בלוגים וטורים

הציניות רוסקה, אהבת האדם ניצחה: ברור שזה השיר הכי גדול של ריטה

כשהיא מקלפת ברגישות את האירוניה מהמילים הקשות של חנוך לוין, המלכה של אמצע הדרך מנצחת את נביא הזעם של התיאטרון הישראלי, לוקחת בעלות על הסיפור וכותבת אותו מחדש עם אהבה. בעקבות המנצח הגדול במצעד השירים הגדולים של ריטה - השיר שנתן כל כך הרבה

25/03/2022
בניה ברבי, "נוצה ברוח" (בימאי: ניתאי בארי, סאונד: אילן לוי, תאורה: יוסי אדיג'ס, סטילס: ראובן קסטרו, הפקה: שי ורקר וחגית ברק, איפור: בר ארד)

במעמד משל עצמה, אחרי שכבשה אולי כל מה שאפשר לכבוש במוזיקה הישראלית, לא פשוט לשים אצבע על שיר אחד בקריירה של ריטה שמסביר את התופעה כולה. זאת אחת הסיבות שהפכו את המצעד המיוחד שנערך כאן לרגל חגיגות ה-60 שלה למעניין כל כך: יש כל כך הרבה מועמדים לתואר.

בחירה מתבקשת יכולה הייתה להיות, למשל, הקלאסיקה הדרמטית "ערב כחול עמוק", שמגלמת את התיאטרליות המרשימה של זמרת שהיא גם מגישה חד-פעמית; ואולי, הרגע החשוב ביותר נולד באותה הופעה איקונית בקדם אירוויזיון עם "שביל הבריחה", שיהודית רביץ אמרה פעם כי שינתה את המוזיקה הישראלית לתמיד? ומה עם "מחכה" שבו המציאה את עצמה מחדש? או בכלל החזרה לשירים הפרסיים, שאיתם הופיעה גם באו"ם? אפשר להמשיך עוד ועוד. ריטה היא הרי, ככלות הכל, זמרת של רגעים גדולים.

במעמד משל עצמה. ריטה בתקופת "ימי התום"(צילום: מנחם עוז)

אלא שחכמת ההמונים צדקה: אם אין ברירה וצריך לבחור רק נקודה אחת, אולטימטיבית, זו חייבת להיות גרסת ההופעה לשיר "אני חיה לי מיום ליום" - המנצח הגדול של המצעד. זו לא רק ההגשה האיטית, המרסקת, לאחד התיאורים האנושיים העגומים בתולדות המוזיקה המקומית. זה רגע שבו אהבת אדם מנצחת את הציניות, והלב מגרש את החושך. איך? בשביל להבין, צריך לחזור 45 שנה אחורה.

לחיות זה דבר נורא

קולף בן ה-40, גיבור הסרט "פנטסיה על נושא רומנטי", הוא לבדו בעולם. אמו המאוכזבת רק הלכה לה לעולמה, והוא, שתמיד חיכה שאשת חלומותיו פשוט תופיע על מפתן הדלת, חש עתה מרירות וחוסר תוחלת. גלוסקא, העובדת בקיוסק סמוך, צופה בו מדי יום. גם היא אישה בודדה, הרוחשת לו אהבה חד-צדדית.

בערב היום שבו נטמנה האם, עולה גלוסקא לדירתו של קולף האומלל. הוא כבוי, מנוכר ולא מעוניין, ואולם, לפתע הם מתקרבים. אצבעותיהם מתחילות לרקוד סטפס אלו עם אלו, לצלילי שיר שמתנגן ברדיו.

הזמרת היא תיקי דיין, הלחן הוא של רפי קדישזון, והמילים הן של האיש שכתב את הסיפור הזה, חנוך לוין: "אומרים שהאדמה שלנו מסתובבת סביב צירה. איפה הציר שלי? לחיות זה דבר נורא. לא כל כך יפה ולא בת 16, אבל יודעת משהו על העולם הזה, ואם הוא רציני ואם הוא רק ירצה, תמורת מעט מאוד אתן כל כך הרבה". לחיות זה דבר נורא - כמה נלעג הוא הקיום האנושי הזה, הנשקף מן המסך.

"פנטסיה על נושא רומנטי" היא מין קומדיה לווינית עגומה על גיבורים עלובים עם קיום חסר משמעות, והסיפור שהם מספרים לעצמם על אהבה. בלשונו האכזרית והפואטית של המחזאי הגאון, הם מתוארים כמי ששקועים כל כך בסיפור הזה, עד שהם כלל לא מבחינים בקשר בינו ובין המציאות ובנוכחותם של אחרים בו. כך גם גלוסקא, המספרת שקולף אמר לה שהוא חש בפעמונים כשהוא רואה אותה, בעוד הוא בנבזותו אומר לה בדיוק את ההיפך מול ביטויי החיבה שלה.

