תשכחו מ"בית גוצ'י", הסיפור הגדול של האוסקר השנה הוא ריוסוקה המגוצ'י. הטקס ייערך בלוס אנג'לס בתחילת השבוע הבא, והבמאי היפני יהיה נוכח בו עם סרטו "הנהגת של יוסוקה", שהתכבד בארבע מועמדויות. בין השאר, הוא מועמד בקטגוריית הבמאי והסרט הטוב ביותר - לא הישג שכיח כשמדובר ביצירה דוברת יפנית. הקולנוען מארץ השמש העולה כנראה לא יזכה בשני הפסלונים הללו, אבל נחשב פייבוריט לקטוף את הפרס בקטגוריית הסרט הבינלאומי.
נוסף לכך, "הנהגת של מר יוסוקה" כבר קטף את פרס התסריט בפסטיבל קאן ואת פרס איגוד המבקרים הבינלאומי בפסטיבל, וגם הוכתר בידי איגודי המבקרים של ניו יורק ושל לוס אנג'לס כסרט הכי טוב של השנה. גם הנשיא לשעבר ברק אובמה הציב אותו במקום הראשון במצעד השנתי שלו.
השבוע עולה "הנהגת של מר יוסוקה", גם אצלנו, וכך גם אנחנו יכולים לגלות על מה המהומה. במקור נקרא הסרט "Drive My Car" והשם העברי עלול לגרום לו להישמע כמו גרסה יפנית של "הנהג של מיס דייזי", אז נסביר במה מדובר. בהתבסס על כתביו של מורקמי, הדרמה הזו מציגה את סיפורו של במאי תיאטרון מטוקיו, שיש לו מנהג קבוע: לעבוד על הטקסטים שלו בזמן נהיגה.
אך כשגיבורנו נוסע להירושימה כדי להעלות שם הפקה של "הדוד וניה", בה כל שחקן מדבר בשפה שונה, הפטרונים שלו מודיעים לו שמסיבות מנהליות הוא לא יוכל לנהוג בעצמו, ומצמידים לו נהגת. בין הנסיעות והחזרות, נטווה בין השניים קשר עמוק, שכן מתברר כי גם הוא וגם היא חוו טרגדיה משפחתית.
התוצאה היא יצירה מונומנטלית ופנומנלית, שמשתמשת בזמן שלה כדי לגעת בכל נושא אפשרי: אהבה ויגון, גוף ומילים, מוות ובריאה. מעל הכל, היא שואלת את מה שהיא אולי השאלה הקשה מכולן - איך מתמודדים עם אובדן? התשובה לכך מגיעה בסצינת הסיום, שמתגלה כאחד הרגעים הקולנועיים היפים של השנים האחרונות, לכל הפחות.
בפגישה עם המגוצ'י, מפתיע למדי לגלות כי מאחורי מלאכת מחשבת כה שלמה, כבירה ובוגרת עומד עלם חמודות נטול גינונים, שנראה צעיר מ-43 שנותיו. השיחה עמו מתקיימת לאחר בכורת הסרט בפסטיבל בניו יורק, ובאמצעות פילטר של מתורגמנית - מה שמקצר עוד יותר את הריאיון הקצר גם כך.
השאלה הראשונה שלי נוגעת לאורך של הסרט ולמבנה שלו - שניהם יוצאי דופן. הוא נמשך שלוש שעות, וכותרות הפתיחה מגיעות רק אחרי 45 דקות.
"מבחינתי, לסרט יש שתי התחלות", הוא אומר. "בעיקרון, החוק גורס שהקהל בשיא הקשב שלו בעשר הדקות הראשונות, אז זה הזמן שאתה צריך לבנות את הדמויות שלך ואת הדינמיקה ביניהן. אני מבקש ממנו לעשות את זה פעמיים. ההתחלה הראשונה, כמו בכל סרט, היא בעשר הדקות הראשונות, אבל אז מגיעים הקרדיטים אחרי 45 דקות והן הסימן שהסרט מתחיל שוב, והקהל מתבקש להגיב בהתאם.
