה עדיין בגדר רעיון שברירי מדי בכדי לסכן אותו אפילו ברמת השיחה עם דודו, וכמו שהיא בעצמה מודה בכנות גדולה מאד, הנאמנות שלה לאמא שלה שהייתה חלשה כל חייה מול הגבר, לאחיותיה ולכל הנשים המוחלשות באשר הן היא גדולה יותר ועמוקה יותר מאשר לחבר שפגשה במשחק לפני חודש, עם כל האהבה אליו.
עד כמה שהכעס באותו רגע היה אמיתי והפגיעה הייתה עמוקה, צריך לדעת גם לקחת אחורה, להגיד "אוקיי, לקח לי רגע. עכשיו הבנתי". תראו איזה יופי - זה אשכרה קרה. אני לא יודעת אם זה יחזיק מעמד בחיים עצמם, אבל הרגע הקסום הזה שבו דודו נאם את נאום הפרידה שלו בלי טיפה של מרירות, אמר את המילים "אני מאושר ותומך" והתכוון אליהן באמת, הוא סוג של נס. זהו נס של נפילת אסימון ורגע של אהבה טהורה שמאפשרת לראות את האמת שמעבר לאגו ולסלוח באמת, והלוואי והיה קורה יותר בתוך מערכות היחסים שלנו עם המין השני, או בכלל.
מועצת השבט הסתיימה בהדחה כואבת של דודו, ובברית נשים היסטורית שמתקדמת צעד נוסף קדימה. זאת למרות שעדיין מצופה מנשים להיות נאמנות לגברים ולא להיפך, למרות שנשים אסרטיביות נחשבות נשים רעות וקשות, ולמרות האופציה לאבד הכל - יתרון במשחק, חברות, כסף - ג'קי עשתה וממשיכה לעשות את הדבר הזה שקורה פעם ראשונה בעולם כולל בהישרדות - ברית של ארבע נשים שאולי יגיעו ביחד אפילו לגמר. הקרדיט מגיע לכולן, אבל אני חושבת שכולן יודו שבלעדי ג'קי שהובילה ותמכה ותכננה את כל המהלכים, ונסכה בבנות אומץ בכל רגע ורגע - זה לעולם לא היה קורה.