בשבת האחרונה הופיעה המוזיקאית מארינה מקסימיליאן מול אולם מלא בהאנגר 11 בתל אביב. המופע התקיים במסגרת פסטיבל "מקסימיליאן" שאותו יזמה ורקחה, וכלל אומנות, תרבות, אמנים מהעולם וכמובן הופעה של מארינה בעצמה. זו הייתה השנה השנייה שבה מתקיים הפסטיבל, אחרי שבשנה שעברה הוא התקיים אונליין לאור מגבלות הקורונה.
"הפסטיבל הזה הוא חלום גדול שלי בתור מי שהייתה העוף המוזר מהרגע הראשון שהופיעה על המרקע ב'כוכב נולד'", אומרת מקסימיליאן לוואלה! תרבות. "כל השנים ניסיתי למזער את המוזרויות שלי כדי להגיע לאנשים. יותר חשוב היה לי לגעת באנשים מאשר לשמר סממנים של הז'אנרים שמהם הגעתי, כמו ג'אז וקלאסי. היום, 15 שנה אחרי שפרצתי ב'כוכב נולד', אני במקום מספיק יציב כדי לומר שהתרבות שאני מביאה לאנשים היא חלק מהתרבות שתהיה בארץ. כל אמן עושה את זה בדרכו. נועה קירל מביאה לפה אמריקה, שלומי שבן מביא לפה אירופה, הזמרים המזרחים מביאים לפה את הגלאם הים תיכוני ונגה ארז מביאה אלטרנטיב. אז אני מביאה מלא סוגים של מוזיקה לקדמת הבמה בפסטיבל הזה. אני רוצה להעשיר את הנשמות של האנשים. הפסטיבל הזה הוא פרויקט חיי.
"בתוך כל מה שאנחנו חווים, לפעמים לעסוק בתרבות מרגיש כמו קצפת. אבל צריך אמנות כדי שיהיה בשביל מה להילחם. זה ממלא אותי בצורה שאי אפשר לתאר. כנראה שזה מה שאני צריכה להביא לאנשים. בא לי להביא טעימות מהשוליים למיינסטרים כדי לאפשר לאנשים לחוות דבר שלא היו מגיעים אליו בעצמם".
כמי שנולדה באוקראינה, כמה המלחמה שם מעסיקה אותה?
"אנחנו עוסקים בזה הרבה וכל אחד במשפחה שלי עוזר בדרכו. אבא שלי עזר לכמה זוגות חברים עם כל הטופסולוגיה של להגר לארץ, אח שלי נסע לגבול פולין לסייע לפליטים, אני תורמת כסף לסוכנות היהודית שמסייעת להם וגם מרימה אירועי התרמה. אין לי משפחה שם, ואנחנו מברכים את אמא ואבא שלנו שיצאו משם מספיק מוקדם. ברית המועצות תמיד הייתה מקום מוטרף".
אמן לא יכול להתנהל כיום בלי שימוש ברשתות החברתיות. איך היחסים שלך עם האינסטגרם?
"לא טבעי לי להשתמש ברשתות החברתיות אבל אני משתדלת ללמוד את זה, להיות בזה, גם קידומית וגם אישית כמה שאפשר. אני שונאת להחזיק את הטלפון ברגעים שהכי כיף לי בהם. הדבר האחרון שבא לי לעשות באותם רגעים זה לצלם. זה הורג כל רגע יפה במציאות. אין לי בעיה שמצלמים, אבל אני שונאת להחזיק את הטלפון, פשוט שונאת את זה. אני מבינה את הצורך באינסטגרם, אני גם לוקחת בזה חלק, אבל אני גם גאה בזה שיש ימים שאני לא מעלה שום דבר ואני לא נמצאת ברשת. אני שמחה שנערות צעירות גם רואות צד אחר אצלי. התחלופה הזו של הבגדים, האקשן, לייפות כל רגע - זה פשוט לא אמין ואני אדם שאוהב את החיים כמו שהם. אני אוהבת שנערות צעירות רואות אצלי באינסטגרם שאני חורשת על אותם בגדים בהופעות או שאני לא מעלה כלום שבוע כי פשוט לא בא לי. זה תובעני מדי".
הזכרת מקודם את רגע הפריצה שלך ב"כוכב נולד", אי שם לפני כ-15 שנה. כמה הוא היה משמעותי בדיעבד?
