תחרות הזמר של האירוויזיון. רובכם מכירים רק את הצד המצולם, מה שרואים במהלך ארבע השעות של הגמר ועוד שעתיים של חצי הגמר, וזהו. אבל כמו תמיד, הדברים המעניינים באמת מתרחשים מאחורי הקלעים, כשהמיקרופונים כבים והמצלמות נסגרות. בשלב הזה, כשהמעריצים הולכים הביתה והעיתונאים מתיישבים לכתוב את הכתבה, האמנים והמנהלים שלהם מתיישבים בבר של המלון ובקבוקי האלכוהול נפתחים. זה הזמן שבו מתחילים להיווצר סיפורים שממש אפשר לכתוב מהם ספר, אפילו שניים.
אלון אמיר (גילוי נאות: מהחברים הטובים ביותר של כותב שורות אלה), הוא זה שכתב את הספרים האלה. זו הפעם הראשונה שחבר בכיר במשלחות, אחד שהיה ראש מערך העיתונות של מספר מדינות משתתפות ומנהל אומנים, נותן לקוראים הצצה אמיתית שלא חוסכת בפרטים אל תוך מה שמתרחש בחודשים שמובילים לאירוע המוזיקה הגדול ביקום. חלק מהסיפורים שם ייראו לכם בלתי הגיוניים לחלוטין, על כמה מהם תחשבו שהכל מומצא, ואחרים אמיר בכלל לא זוכר והוא שמע אותם ממשתתפים בתחרות שאמרו לו "באמת היית כל כך שיכור שאמרת את זה?".
רוסיה תמיד הייתה עוף מוזר באירוויזיון. מדינה לא ממש דמוקרטית ומאוד הומופובית, בכל זאת השתתפה באופן קבוע בתחרות ואף ארגנה מופע פרומו דומה ליזראל קולינג, שאליו עוד נגיע. ב-2016 המופע התקיים בדיוק בזמן חגיגות יום ההולדת לנציג הרוסי, ומה שקרה שם הגיע לספר. הקונדיטור שהכין את עוגת הפאר העיד על עיסתו, החמיא לעצמו על ההשקעה, וסיפור שעבד עליה יומיים שלמים. בזמן הזה אמיר טעם מהעוגה, ובעוד הקונדיטור בוהה בו - ירק אותה מפיו תוך כדי צווחת That's disgusting! אולי זו הייתה נקמה קטנה על מה שאנשי ההגירה ברוסיה עשו כשהצוות הישראלי הגיעה לנמל התעופה - השחיתו לחובי סטאר את הדרכון.
בשנה שלאחר מכן גם ישראל הצטרפה למדינות שעורכות אירוע מקדים לאירוויזיון בהשתתפות מספר גדול של אמנים - יזראל קולינג. אחרי שלוש שנות הפסקה, אחת בגלל אירוח האירוויזיון בישראל ועוד שנתיים של סגירת שמיים והגבלות דרקוניות, האירוע הגדול חזר השנה. אבל האם יש לו משמעות?
"האירועים האלה חסרי משמעות מבחינת המדינות המשתתפות, זה לא תורם מבחינת ניקוד או מודעות, הם עושים רק בונדינג בין המשלחות והזמרים", טוען אמיר. "אין דיווחים על כך בתקשורת העולמית חוץ מבאתרי אירוויזיון, ולרוב המשתתפים אין בכלל בייס של מעריצים או עוקבים ברשתות החברתיות שהתמונות שלהם מכאן יכולים לעשות משהו, בטח בשנה כזו שהאמנים פשוט לא מעניינים".
אז צריך לוותר על זה?
"לא, צריך לשפר את זה. ממש כמו ששמים כסף על להביא את המשתתפים, צריך לתת תקציב גם להבאת עיתונאים בכירים שילוו את האמנים מהמדינה שלהם. גם חברות תיירות שפותחות יעד חדש שולחות עיתונאים שכותבים בסוף הכתבה שהם היו אורחי החברה. מלטה מימנה בעבר עיתונאים והתנאי היה שיכניסו סיקור גם לזמרת המקומית, ואם נפעל באופן דומה בארץ גם משרד התיירות ירוויח מזה וגם המשלחת הישראלית".
ואם כבר הגענו למשלחת הישראלית, כאן, כרגיל, אין לנו חדשות טובות. מיכאל בן דוד מדורג במקום ה-36 בסיכויי הזכייה הכלליים, אבל מה שאנחנו מסתכלים עליו הפעם אלו הם סיכויי העלייה לגמר שנפתחו השבוע. ישראל מדורגת במקום ה-14 מתוך 18, כשרק השירים הנוראיים של מונטנגרו, גאורגיה, צפון מקדוניה ואירלנד משתרכים מאחורי I.M.
"אני מאוד לא מקנא במיכאל" אומר אמיר ומפרט: "אני בטוח שהוא לא מאמין בשיר שלו בכלל ושהוא לא חושב שהוא טוב, אבל הוא צריך למכור אותו כאילו זה ה-שיר המתאים לו, הכי טוב בעולם, כדי לשכנע את אירופה להצביע לו. אני יודע מה זה להסתובב עם שיר שאתה לא רוצה אבל כופים עליך אותו, זה קרה לי במשלחות שליוויתי יותר מפעם אחת, ולאו דווקא ישראל". הנציג הבדיוני בספר נשלח עם שיר שנקרא Shade of Peace, והדמות שמבוססת על אמיר קוראת לו Piece of Shit, וגם זה מבוסס על מקרה אמיתי.
אז לבטל את המשלחת ולבקש מהמלון דמי ביטול?
"אני דווקא מהמר שמיכאל בן דוד עולה לגמר", מסכם אמיר: " אמנם זה לא מהשירים הטובים ששלחנו, אבל השיר לא נוראי כמו שעושים ממנו. מיכאל נראה לי פרפורמר מצוין, הוא זמר נהדר, והשירים האחרים פשוט איומים. גם אם זאת ברירת מחדל, אני חושב שכן מגיע לישראל לעלות ושהוא יכול לעשות את זה".
את הספר "זה מה יש" אפשר לרכוש כאן
ואנחנו כמובן נהיה בטורינו לאורך כל שבוע האירוויזיון, ונחזיק למשלחת הישראלית אצבעות חזק חזק, גם ברגליים, שמיכאל בן דוד יספק לנו גמר אירוויזיון שביעי ברציפות. השיר I.M יהיה השני בסדר ההופעה בחצי הגמר השני שישודר ביום חמישי ב-22:00 בכאן 11.