מזמן לא צחקתי ככה בסדרה ישראלית. כמעט בכל סצנה היה איזה רגע שגרם לי לגעות בצחוק פרוע. איזה משפט שופך מצחוק שנאמר ברצינות תהומית. זה אולי סוד הקסם שלה, של "שנות הירח" של אביב גפן. סדרה שמנסה לספר סיפור דרמטי כפי שהוא קרה באמת (הצחקתי את עצמי קצת בשורה האחרונה), אך הופכת לקומדיה מרוב פאתוס וחוסר מודעות. "צומת מילר" של אדיר מילר הוא המקרה ההפוך. קומדיה שמתאמצת להצחיק בלי הפסקה, יורה פגזים של פאנצ'ים לכל כיוון במטרה שמשהו יידבק, ולעתים רחוקות מצליחה לפגוע במטרה.
זו לא תהיה עוד ביקורת קוטלת על "צומת מילר", למרות שאני מוכן להמר שדפדוף לאחד מכלי התקשורת האחרים יניב איזו קטילה ראויה. זה מתבקש. אדיר מילר הוא מטרה שקשה לפספס. שם ענק בביצה המקומית, שמאחוריו ערוץ הטלוויזיה הכי גדול בישראל שמשווק אותו כ"קומיקאי הכי ישראלי שיש". לרדת על "צומת מילר", תכנית שמאות אלפי ישראלים - ביניהם אבא שלי - מחכים לפרק הבא שלה, זה קל מדי. זול כמעט.
והאמת היא שזו סדרה שאמורה לעבוד. העונה הראשונה שלה, ששודרה לפני כמעט שש שנים, הייתה מלאת פוטנציאל. היא הייתה אמורה להיות ל"רמזור" מה ש"תרגיע" הייתה ל"סיינפלד". קומדיה שמחצינה דמות אמיתית מפורסמת, ועוקבת אחרי חייו אחרי ההצלחה הגדולה. לזכותו של אדיר מילר, היה לו מספיק ביטחון עצמי כדי להגחיך את עצמו. בין שאר כישרונותיו, יכול להיות שזה הפורטה שלו.
בנוסף, הליהוק של מירי אלוני לתפקיד אמו של מילר היה לא פחות ממושלם, כמו גם אברהם סלקטר בתפקיד אביו. ההחלטה לפתוח כל פרק עם שאלה מתוך ריאיון פיקטיבי עם דנה ויס היה מקורי, ועזר לפתח את האשליה המוקומנטרית. אלא שהסדרה חסרה את האדג' שהיה ל"רמזור". משהו בעבודת הסולו המוצלחת של מילר על הבמה לא עברה טוב למסך, ונראה שיותר מכל חסר שם בתסריט את הסינרגיה הקומית שהייתה לו עם רן שריג בספינת האם.
החל מהעונה השנייה, "צומת מילר" שינתה כיוון. זו לא רק ההחלפה הבולטת לעין של השחקנית שמגלמת את אשתו של מילר (דקלה הדר במקום אדוה בולה) אלא התוספות המאוד בולטות של הדמויות של רותם ואנאלי (עדי חבשוש וגיה באר גורביץ'). לפתע, חלוקת הפאנצ'ים החלה להתפזר בין מילר עצמו לבין שחקני המשנה. כאן גם הדימיון ל"רמזור" עם חלוקת התסריט לשלושה סיפורים בעלי משקל שווה הפך לבולט יותר, והרסני יותר.
הפרק האחרון של העונה השלישית נגמר באחד הרגעים היותר מצחיקים בסדרה. זה התחיל מאדיר מילר מנסה לשכנע את משה פרץ לשתף אותו בקליפ שלו, ונגמר במונטאז' הומו-אירוטי קורע, שכולל עיסוי חושני בכפות הרגליים ויריקת חרצני ענבים חושנית. הספורטיביות של פרץ, כמו רוח השטות שמילר הביא לצילומים הזכירו שבסופו של דבר, מדובר בגאון נונסנס בדימוס. גם אם זה פורץ אצלו לעתים רחוקות יותר, עדיין שווה להיות באזור כשזה קורה.
אלא שהפרק הראשון של העונה הרביעית של "צומת מילר" ששודר אמש בקשת 12 הבהיר שהסדרה נעה בכיוון ההפוך. המרחק בין הסטנדאפ של מילר לבין העבודה הטלוויזיונית שלו מעולם לא היה גדול יותר. וואלה, זכותו. עם הטייטל של "הסדרה הכי נצפית בישראל מאז פיצול ערוץ 2" (תואר שלא אומר יותר מדי, לאור העובדה שמעט מאוד התחרו איתה על הבכורה), קל למילר להמשיך לעשות טלוויזיה שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר - זה שבמקרה או לא המפרסמים של "קשת" כל כך אוהבים. במקביל, הוא יכול להמשיך ולשייף את המופע הקומי האולטרא-מצליח שלו, אליו קשה להשיג כרטיסים גם עם פרוטקציות (גילוי נאות: אני השגתי, חיכיתי שלושה חודשים, ואז בבוקר המופע נכנסתי לבידוד).