מחזאי גאון, טקסט אכזרי. לוין(צילום: גדי דגון)

וכך גם השיר הקשה כזה, שבסרט אינו אלא פרודיה נבזית על הדמויות שמקשיבות לו. גלוסקא מאמינה בשיר שנשמע ברדיו: היא מוכנה לתת הכל בשביל מעט מאוד פירורים גסים של מה שמזכיר אהבה. אכן, "אני חיה לי מיום ליום" משתלב היטב בתסריט.

הסרט הזה יצא בשנת 1977, ונשכח. השיר נשכח יחד איתו, עד שנולד מחדש כעבור יותר מעשור, בעור אחר לחלוטין.

לתת כל כך הרבה

כשמסתכלים על רשימת הכותבים באלבום "ימי התום", היא מעוררת התפעלות: אברהם חלפי לצד צרויה להב, פנחס שדה לצד אהוד בנאי, יעקב גלעד ועלי מוהר ומירי פיגנבוים ויהונתן גפן וריטה עצמה. ביניהם מסתתר הטקסט המריר הזה של לוין, בלחן חדש של רמי קליינשטיין (שהלחין גם כמעט את כל שאר השירים באלבום), שגם הפיק.

הדבר המרכזי שהעניק קליינשטיין לשיר הזה בגלגול החדש, הפופי - הוא תנופה שהפכה אותו לסיפור הרבה פחות אירוני. הקצב מנטרל את הדאחקה, והפזמון משנה את הטון: משיפוטיות להזדהות. בדיעבד הביצוע הזה, שנותר קצת בצד, נשמע קצת מוזר, קצת מהיר מדי, קצת נלהב מדי, עם קישוט קצת מוזר בפתיחה. ריטה הייתה אז בת 26, אמנם לא 16 אבל לחלוטין בשיא הפריצה והפריחה. ועדיין, עצם שינוי העמדה הזה פתח את הדלת והאוזן. המספרים מדברים בעד עצמם: "אני חיה לי מיום ליום" היה לשיר המושמע ביותר ברדיו באותה שנה.

עוד בוואלה!

"הכוכבים היו מסודרים בסדר קוסמי": ריטה חוגגת 30 שנה ל"ימי התום" בטור מיוחד

לכתבה המלאה

ובכל זאת, "חיה לי מיום ליום" חיכה לגילוף נוסף בשביל לעבור עוד פאזה, והשינוי המיוחל הגיע בגרסת ההופעה, שאותה הפיק לואי להב. כמו גרסת ההופעה של "ארץ חדשה" של שלמה ארצי, גם כאן נולד מחדש להיט אהוב בווריאציה חדשה שמאפילה כמעט לחלוטין על גרסת האולפן. משהו בשיר הבודד הזה היה זקוק, כנראה, לחיבוק של אלפי אנשים כדי לצאת ברגע האמת, כשהוא עטוף ברחמים.

ריטה שרה לאט, בשקט, כך שהמילים נטענות בידע של מי שיודעת משהו על העולם הזה. מול הטקסט הביקורתי, היא מנחמת, מפטירה "אז מה?", אחרי "לא כל כך יפה" ואחרי "ולא בת 16", ואז מתפוצצת: "אתן כל כך הרבה". פתאום זו לא פרודיה, אלא זעקה. ואלפי אנשים שרים יחד כי הם מרגישים שהם לא יכולים לבעור יותר.

כל כך הרבה. ריטה בהופעה, 2017(צילום: מערכת וואלה! NEWS, ניב אהרונסון)

העיבוד הזה הוא קלאסיקה, כמובן, אבל יש כאן סיפור גדול יותר. כשהיא מקלפת את האירוניה מהשיר, ריטה - זמרת הפופ, העולה מאיראן, המלכה של אמצע הדרך - מנצחת את נביא הזעם של התיאטרון הישראלי חנוך לוין, לוקחת בעלות על הסיפור הזה, וכותבת אותו מחדש: לא כבלדה על דמות שמתבוססת בעליבותה, אלא כזו שעברה מסע ועדיין - ותמיד - כמהה לאהבה.

ובשביל כל האנשים שאוהבים את ריטה, זה בעצם הסיפור כולו: היא הזמרת שלקחת את הכאבים שלהם ועטפה אותם בשירים, שניצחה את כל הציניות מסביב, והצליחה לגרום גם למילים הקשות של חנוך לוין לנגב איזו דמעה בקצה העין. היא האחת שתמורת הרבה מאוד - אהבה הקהל - נתנה עבורם בחזרה כל כך הרבה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully