אפשר להתווכח על האיכות, אבל האווירה בהופעה של עדן חסון היא דבר שטרם נראה בישראל

אדוננו מורנו ורבנו מאיר אריאל כתב פעם כי הוא "לא יכול להקיף אישה 365 מעלות", כי תמיד נשאר לה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות. הכהן הגדול, לאונרד כהן, הוסיף כי יש סדק בכל דבר, וכך, מתוך הבקעים, חודרים שברי אור. זה מוזר לפתוח ביקורת על הופעה של עדן חסון באזכורים של נפילים מסוגם של מאירק'ה ולני, אבל ניתן לטעון שזה בכלל מוזר לכתוב ביקורת על הופעה כזאת. חסון היה מוקף אמש בקרוב ל-12 אלף איש, אבל הוא עצמו היה התגלמות רסיסי האור שנכנסו מתוך הבקיעים. 360 מעלות של אהבה. זו לא הופעה שצריך לכתוב עליה ביקורת, זו הופעה שצריך לרתום את האנרגיה שלה ולהשתמש בה כדי להאיר את העולם.

חשוב לציין כבר בפתיחה כי זו לא הייתה הופעה מושלמת. רחוק מכך. הסאונד, כמעט כרגיל בהיכל מנורה, היה מתחת לכל ביקורת; את המילים שיצאו לחסון מהפה אי אפשר היה להבין בכלל; והשואו הגדול שכלל עשרות רקדנים, אורחים, פירוטכניקה ודוגמניות - הרגיש פחות כמו לאס וגאס ויותר כמו עלי אקספרס. אלא שלפעמים זה בכלל לא משנה. ייתכן כי בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית לא היה מקרה בו זה היה פחות משנה. מי שראה את עדן חסון בהופעה מבין לבד במה מדובר. מי שטרם חווה את האירוע הזה, כנראה יחשוב שהפסקה הבאה נכתבת בציניות. היא לא.

עדן חסון הוא הדבר הכי קרוב שהיה לביטלס בישראל. כן, אני יודע, חילול השם. צריך להיות חירש בשביל לערוך השוואות מוזיקליות בין הכתיבה של לנון ומקרטני לזאת של חסון, זה לא יהיה הוגן כלפי אף אחד מהצדדים. למעשה, תמצאו (הרבה) יותר עומק מוזיקלי גם בשיר הכי חלש של רינגו. כן ניתן לערוך השוואה בין האווירה בהופעות המוקדמות של הביטלס, לבין זו שבהופעה של חסון. יש בישראל אמנים נערצים כמו אייל גולן ושלמה ארצי, יש אייקונים שמילאו את פארק הירקון כמו שלום חנוך ולהקת כוורת. הייתי בהופעות של כולם. מעולם לא חוויתי קהל רועש כל כך - בקטע טוב - מאשר בהופעה של חסון.

נסו להאזין להקלטה של ההופעה של הביטלס באולם ניפון בודוקאן בטוקיו, זה קל אם תנסו. מה שתשמעו שם זה 14 אלף איש צורחים, וארבעה צעירים מליברפול שמנסים לשיר שירים. כך זה הרגיש גם בהיכל הספורט ביד אליהו, שבפעם האחרונה שהיה כל כך רועש רפי גינת עדיין היה הכרוז של מכבי. זה לא היה הרודאו הראשון של חסון באולם הענק. זו הייתה הופעת הסולד אאוט הרביעית של הזמר המצליח במקום, והאמת, נראה שאם היה ביציעים מקום ל-50 אלף איש, הוא היה יכול למלא אותם בערב אחד.

קשה לשים את האצבע על הגורם להצלחה הפנומנלית של חסון. זו לא רק הנוסחה המנצחת שלו לשירי פופ ים תיכוניים. כאלה, טובים וסוחפים לא פחות, נכתבו גם לפניו. זה משהו מעבר למוזיקה. שילוב של משהו בכריזמה הכובשת של חסון, שמציג כוכבות-על מהולה בצניעות עממית אותנטית. חסון התגאה במהלך ההופעה בחברות שלו לאייל גולן, וקשה שלא להשוות בין השניים. חסון יכול לעבור עוד כמה גלגולי חיים בלי להגיע לרמת הדיוק הקולית של גולן, אבל האחרון יכול רק לקנא באנרגיה שבוקעת מתוך גופו של חסון במהלך ההופעה. לפעמים היו איתו רקדנים על הבמה, לרגעים הצטרפו זמרים אורחים, אבל דווקא כשהוא עמד לבד, מוקף באלפי ישראלים ששילמו הרבה כסף כדי לראות אותו, הוא התפוצץ כמו אלף פצצות אטום. יש דברים שקשה להסביר במילים, ואפשר רק לחוות.