הפרק, שהוקדש לזכרו של יהודה בארקן, מתחיל כפארודיה על סרטי "אבא גנוב". לרגע זה נראה כאילו הפרומואים המופרזים של קשת על כך שמדובר במשהו שמעולם לא ראינו בטלוויזיה היו מוצדקים, אלא מהר מאוד הפארודיה - המוצלחת כשלעצמה, בעיקר בזכות ענת מגן-שבו שנכנסה לנעליה של קרן מור - התבררה כקו עלילה מופרך בתוך פרק ארוך במיוחד (75 דקות ברוטו!) של התכנית.
ושוב, הכל אמור לעבוד פה. דקלה הדר וגל זייד הם שחקנים נהדרים, עדי חבשוש וגיה באר גורביץ' קומיקאיות מעולות ואדיר מילר ממשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב: לשחק גרסה מוגזמת של עצמו. כל המרכיבים בסלט הזה טובים, אבל משהו בשילוב הופך אותו לבלתי אכיל.
קווי העלילה של עופר ורותם (שמוכרים יותר כ"בויה וסתומי") ושל גולן ואנאלי מטופשים ברמה של מדע בדיוני, ולא יעזור כל הכישרון שבעולם. קו העלילה על "הגבר החדש", שמוכר לכל מי שהיה במופע של מילר בעשור האחרון, דווקא עמד בפני עצמו, אבל הלך לאיבוד מתחת לכל כמויות הסלפסטיק. זה מין מאש-אפ (סליחה מראש על חילול הקודש) של "תרגיע" ו"חברים", אלא שמהקאסט של "חברים" הביאו רק את פיבי וג'ואי, והם מקבלים גם את רוב הזמן המסך. אין שום תחכום, רק טמטום. מאות אלפים חושבים שזה מצחיק כנראה.
זה לא ש"צומת מילר" היא ביזיון טלוויזיוני. גם ביום רע שלה (והפרק הראשון של העונה הרביעית ששודר אמש, אכן היה יום רע במיוחד שלה) היא עדיין עדיפה על רוב הצואה הטלוויזיונית שמגישים לנו בערוצים המסחריים על בסיס קבוע. אלא שבסופו של דבר, למרות ההצלחה, קשה להאמין שזאת התכנית שאדיר מילר חלם לעשות.
זה בלט בעיקר בסצנת הסיום של הפרק הארוך כל כך. רגע מלא פוטנציאל, שנגמר - מילולית - בקיא. גיה באר גורביץ' נתנה תצוגה משעשעת במיוחד כשבאה לחשוף את מין העובר שלה, כולל בעיטה מוצלחת במגבלות ה-PC (עוד סימן היכר של מילר) כשההריונית הצעירה מתבלבלת בין מין למגדר. זה היה רעיון חמוד, ולבטח הקטע הכי מצחיק בפרק, אבל גם הוא נמרח בצורה בלתי נסבלת. נראה שמילר לא סומך על הצופים הנאמנים שלו שיבינו את הבדיחה אלא אם יחזרו ויבארו אותה שוב ושוב. קשה לקבל שאדם עם טיימינג קומי נדיר כמו של מילר מעדיף להאכיל את הצופים שלו בכפית באריכות על חשבון תזמון הפאנץ'. לבסוף, כשהוא מגיע, אנחנו מגלים איש רזה בחליפת שומן שמקיא לתוך מגירה. זה מצחיק כמו שזה נשמע. האמת, אפילו פחות.
הצופים יבואו לראות את מילר בכל מה שהוא יעשה, אולי דווקא בגלל זה כדאי לו לתת להם מעט יותר קרדיט. זה מגיע להם, והאמת שזה גם מגיע למילר עצמו. אם בכל זאת הוא זקוק לקצת השראה, כדאי לו לזפזפ לרגע לסדרה של אביב גפן, אדם שפחות ידוע בכישרון הכתיבה הקומית שלו, אבל יכול להזכיר לו איך אפשר להצחיק אפילו בלי לנסות. ואולי זה בכלל בגלל שנירו לוי מגלם את יהונתן גפן כאילו היה חפר גורי? גיסנו, יש מצב שחייבים לך תמלוגים.