בערך באמצע הכנס שנערך לפני כמה שבועות לכבוד צאת הספר "מסע סוער - הקיבוץ בין השנים 1932-1954", ספרו החדש של מוקי צור, התקיימה כמנהג הימים האלה הרצאה בזום של ד"ר מרק ריידר, פרופסור להיסטוריה יהודית מודרנית, שדיבר אל הנוכחים מביתו בסינסינטי. ופתאום היה לי ברור - עבור הרבה אנשים, בטח עבור אנשי הקהילה היהודית באמריקה, הקיבוץ הוא קודם כל סיפור. סיפור מוצלח, או מוצלח פחות, קודר או בהיר, ישן או חדש, אבל בראש ובראשונה סיפור.
ממרחק ששת אלפים מייל לא תמיד רואים את הקימה בארבע בבוקר, ואת הרטינה, ואת החום האיום של העמק, ואת הלחץ החברתי ואת הדיבור על המדרכות, ואת העולם הקטן שלפעמים מתעקש לסגור עליך, וגם לא את הרגעים היפים והזוהרים - הירוק של המדשאות, הממטרות שסובבות, וערבי השירה והתרבות בחדר האוכל.
סיפור.
וכשמדובר בסיפור, מי יותר מתאים לספר אותו מאשר מוקי צור.
ד"ר נורית פיינשטיין, שדיברה אף היא בכנס, סיפרה שניסתה פעם להסביר לחבר שבא מהעולם החרדי ויצא בשאלה, מי הוא מוקי צור עבור התנועה הקיבוצית כולה, ואז היא ניסחה את זה עבורו בצורה חדה וקולעת: מוקי צור הוא האדמו"ר. לזכותו של צור יש לומר כבר על ההתחלה שהוא ניחן בראיה רחבה ובמעין "מבט על", אבל גם בלא מעט חוש הומור, ולכן הוא יהיה כנראה הראשון לדחות בחיוך רחב את ההגדרה הזאת.
מוקי הוא "מוקי השובב", גיבור כמה מסיפוריה של דודתו, ימימה אבידר-טשרנוביץ, אבל כשבגר הפך לאיש רציני. רציני מאוד אפילו. הוא נולד בירושלים והגיע לקיבוץ עין גב, הקיבוץ היפה על גדות הכנרת שבו הוא מתגורר עד היום, במסגרת גרעין נח"ל. הוא למד פילוסופיה יהודית וקבלה באוניברסיטה העברית, והפך תוך כמה שנים לאחד החוקרים החשובים והמשפיעים ביותר של תחילת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. במקביל שימש בלא מעט תפקידים ציבוריים, בין השאר כמזכיר התנועה הקיבוצית באחת השעות הקשות בתולדותיה.
מוקי צור הוא ללא ספק האיש הנכון במקום הנכון לספר את תולדות הקיבוץ - התנועה החברתית וההתיישבותית הכל כך מיוחדת ומרתקת שקמה בארץ. הבעיה היא (אם אפשר לקרוא לזה "בעיה") שמאז שמוקי התחיל לכתוב - הספר הזה הוא מעין המשך לספר "כאן על פני אדמה", שיצא לאור ב-1981 - קמו עוד לא מעט כותבים והנרטיב הקיבוצי התפרק במידה רבה לעשרות, אם לא מאות, של רסיסים קטנים וזוהרים.
בתחילה הגיע "הביתה", ספרו הידוע של אסף ענברי על קיבוץ אפיקים, ואחריו "היינו העתיד" של יעל נאמן על קיבוץ יחיעם בגליל המערבי. "המתנדבת", ספרה של נטעלי גבירץ, הוא הדוגמה האחרונה והמובהקת לכך, ובין לבין אם יורשה לי, אם לא מפריע, גם "חג שמח אדון נחמיאס", ספרו של כותב שורות אלה. כמויות לא מבוטלות של ספרים שבהן נפרט הסיפור הקיבוצי לדורותיו והופשט ממחלצותיו המכובדות ונגלה לפעמים גם בעירומו, הפיזי והמטאפורי.