"זה היה רגע מאוד משמעותי בחיים שלי. זה היה ממש אירוע מכונן".
היו לך התלבטויות אם ללכת לתוכנית?
"כן, אבל שיחה אחת עם סבתא שלי סיכמה עבורי הכול. אני באתי מג'אז והחבר'ה מהג'אז אוהבים להרים גבה, להתנשא מעל דברים שהם לא הם. בעיני הג'אזיסטים, פופ הרי נחשב לנחות יותר. חבריי לתחום ראו את ההחלטה שלי כפשרה אמנותית, אבל מה שאמרתי לסבתא שלי זה שיש פה הזדמנות לעבוד עם אנשי המקצוע הכי טובים בישראל, כל שבוע לעשות קאברים, שגם ככה זה מה שאני עושה בג'אז, ותוך כמה חודשים לתת לאנשים הזדמנות להכיר אותי ולבוא להופעות שלי. אז ברגע שאמרתי את זה ככה - היה ברור שאין סיבה לסרב לזה. 'כוכב נולד' היה עבורי בית ספר. ההתפתחות יותר חשובה עבורי מהכול, יותר חשובה מלעשות משהו שיהיה מוערך על ידי הקולגות שלי. היום גם ברור שזו לא הצלחה אינסטנט. גם כשאתה דיבור השעה ואתה על שער של איזה עיתון - מה שתעשה אחרי זה יגרום לך להישאר או להיעלם.
"היה יום אחד שהלכתי אחרי הגמר ברחוב והייתה חנות בשיפוץ שהייתה עטופה בעיתונים. אחד מהם היה עיתון הגמר עם התמונה שלי. זה היה כל כך מתוק, כי זה בדיוק הסיפור כולו. קיבלת 15 שניות של תהילה - עכשיו תמשיך להוכיח את עצמך, עכשיו תהיה בעשייה".
וגם בזמן האחרון חזרת לתחום המשחק. זה התחיל מ"פאודה" כמובן.
"נכון, שיחקתי ב'פאודה' אחרי הרבה שנים שלא שיחקתי ונהניתי מאוד. זו הייתה חוויה מדהימה וחלק מהצוות הפכו לחברים שלי לחיים. החלק המאתגר היה הסצנות האינטימיות. אני פחות אוהבת לעשות את זה למראית עין ולפי תסריט, אלא יותר לפי החשק בדלתיים סגורות. אבל לא נורא, גיא ואני שרדנו את זה וההשתתפות שם פתחה לי דלתות לעולם. יש לי עכשיו סוכנת בלוס אנג'לס ובשנתיים האחרונות עשיתי הרבה אודישנים. לכולם סורבתי חוץ מסדרה אחת בשם 'Devils'".
שזו הסדרה הבינלאומית שהצטלמת אליה לא מזמן באיטליה.
"כן, העמסתי את גיא, שתי הבנות ובייביסיטרית לרומא בזמן סגר והצטלמתי שם לסדרה המטורפת הזו לצד פטריק דמפסי. ביים אותה הבמאי של 'שרלוק' הבריטי, שזו יצירת מופת משוגעת. זו סדרה על מאחורי הקלעים של העולם הפיננסי ואני משחקת שם אישה בעייתית ומסוכנת. זו הייתה חוויה אדירה והסדרה עולה בסוף החודש. האמת שזה פתח לי את התיאבון.
"צריך לומר שבגלל שאני לא שחקנית, אני יכולה ליהנות מהחוויה הזו ולשחרר אותה. משחק הוא מקצוע קשוח מאוד כי את כל הזמן תלויה באחרים, בניגוד לזמר שיכול להרים הופעות, פסטיבלים, ליצור שירים. כלומר, זמר מייצר את התנועה. שחקן כל הזמן תלוי בכולם. אגב, האודישנים בחו"ל הם מהיום למחר, ואם התקבלת - הצילומים מתחילים תוך שבועות ספורים. אין יותר זלזול בלו"ז של בן אדם מזה".
חלק משמעותי ממה שאמנים בישראל מחויבים לעשות זה להתראיין. את בכלל אוהבת להתראיין?
