"אין קונספט", תרקדו: ברוכים הבאים למסיבה העצובה של אגם בוחבוט

עברו בערך עשר שנים מאז פרצה אגם בוחבוט לחיינו בתחרות הטלוויזיונית "בית הספר למוזיקה", ומאז, יש להניח, תכנית הלימודים התעדכנה: הפופ הישראלי השתנה ללא היכר, ההיפ הופ קיבל מחדש מקום משלו, וכוחות חדשים בכל הז'אנרים החליפו זמרים ששלטו בפסגה במשך עשורים.

בשנים האלה בוחבוט עשתה ניסיונות ראשונים לפרוץ כזמרת בזכות עצמה, שנהנית מכמה עולמות - עם רגל אחת בפופ החדש, ורגל שנייה בסלסולים. אפשר לומר, בהכללה גסה, שבוחבוט התבגרה כמוזיקאית בצל של שתי זמרות אחרות שסימנו לה את הדרך: מן הצד האחד נועה קירל, שכמו בוחבוט פרצה כנערה והפכה לכוכבת בקרב ילדים; ומן העבר האחר - עדן בן זקן, שבאמצעות כריזמה וחוש הומור כבשה את פסגת המוזיקה המזרחית, ובשנה האחרונה גם הובילה את הגל האלקטרוני של הז'אנר עם "מועבט".

וכעת, במקביל לגיוס לצבא, משחררת בוחבוט אלבום בכורה, שממוקם איפהשהו באמצע הדרך בין שתי הזמרות שלעיל - וללא הלהיטים שהוציאה עד כה. השם האירוני הוא "אין קונספט", אבל לאלבום דווקא יש קונספט מובחן: זאת מסיבה עצובה - בעיקר שירים קצביים על פרידות ואקסים, ועם נגיעות של סלסולים על מצע אלקטרוני. למשימה גויסו כמה מהכוחות המשמעותיים שעובדים כרגע בפופ המקומי, מרון ביטון, איתי שמעוני וג'ורדי ועד דולי ופן, ויש אפילו שיר אחד במתנה מהמורה משה פרץ.

"אין קונספט" קליט, מוקפד ומופק היטב - נראה אתכם מנסים להתעלם מהקצב המצוין של "אתה לא ברשימות" או "באסים", למשל - אבל גם די אוטומטי, ורחוק מלרגש. אם השירים עובדים כרצועות בודדות, הרצף נשמע מונוטוני, רציני מדי, ולא מספיק מקורי או אמיץ, אז למה שנקפוץ למסיבה הזאת?

בוחבוט היא זמרת טובה, עם חוש טוב ללהיטים, אבל באלבום הזה חסרה נשמה או הומור שינכיחו את האופי שלה ואת מה שיש לה להציע בסצינה מלאה ורווייה. כשיש מסביב כל כך הרבה זמרות, היא צריכה ללכת יותר רחוק כדי להוכיח שהיא כאן כדי להישאר.

במונחים של אלון עדר, ארבע השנים שעברו בין האלבום המקורי הקודם שלו לזה הנוכחי הן כמעט נצח. ככלות הכל, מדובר באמן שמוציא אלבום כמעט מדי שנה, ולעתים גם שבועות בודדים אחרי הריליס הקודם. למעשה, שלושת האלבומים הקודמים של אלון עדר ולהקה ראו אור בטווח של פחות משנתיים. אולי זו הקורונה והריחוק החברתי שדפקו את הרצף להרכב שמבוסס על שיתוף פעולה בין חברים ואורחים רבים.

והנה, "כן כן כן כן!" - השם המוזר של אלבומו החדש - מחזיר אותו לזירה עם כל ערכי המותג, לרבות התבססות נרחבת על הסבנטיז ועיבודי מיתרים שעוטפים רוקנרול. לא פחות מ-16 שירים יש כאן (בעצם 14, שכן הרצועה הפותחת והסוגרת אינם ממש שירים), לרבות אירוחים של חוה אלברשטיין, אסתר רדא ודניאלה תורג'מן.

נפתח בשבחים: באלבום הזה מבסס עדר את מקומו כמי שאחראי על הפזמונים-החוזרים היפים ביותר בסביבה, הרבה פעמים כשהם מגובים בהרמוניות נהדרות - וככלל נראה שהגיבורה האמיתית של האלבום היא המקהלה המרגשת שמלווה שירים כמו "משהו נפתח אצלי בלב", "בקול גדול", "אסתר ברגשות" ו"בתנועה במבט".

אווירת הקולקטיב מורגשת גם בדרכים נוספות: יותר מתמיד, גם מורגשת נוכחותם של שאר חברי "ולהקה", כשספי ציזלינג ונדב הולנדר, בין היתר, מצטרפים לשירה. פה ושם, בין האישי והפרטי, גם תחושת האסון של ישראל בתחילת העשור השלישי של האלף מתגנבת לשירים עד לכדי ביטוי של איזו זעקת מיאוס.

אלא שיש כאן גם מימד משמעותי של התפזרות וחוסר מיקוד. זה לא רק שיש כאן יותר מדי שירים, אלא גם שנדמה שאין ממש התפתחות. נכון, הסגנון של עדר והעיבודים לשירים שלו משתכללים ומשתכללים, אבל הוא לא ממש פורץ לעצמו נתיב חדש, ופוסע פחות או יותר באותו מקומות שבהם היה גם לפני שני אלבומים.

בעשר השנים האחרונות הפך עדר מבן-של לדמות אהובה ומוערכת במוזיקה הישראלית, כהבטחה גדולה עם קבלות ראשונות. אבל הרגע שבו הוא עולה לליגה הגדולה יותר, באמצעות אלבום חד שרותם את הכישרון שלו לאמירה אחת גדולה, עוד לא הגיע. כך שאפשר לומר ש"כן כן כן כן!" הוא אלבום מצוין ולא מספיק טוב בה במידה. העיבודים נפלאים, אבל ציפינו ליותר.