"לגבי האורך: רציתי שהדמויות יתקלפו כמו בצל, באופן אורגני. לא רציתי להפעיל שום מניפולציה כדי להאיץ את התהליך. הן חושפות את עצמן בפנינו לאט-לאט, וזה מסביר את האורך".
יש בסרט הרבה דברים יפים. אחד מהם הוא שגם כשמערכת היחסים המרכזית מתפתחת, היא נשארת אפלטונית.
"אני לא מקדיש יותר מדי מחשבה לגבולות שבין מערכת יחסים אפלטונית ומינית, אבל יש לי יותר מערכות יחסים לא-מיניות מכן-מיניות, אז זה בא לידי ביטוי בכתיבה. אני לא חושב שסקס לא חשוב, אבל אני כן חושב שקשר נפשי הוא הרבה פעמים עמוק וחזק יותר מקשר פיזי".
אפשר להגיד שזה לא רק הסרט הכי יפה של השנה, אלא גם הסרט הכי עצוב של השנה. אתה מסכים?
"אנשים אומרים לי שאני עושה סרטים עצובים, ואני שואל את עצמי אם הם באמת עצובים. אני דווקא מחפש את ההפי-אנד, אבל אני גם יודע שבחיים לא קל למצוא אותו, אז אני עובר מסע לא פשוט, וגם זה בא לידי ביטוי בכתיבה. אני לא חושב שסבל הכרחי ליצירת אמנות. קולנוע זה מעשה כיפי ומהנה, אבל כיף וסבל הם חלק מאותה חבילה. בעיקרון, אני נהנה לעשות סרטים, אבל זה תהליך שיש בו הרבה סבל, ואני שואל את עצמי למה אני צריך לסבול כל כך?".
למה היה לך חשוב לכלול את שפת הסימנים בין השפות השונות שמדברים בהצגה בתוך הסרט?
"הוזמנתי לפסטיבל סרטים של חירשים, וכולם שם דיברו איתי בשפת הסימנים. ריגש אותי עד כמה שהתקשורת היתה קלה וחלקה. הבנתי שזו שפה נפרדת, עם תרבות נפרדת. כשחירשים מדברים בשפת הסימנים, הם גם מביטים זה בזה בצורה אינטנסיבית ומלאת משמעות. כשהם דיברו איתי, הרגשתי שרואים אותי. הרגשתי את המבט ואת העוצמה של המבט. הרגשתי פגיע ופתוח. התחושה היתה הרבה יותר פתוחה מאשר כשמדברים במילים, ורציתי להביא את הפתיחות הזו לסרט".
אני מקווה שלא תחשוב שזו שאלה שטחית, אבל אפשר לשאול על האסתטיקה? הבגדים בסרטים שלך כל כך יפים, וגם השחקנים והשחקניות. זה בולט גם כי סוניה ב"דוד וניה" של צ'כוב מצהירה על עצמה שהיא "לא יפה".
"את השחקנים והשחקניות בחרתי לפי יכולות המשחק. לא שאלתי את עצמי אם הם יפים או לא. לגבי הבגדים - אני לא מבין באופנה שום דבר. אני עובד עם סטייליסט. הוא מביא רעיונות לשולחן ואני אומר כן או לא.
אתה מסתובב לאחרונה בין פסטיבלים. אני מניח שכמו הגיבור בסרט, גם לך יש נהג או נהגת. איך השיחות ביניכם?
"אין לי נהג פרטי, אבל אני כן משתמש באובר לעתים קרובות. לפחות באמריקה, הרבה פעמים הנהג מתחיל איתי שיחה. זה משהו שמאוד מאפיין את התרבות האמריקאית".
בישראל הסרט נקרא "הנהגת של מר יוסוקה", שם שונה לעומת המקור. מה דעתך עליו?
"כשאתה אומר לי את השם הזה ומתרגמים לי אותו מילולית ביפנית, יש לי משהו אחר בראש מאשר השם המקורי של הסרט. זה מרתק בעיני שלסרטים יש שמות שונים במדינות שונות. אני מקווה שהשם הזה יביא קהל!"