"האמת שכן. בשנים הראשונות המשרד שעבד איתי היה מאוד מוטרד מפתיחות היתר שבה הייתי מתראיינת. מבחינתי, בחיים לא הייתי אצל פסיכולוג אז מראיין היה כמו מישהו שהתעניין בחיי. אמא שלי אמרה לי כל הזמן בדאגה, 'למה את צריכה לספר להם את זה? למה שכולם יידעו?', ואני מבחינתי לא ראיתי בזה בעיה. זו הייתה שיחה עם המדינה וכל הראיונות היו מלאים בסקופים. הייתה לי חוויה טובה מזה, לא באמת נכוויתי. אני דווקא אוהבת להתראיין, ואני גם אוהבת לקרוא ראיונות. אני לא רואה בזה כורח מקצועי. דווקא האינסטגרם עבורי הוא יותר כורח, שנועד להראות את עצמי חמודה. אני שונאת את זה. לא בא לי להראות את עצמי חמודה בשום מקום. אם אני חמודה בעיני מישהו - שהוא יתעד את זה ויעלה את זה. השיווק העצמי הזה דוחה אותי".
כיוצאת מדינות חבר העמים, מה חשבת על השיר "קאקדילה" של עומר אדם?
"אני דווקא מאוד אהבתי את השיר. איך שיצא השיר, אמרתי לעומר, 'איזה מגניב, אני ואתה מביאים את השפה הרוסית לרדיו'. אבל אז באמת היו בנות שדיברו על כך שהשיר החזיר אותן למקומות לא טובים. היה לי חשוב לדבר עם המשפחה שלי ולשמוע מה הם חושבים. כולנו אהבנו את זה מאוד, אבל טוב שהשיח הזה קיים. טוב שאנשים מציפים".
ובכל זאת, הבחורות הרוסיות בשיר עדיין מוצגות בסטריאוטיפים רעים מאוד.
"אבל זה הלקסיקון של עומר. זה קיים בשירים שלו בלי קשר ל'קאקדילה'. פה זה נפל על נקודה רגישה שלהן כי הייתה סטיגמה, שבחלק מהמקרים היא גם הייתה נכונה, של דברים שהגיעו לארץ עם העלייה הרוסית. אבל הציפייה מעומר צריכה להיות רלוונטית מעומר, לא מאברהם חלפי. זאת אומרת, עומר בשירים שלו תמיד מדבר על מסיבות, על בנות שהוא רוצה לפגוש במסיבות. בכל אופן, כל הדיון הזה חשוב ואנחנו חייבות לדבר על זה כמה שיותר".
את נהנית מהאמהות?
"תשמע, כשהייתי נערה, היה לי חלום שאני בהיריון. כשקמתי גיליתי שזה רק חלום ומיררתי בבכי. לא הצלחתי לצאת מזה כמה שבועות והרגשתי שיש לי חור בבטן. אני מאלה שתמיד חיכו להיות אמא ואני מאושרת שאני זוכה לחוות את זה עם גיא, שהוא השותף החלומי ביותר מבחינתי. אנחנו מאושרים, נהנים מכל רגע. הן מטפסות עלינו בלילה ומצחיקות אותנו ביום. אגב, אני רוצה עוד ילדים".
את מצליחה למצוא איזון בין הקריירה לבין הבית?
"אני מקפידה על זה מאוד. אגב, אם מדברים על קריירה, אני חייבת לומר ששום דבר לא בא בקלות בשום שלב. אני לא אדם שאוהב לומר 'עבודה קשה'. אני שונאת את המילה 'קשה' בכל הקשר. אבל גם בתור אמנית מבוססת בישראל אני כל הזמן עובדת על זה, כל הזמן ממציאה מחדש, תמיד בפרויקט הבא. כשחבר'ה צעירים מבקשים טיפים, אני אומרת להם את מה שאני אומרת לעצמי - קדימה, לדבר הבא, שום דבר לא קורה מעצמו. זה חיים שכל הזמן אתה צריך להצדיק את קיומך ולאהוב את אחורי הקלעים של זה. שים לב שהזמרים הגדולים - מה שעובד להם זה שהם כל הזמן מייצרים את הדבר הבא. הם מובילים טרנדים. אם שיר לא עבד - הם מיד מוציאים אחד אחריו. אנחנו לא חיים בישראל של פעם שאפשר לעשות שיר אחד שמחזיק אותך חיים שלמים. אין דבר כזה בשום מקום בעולם יותר. זה תחום מאוד תובעני ואתה צריך לאהוב את זה אחרת זה רוצח. רגעי הזוהר הם קצה קרחון של חמישה אחוז מתוך העשייה מסביב. אי אפשר לרצות רק את זה ולא את כל השאר".