חסון נכנס אל האולם דרך המזנון, תוך כדי שהוא שר את "אין יותר מועדונים", הלהיט הכי גדול שלו כנראה, בזמן שהוא יורד במדרגות שמובילות אל האולם התחתון של שער 4, דרך הקהל. זה הזכיר מאוד את הכניסה של מיקי ברקוביץ' דרך היציע במשחק הפרישה שלו. יש בכניסה כזאת הצהרה. כשאתה "מיקי מלך ישראל" אתה יכול לעשות את זה, אחרי הקריירה הכי גדולה שספורטאי ישראלי עבר אי פעם. כשאתה עדן, ילד בן 27, זה עשוי להיתפס כתעופה עצמית. זה לא המקרה של חסון, שגם כשהוא גורם ל-12 אלף איש לשיר איתו עדיין מרגיש צנוע ונגיש. כזה שאפשר לשבת איתו על כוס קפה, או בירה, ולצחוק איתו על הבעיות במופע שלו.

חלק מאותן הבעיות היו בקטעי האירוח, שהפכו לסטנדרט בהופעות ישראליות - ולרוב בקטע טוב. הפעם, האנרגיה המטורפת על הבמה נשברה ברגע שאל הבמה עלתה נסרין, שפשוט לא יכלה לעמוד ברף שהציב חסון, כנראה בגלל שלעומתו אין לה ניסיון להופיע ברעש כזה. למעטים יש. כדי להתמודד עם הצרחות של הקהל, נסרין פשוט החליטה להגביר את הקול שלה. הווליום ניצח את האיכות, ונראה שהשניים פשוט נמצאים בתדר אחר לגמרי ולא מסוגלים לשיר יחד. חסון, שפרגן לנסרין והשאיר לה את הבמה לביצוע של "בוקר טוב עולם" ו"חביב אלבי" הותיר אותה למעשה חשופה בצריח. הקהל, בתמורה, כמעט השתתק, בזמן שנסרין המשיכה לצעוק.

האירוח השני, של אגם בוחבוט ושחר סאול, שביצעו את הדואט "דובשניה", התקבל בצורה יותר חמה על ידי הקהל - אלא שלפחות לפי האוזניים המיומנות של הח"מ, נראה שהשניים ביצעו את השיר עם עזרים טכנולוגיים מיוחדים (זו הדרך הכי מנומסת שמצאתי כדי לכתוב "פלייבק"). בהמשך, בצורה לא מתוכננת (הדרך הכי מנומסת שמצאתי כדי לכתוב "שכונה") עלה לבמה גם איתי לוי והתחיל לשיר עם חסון. לקהל זה לא הפריע. האמת, נראה שגם אם פוטין יעלה על הבמה הוא יתקבל באהבה על ידי הקהל. ובכל מקרה, מיותר להתייחס למזטים כשהמנה העיקרית כל כך מוצלחת.

אפשר להתווכח על איכות המוזיקה של חסון, על הליריקה הדי סתמית שלו, על הנוסחתיות שללא ספק עובדת ורמת הביצוע הקולית שלו (ספציפית ענייני פיתוח קול ודיקציה שממש לא מאוחר לעבוד עליהם) - על דבר אחד אי אפשר להתווכח: מבחינת הערצת הקהל, מדובר בתופעה שלא הייתה פה שנים, לפחות מאז שלהקת "היי פייב" ירדה מהבמות. הופעה שלמה בה 12 אלף איש עמדו על הרגליים ולא הפסיקו לשיר את כל השירים מההתחלה ועד הסוף. אם המטרה בהופעה היא להתנתק מהעולם לשעתיים ולהתחבר לאווירת אסקפיזם מושלמת, אין אף אדם בישראל שעושה את זה היום טוב יותר מעדן חסון. עכשיו נותר רק לתהות לאן חסון שואף עוד לקחת את הכישרון שלו, והאם הקהל יילך איתו לשם.

אם כבר השוואות לביטלס, בזכרוני נצרב הביקור של פול מקרטני בתל אביב כהופעה היחידה אי פעם שנכחתי בה, בה האמן לא הציג לקהל את הלהקה שלו. להבנתי, זו הייתה תקלה חד פעמית. עדן חסון, עדיין רחוק מלהיות המקרטני הישראלי, לא רק שלא מציג את הלהקה שלו בהופעה - אלא מתעלם מקיומה כליל. הנגנים מתחבאים במין אקווריום בתחתית הבמה, הרחק מאור הזרקורים, כפי שנהוג למשל במחזות זמר. למעשה, ממקום מושבי לא ניתן היה לראות את הלהקה כלל. רק בסיום המופע יכולתי לראות כי הייתה שם חטיבת כלי נשיפה צנועה ומספר כלי מיתר. נפלאות דרכיו של היכל מנורה, העושר המוזיקלי שבהחלט היה שם נבלע בתוך התצרום הכללי, הצרחות ובעיות האקוסטיקה. לכל הפחות, אם לא שמעו את הכנר והחצוצרן, חסון היה יכול להציג אותם לקהל, כמו גם את מקהלת הילדים ולהקות הרקדנים והרקדניות שעלו על הבמה, נתנו את כל הלב, וירדו בלי מינימום של קרדיט.