לזכותו של מוקי צור ניתן לומר שהוא יודע להביא תמיד את קולו של היחיד, לצד המיית פעמיו של הציבור הרחב. כך למשל כבר על ההתחלה הוא מקפיד להשמיע את קולו של בנציון פלאי, חבר קרית ענבים, המזהיר בין השאר ש"נהפכנו מנושאי רעיון גדול לנושאי טרגדיה גדולה. טרגדיה שכזו מקורה בפער מובנה, פער שלעיתים נדמה כבלתי ניתן לגישור - בין עוצמת הרעיון לחולשת הנושאים בכינונו..."
בנציון פלאי, ומוקי צור בעקבותיו, לא מהססים לשים את האצבע על אחת הדילמות המרכזיות המלוות את התנועה הקיבוצית מימי ראשיתה - האם יש לתנועה החשובה הזאת גם אמירה משמעותית ומקורית לחברה הישראלית כולה, או שהיא הפכה רק למעין מתווה לחיים קהילתיים נוחים יחסית, מוגנים ומשרי ביטחון, מין "גינה בלוע הר געש", השמורה רק לחברים בה.
מוקי צור יודע להביא לידי ביטוי את הקולות המהססים, הנבוכים, השואלים שאלות, והוא מספר למשל גם על אליהו פליישר, חבר משק עין חרוד, ששלח יד בנפשו ברגע של ייאוש ודכדוך נפש, ובכל זאת קולו הוא רוב הזמן קול ה"סיפור הגדול", השומר על שפה חגיגית ועשירה של "מספר יודע כל", שפה שבאמצעות התיווך שלה גם הרגעים הכואבים ביותר מקבלים ביטוי רך ואֶלֵגי, כאילו שהמילים מציעות כל הזמן מעין ארוכה ותחבושת מהודקת לפצע פתוח.
גם הפורמט שבו מוגש הספר לקורא הוא אלבומי מפואר. ספר שמלא תצלומים נהדרים בשחור לבן - צילומים שמצד אחד הם כמובן נראים מצוין, ומצד שני תורמים למבט על התנועה הקיבוצית כמיתוס שהולך ומתהווה, ולאו דווקא כמקום שבו חיים ומתגוררים ומתמודדים אנשים חיים בשר ודם.
ובכל זאת צריך להגיד גם את הדברים הבאים: המרחב הפוסט מודרניסטי פיצל את "הסיפור הגדול" לעשרות סיפורים קטנים. כל אחד ו"האמת" שלו. כל אחת ו"הנרטיב" שלה. במרעו בישל המרחב הזה את מפלצת הפייק ניוז (עיין ערך דונלד טראמפ וחבר מרעיו) המאפשרת מצב שבו רוקח מישהו סיפור פיקטיבי לחלוטין שלא מבוסס על שום מחקר או אישוש מדעי.
מוקי צור קורא לזה בלשונו, "עלילות הנחשבות כיום כעלילות שווא המכוונות להרדמת החזון הביקורתי". ולכן חשוב להדגיש - מוקי צור הוא קודם כל היסטוריוגרף שמבסס גם את הסיפורים שהוא מביא על "נבירה" וקריאה, ושהות ממושכת בארכיונים. אם תוסיפו לזה גם אנושיות גדולה בה הוא מביט על כל הדברים, תקבלו משהו שאינו שכיח ואינו מובן מאליו.
את הכנס המדובר שאותו הזכרתי, פתחה הזמרת נגה אשד, אחת ממייסדות הפרויקט החשוב "זמרשת", בשיר "ניגונים" של פניה ברגשטיין חברת קיבוץ גבת, וכנהוג בתנועה הקיבוצית, כולנו הצטרפנו אליה בפזמון החוזר: "גרעינים, גרעינים נשאם לבבי / עתה הם עולים וצומחים".
מי ייתן והספר החדש לא יספר רק על תנועה שעברה מפואר, אלא ישפיע גם על צמיחתם של "גרעינים" חדשים בעתיד.
"מסע סוער - הקיבוץ בין השנים 1932-1954" / מוקי צור. הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין. 278 עמודים.