לפני שבוע, הודיעה מדינת דרום קרוליינה בגאווה רבה על השלמת מבצע שהיא עמלה עליו הרבה זמן, בעלות של כ-54 אלף דולר. לא מדובר היה בחיסונים או בשדרוג מערכת הבריאות או החינוך חלילה, אלא בהשמשת כיתות יורים שיחסכו לה את התלות בהוצאות להורג באמצעות רעל.
הוצאות להורג ברעל נחשבות לשיטה "הומנית" יחסית, אבל יש איתן בעיות לוגיסטיות של היצע וביקוש, מה שהוביל לצוואר בקבוק - 53 נידונים ונידונות למוות מחכים לביצוע גזר דינם בדרום קרוליינה. עכשיו יוכלו לירות בהם.
בכך, דרום קרוליינה וארצות הברית כולה לקחו עוד צעד אחורה. לפני כן, רק בשלוש מדינות היה מותר להשתמש בכיתת יורים - אוקלהומה, מיסיסיפי ויוטה, ורק ביוטה אכן עשו זאת מאז 1976, אבל הנה עוד מדינה הצטרפה וקשה להבטיח שאין עוד בדרך. בסך הכל, ב-25 מדינות אמריקאיות עדיין יש עונש מוות, בשיטות שונות ומשונות. בטקסס הוציאו להורג 538 איש מאז שנות השבעים, בפלורידה כמעט מאה.
עונש המוות באמריקה הוא נושא רלוונטי מתמיד, והאירוניה ההיסטורית היא שזו גרמניה שמנהלת קמפיין כדי לבטל אותו בארצות הברית (בגרמניה אין עונש מוות מאז מלחמת העולם השנייה). כנראה גם שהאמריקאים היו זקוקים לבמאית ישראלית שתהיה זו שתעשה סרט על הנושא, ומי שהרימה את הכפפה היא הגר בן אשר בסרטה "נשים מתות מהלכות".
זהו סרטה העלילתי הארוך השלישי של בן אשר, והראשון באנגלית. קודם לכן היא ביימה בישראל את "הנותנת", שערך את הבכורה שלו בפסטיבל קאן, ואת "הפורצת", שכיאה לשמו הציג בפנינו את תפקיד הפריצה של ליהי קורנובסקי. מאז, הצטרפה הבמאית לטלי שלום עזר ועלמה הראל ברשימה הולכת וצומחת של יוצרות ישראליות שמביימות באמריקה.
"נשים מתות מהלכות"עלה לאקרנים בישראל בסוף השבוע האחרון, כמעט ארבע שנים אחרי שכתנו עליו לראשונה לאחר הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ונציה. ארבע שנים הם נצח, אפילו בעידן הקורונה. לא ברור גם למה הסרט לא זמין באף שירות סטרימינג בארצות הברית. ואולי בעצם מאוד ברור.
בן אשר עוסקת כאן ביום האחרון לחייהן של כמה נידונות למוות בכלא האמריקאי. בלי שום היסוס או התייפייפות, היא מתארת את הברוטליות הפרימיטיבית ולעתים סדיסטית של שיטת הענישה הזו, אך גם את האכזריות של המבנה החברתי שמלכתחילה הביא את הנשים לבצע את הפשעים בגינן דנו אותן למוות, ומנגד גם את האחווה הנשית מלאת החסד שנוצרת לעתים ביניהן ובין הקרובים להן.
למרות הנושא הקשה והעבודה בשפה אחרת ובתוך מציאות ספציפית ביותר, מפגינה בן-אשר קור רוח, שליטה באמצעי המבע הקולנועיים וגם עין ואוזן טובה. הלוואי ש"נשים מתות מהלכות" ימצא קהל. אם לא בדרום קרוליינה, איפה שבאמת צריכים לראות אותו, אז לפחות בישראל.