בערך באמצע הספר "המקום שבו אני יכול להיות", ספרו של נסים מטלון, אחד מאנשי החינוך היותר מקוריים ומשפיעים שפעלו פה במשך השנים, מופיע סיפור קצר על המורה לספרות והמחנכת שהייתה לו בתקופת התיכון ועל הקושי שבו הוא נתקל כשרצה לכתוב עבודה על "המשפט" של קפקא:
"המורה לספרות, שהייתה גם מחנכת הכיתה, ניגשה אליי עם הצעה ש'שתלה' אותי במקום וריגשה אותי כאחד. היא הציעה שניפגש בחופשת סוכות בספרייה הלאומית בירושלים ליום הדרכה, שבו היא תכיר לי את הספרייה ותלמד אותי איך לחפש חומר רלוונטי לעבודה שלי. מעולם לא הייתי לפני כן בספרייה הלאומית, ירושלים נראתה לי כמו מקום שמתקיים מעבר להררי החושך. המבחר העצום של הספרים באווירה המיוחדת של הספרייה, יכול היה להופיע קודם לכן רק בחלומותיי...."
די ברור אחר כך איך במהלך כל הקריירה המקצועית שלו, מחפש מטלון עוד ועוד דרכים לשתול את אותה תחושת ערך עצמי שכל כך חשובה לפיתוח של כל מתבגר או ילד, ואיך הוא מחפש עוד ועוד דרכים על מנת לדאוג שכל המערכת החינוכית מסביב רק תשקה ותרווה ותעזור להצמיח ולחזק את אותה תחושה. כאן, בקטע הזה, מתרחש המהלך הנכון והטוב של הספר - הניסיון האישי והמאוד פרטי, מצמיח על גבו את הרעיונות החינוכיים והאנושיים הרחבים יותר. הבעיה היא שלא כך נפתח הספר.
אינני נוהג בדרך כלל להתערב בשיקולי עריכה של ספרים. מה שנעשה נעשה ואת מה שנעשה הרי אין להשיב, ובכל זאת, אילו הדבר היה ניתן בידי, הייתי מתחיל את ספרו של נסים מטלון ממקום אחר. רק אחרי המון המון עמודים, והמון המון מילים, מספר למשל מטלון על בריאותה של רעייתו שהתערערה והתרופפה מאוד בשנים האחרונות, ואם היה בידי הכוח, או היכולת להיות חלק מצוות העורכים של הספר הזה, הייתי אומר לו פשוט: נסים. משם תתחיל. כלומר מנקודת שבר לא פשוטה שממנה צומחים.
וזה לא חס וחלילה החיפוש אחרי ה"צהוב", או אחרי ה"שערורייתי", אלא הדבר הכי פשוט וכמעט הכי בסיסי - היכולת להתקרב אל האיש שבספר. לא האיש שבחיים. קרבה כזאת נחוצה ואולי אפילו הכרחית, גם כשמדובר בספר עיון, שבו אתה עומד לפגוש כמה רעיונות מעניינים מאוד בתחום המנהיגות החינוכית. זה כמעט האלף-בית של כל יצירה, גם דוקומנטרית: קודם כל אתה צריך להרגיש סוג של קרבה אל האיש הדובר, ורק אחר כך, כאשר נוצרת אותה קרבה, שיכולה להיות אפילו חולפת ורגעית, אתה פנוי לשמוע ולהכיל את הדברים החשובים באמת שיש לו להגיד.
הנה, אחרי עוד כמה עמודים (עמוד 54 אם לדייק) אני מוצא פתאום את המשפט הזה: "נוכחותו של המוות הופיעה בחיי מוקדם מאוד, עת נפטר אבי באופן לא צפוי ממחלה בהיותי בן ארבע. אימי הייתה בת עשרים ושבע ואחי הקטן בן שנה". זה כמעט משפט "עמוס עוזי" מבחינת העוצמה שגלומה בו, וכמה חבל שמשפט כמו זה לא פותח את הספר.
כאן מתחייב בכל זאת גילוי נאות: במשך ארבע שנים הייתה לי הזכות לעבוד בארגון החינוכי שמטלון הנהיג, ולכן אפילו באופן אישי כואב לי על הפספוס שאולי מתקיים כאן. ומתחייבת כאן בכל זאת עוד מילה, על הוצאות הספרים הרבות שפשטו כאן כמו פטריות אחרי הגשם - הוצאות ספרים שלא תמיד מעניקות לצערי לכותב ליווי עריכתי כמו שצריך. מלאכת העריכה היא לפעמים היכולת לנער ולהסיר את החול שמכסה לא מעט פנינים שמניח שם הכותב.
בכל זאת, אם מתגברים על הקושי הזה, ניתן כאמור למצוא פה לא מעט רעיונות חינוכיים בלי מירכאות ולעקוב אחרי המסלול שמהן הן ינקו וצמחו. מנקודה זאת ואילך (עמוד 70 בערך) הספר באמת צומח ומתפתח בקצב הטבעי והנכון. מסופר שם בין השאר על ילדותו של מטלון בתורכיה, ועל התחנות השונות שעבר בדרך - מורה בבית ספר באילת, מנהל תיכון ביישוב ערד, והתהליך שהוביל להקמת הארגון הגדול שבראשו הוא עמד.
בתוך הספר נוצצות וזוהרות ממש תפיסות חינוכיות מקוריות ואפילו מהפכניות, כמו למשל מה שנסים מטלון מכנה בשם "התיפוף האחר". בעיקרה התפיסה הזו אומרת שלצד מערכת החינוך המסורתית, המקובעת והשמרנית, צריך "לשתול" בתוך בית הספר עוד מערכת מקבילה, אפילו בדמות שלוש שעות העשרה שכל ילד יקבל כל שבוע בנוסף לתכנית הלימודים הרגילה. הסיבה יוצאת מתוך הנחה שהתכנים שמועברים שם, ובעיקר דרכי הלימוד השונות בקבוצות יותר קטנות ואינטימיות, יצרו את אותו "תיפוף" אחר, וישפיעו בסופו של דבר גם על המערכת המסורתית והרגילה יותר. זו אינה רק מערכת בתוך מערכת (או כדברי הדמגוגיה המבישים של חלק מהפוליטיקאים שדיברו על "פרקליטות בתוך פרקליטות"), אלא ניסיון אמיתי ליצור מערכת חינוכית אחרת בדרך של הקשבה ודיאלוג.
במישור המאוד אישי אני זוכר לטובה את המפגשים שקיימתי לאורך השנים עם נסים מטלון בשנים שבהן עבדתי בתכנית קרב, אותה הנהיג והוביל במשך שנים רבות. במפגשים האלה, שנהג לקיים אותם אחת לכמה זמן עם הצוות הניהולי של התכנית, השתקפה דמותו כפי שהיא עולה גם בין דפי הספר שכתב: איש שלצד העבודה היומיומית השוחקת לפעמים, לא שוכח את עמדת המתבונן, שחוזר ובודק את תפיסות היסוד שמנחות ומובילות כל הזמן את תהליך העבודה שלו.
מהרבה בחינות ההוויה הזאת, של איש שמתעקש כל הזמן לחיות בשני ערוצים מקבילים - זה הפועל בשטח וזה המתבונן כל הזמן על מהלך עבודתו, היא בהחלט מודל מיוחד של מנהיגות, שאפשר ללא ספק ללמוד ממנו גם היום.
"המקום שבו אני יכול להיות". הוצאת ספרי ניב. 177 עמודים