אחי הוא מאחר כרוני. להגיע אצלו בזמן זו לא אופציה. אני משוכנע שמדובר בעניין פתולוגי. משהו שמיטב המוחות צריכים להתאחד ולפתור. בינתיים, כדי להתמודד עם הסוגיה החברתית המוזרה, מצאנו לנו במשפחה שיטה בדוקה להתמודד עם הבעיה: בכל פעם שצריך לקבוע איתו לאירוע כלשהו, אנחנו משקרים ונוקבים בשעה מוקדמת יותר. הולכים לסרט בשעה תשע? אומרים לו שהסרט מתחיל בשמונה וחצי. האזכרה של סבתא מתחילה בשתיים ורבע? אומרים לו להגיע ברבע לשתיים. זאת לא שיטה שמכבדת אף אחד מהצדדים, אבל היא עובדת.
נראה שמשטרת ישראל החליטה לאמץ את השיטה המשפחתית שלנו, עם מבצע הפחדה שלא היה כמותו לקראת מסע הלוויה של הרב קנייבסקי. המטרה: למנוע אסון. האמצעים: כשרים. כבר מיום שישי, עת פורסמה הידיעה על פטירתו של גדול הדור, החלו אנשי המשטרה לטפטף בכלי התקשורת אזהרות מפני "אם כל הלוויות". דובר על אירוע רב נפגעים, פקקי ענק, יולדות שיתבקשו ללדת בכביש גהה וכל זה במקביל לשובה של הקורונה ונשיא אוקראינה שמגיע לנזוף בנו.
במשטרה הגבירו את ההיסטריה במוצאי שבת, אז חזרו והזהירו מפני מיליון בני אדם שיידחקו אל רחובות בני ברק הצפופים ממילא. האזרחים, בתגובה, החליטו לבטל את השגרה בגוש דן. זו לא הייתה הוראה של הממשלה או המשטרה, אלא פשוט אוסף של החלטות פרטיות. מקומות עבודה אפשרו לעובדים שיכולים לעבוד מרחוק לא להגיע למשרדים. פגישות בוטלו, בדיקות רפואיות נדחו, תיאטראות ביטלו הצגות. הכל כדי לא להתמודד עם הפחד האנושי הגדול ביותר: לעמוד בפקקים. השיא הגיע כשמאות גני ילדים ובתי ספר הודיעו על מעבר ללמידה בזום (דרך מכובסת להגיד: "אין מחר גני ילדים ובתי ספר") בעקבות פתיחת שערי הגיהנום המפוקקים.
בפועל, זה היה אחד מימי הראשון עם הכי מעט פקקים באזור המרכז מאז ומעולם. "מסע ההפחדה הצליח", הסביר כתב המשטרה אלי סניור במהדורת חדשות 13. מההבטחה המופרכת למיליון איש נשארו 350 אלף משתתפים (מספר מדהים כשלעצמו), ואת פקקי הענק החליפו כבישים ריקים. מספר זניח של משתתפים נזקק לטיפול רפואי קל, ובאופן כללי "מבצע אדמו"ר" של המשטרה הוכתר כהצלחה גדולה, ובצדק. לעתים נדירות יוצא לנו לפרגן למשטרת ישראל, בטח בהגיעה להתמודד עם הציבור החרדי. המפגש הטעון הזה הסתיים ללא אירועים מיוחדים בגלל היערכות מוצלחת של המשטרה, וגם התנהגות ראויה של כמעט כל באי ההלוויה. ייתכן כי מדובר בלקח מטראומת האסון במירון, ייתכן גם כי פשוט מדובר בשינוי מגמה חיובי.
אל מול תמונות ההמונים שצבאו על בני ברק מכל קצוות הארץ, כולל אבלים שהגיעו בשלום במאות אוטובוסים וחזרו בשלום באותה הדרך, אפשר ואף רצוי להחמיא לעושים במלאכה. הקרדיט ראוי להינתן לכולם. מהשוטרים שליוו את מסע הלוויה ועד לשר עמר בר-לב. כביכול זה מיותר להחמיא לאנשים על זה שהם עושים את העבודה שלהם, בפועל, כשאנחנו זוכרים איך דברים יכולים להיראות פה, מותר גם לפרגן כשצריך. אפשר לדמיין איך המבצע הזה היה נראה תחת ניהולו של קודמו בתפקיד של השר בר-לב, אבל למזלנו אנחנו לא צריכים לחוות את זה.
מלבד משטרת ישראל, עוד גוף שממעט לקבל מחמאות ממדור זה הוא "חדשות 13", אלא שאירועי היום הרבים הזכירו את ימיו היפים של גוף החדשות המרשים של ערוץ 10 המנוח. זה התחיל מהחלטה נכונה להאריך את המהדורה המרכזית עם אודי סגל והילה קורח על חשבון המהדורה המוקדמת בשעה שבע, וזה המשיך עם החלטה עיתונאית נקיה של לפתוח את המהדורה הכפולה (גם בשעה שבע וגם בשמונה) עם המלחמה באוקראינה, ולא עם הלווית הענק. שוב, כביכול אין צורך להחמיא לעיתונאים שעושים את עבודתם. בפועל, זה כל כך לא מובן מאליו שזה כואב.
את הנוקקאוט הגדול על המתחרים נתנו בערוץ 13 בזכות הלווית הענק, שזכתה לסיקור שוטף במהלך כל היום בכל הערוצים ובכל האתרים. זו גם הייתה שעתו היפה של אבישי בן חיים, שאולי קיבל קצת השראה אל מול צניעותו השקטה של הרב המנוח, ובחר להתמקד בפורטה שלו - סיקור, ניתוח ופרשנות של העולם החרדי. בלי קשקושים על ישראל הראשונה והשנייה ואפילו בלי הגלישה הטבעית לפוליטיקה (כולל במקומות בהם הוואקום כמעט לא קיים).
אפשר להעריך בזהירות שרוב גדול של צופי ערוץ 13 לא מכירים את פועלו של הרב קנייבסקי המנוח, ולא יודעים להבדיל בין גישתו הפסקנית לזאת של שותפו להנהגה, גרשון אדלשטיין יבדל"א. וזה בסדר גמור. כנראה שגם הרבה מקוראי "יתד נאמן" לא יצליחו להבדיל בין הביטלס לרולינג סטונס, וגם זה בסדר. בן חיים גישר על הפער הזה בידענות קולחת, ובהרבה כבוד גם למושא הסיקור וגם לצופים שלו. כשהעריך בנחרצות שקנייבסקי היה הדמות הנערצת בעולם היהודי, וקבע באותה נחרצות שאין עוד יהודי שמתקרב למידת ההערצה הזאת, אפשר היה לדמיין צופה מסוים בקיסריה שתולש את שיערותיו הסגולות בזעם. אלא שליום אחד בן חיים הפסיק להיות השופר שהוא כל כך מתגאה להיות, וחזר להיות העיתונאי המצוין שהוא היה פעם. כנראה שעוד לא תמו כל פלאיו של המרן קנייבסקי.
במהדורה המרכזית הצטרף לפאנל אמנון לוי, עוד עיתונאי עם עבר מזהיר שהפך לשק חבטות של מבקרי טלוויזיה חרוצים וטובי מראה. במהלך עשרות שנותיו ככתב לענייני חרדים, פתח לוי עבור החילונים צוהר אל תוך העולם התורני השמור, כולל מבט ביקורתי מפוכח, אך מכבד, על ההנהגה החרדית. השילוב בפאנל אחד של אמנון לוי ואבישי בן חיים בסיקור של אירוע חרדי ענק היה ניצחון ענק של חדשות 13 על המתחרים, בלי גלישה לפופוליזם זול, מיסטיקה או ויכוחים מאולצים באולפן. הנוכחות של אמנון לוי באולפן גם הבהירה את גודל המעמד, כמו רפי גינת שחוזר מדי כמה שנים כדי להכריז על שחקני מכבי תל אביב לפני משחק גורלי.
בקיצור, חדשות 13 עשו אתמול בית ספר למתחרים, או לפחות תלמוד תורה. עורכי המהדורה הצליחו אפילו להתאפק ולהתגבר על הנטייה הטבעית להפוך את מקרה התקיפה המכוער של אריאלה שטרנבך, כתבת החרדים של הערוץ, לאייטם מצקצק ומנופח. נראה שאל מול הסגפנות וצניעותו של גדול הדור, ההתעסקות העצמית האובססיבית של גופי השידור הישראליים פתאום הרגישו מגוחכים. גם כאן מגיע שאפו לאבישי בן חיים שבחר כן להזכיר את האירוע, וגינה את התקיפה שעשתה עוול לחיבוק הגדול שנתן הציבור החילוני לאחיו החרדים בבני ברק, ובכלל.
בן חיים דיבר בהקשר הזה על "הישראליות" שגבולותיה מטושטשים. לרגע אחד נדמה שאפילו ד"ר בן חיים, אבי תורת המחנאות הישראלית המודרנית, הבין שכולנו רקמה אנושית חיה אחת. לפחות, זאת צריכה להיות השאיפה שלנו. בלי גזענות, בלי שנאה. בין אם אנחנו מעריצים את ג'ון לנון, ג'ו עמר - או את שניהם. בין אם אנחנו קוראים את הגותו של קנייבסקי או דוסטוייבסקי. אפשר לדמיין את כל המהדורות ככה, זה קל אם תנסו.