הפנים של יעקב אחימאיר, בשבתו כפרשן באולפן של אמנון לוי ברשת, אומרות כנראה הכול. ביום של רעש תקשורתי בלתי נגמר, זה אולי היה הדימוי הכי חזק אתמול: עיתונאי ותיק, איש מקצוע שראה כבר הכול ודיווח כבר על הכול, יושב בפאנל הפרשנים, וממתין לתורו לדבר. יותר משהוא מדבר, המבט שלו צועק מיאוס. בשלב מסוים הוא מדבר על איך הפכה הפוליטיקה הישראלית "למעשה רמייה של הציבור". בהמשך יביע ייאוש מחוסר היציבות של השיטה הדמוקרטית בישראל. אבל יותר מכל, המבט זועק: בוז לשובו של הפלונטר הפוליטי, בוז להתנהלות נבחרי הציבור, בוז לחוסר הטעם שבעוד סיבוב בחירות ועוד אחד. נדמה שלתחושה הזאת שותפים כעת בימין ובשמאל כאחד, ללא קשר לעמדה. טעם השעה הוא טעם של אכזבה וסלידה מהאנשים שאנחנו אמורים לשאת אליהם עיניים.
הטריגר למערבולת הנוכחית הוא פרישת יו"ר הקואליציה ח"כ עידית סילמן מהקואליציה וחבירתה למחנה השני, במה שעשוי להוביל אולי לקריסת הממשלה הנוכחית ולפיזור הכנסת - דרך שבסופה ממתינות מן הסתם בחירות נוספות. ובישראל, בין אם אתם תומכי דרעי או הורוביץ, בחירות הן לא אירוע לאומי - אלא מצב נפשי. כשריח הקלפי עולה באוויר, עולים מחדש השדים הקמאיים, הקמפיינים הארסיים והקלישאות החבוטות. אנחנו לא צריכים ללכת רחוק כדי להיזכר. אולפני הטלוויזיה הם השדה שבו כל זה מלבלב במיוחד.
לכן, פרישת סילמן היא אולי נקודת מפנה פוליטית, אבל היא בוודאות נקודת מפנה תקשורתית. יום השידורים המיוחד אתמול מוכיח זאת היטב. במסיבת הפרשנים הפוליטיים, הפוליטיקאים עצמם - כולל גיבורת השעה, שלא התראיינה כל היום ולא נתנה תשובות לציבור על המהלך שלה - זזו הצידה. הם - וגם כל שאר סדר היום. זוכרים קורונה? זוכרים אוקראינה? הכל נדחק הצידה לשולי השוליים של שעות השידור, אם בכלל.
שובו של הפלונטר מסמן, אם כן, את שובה של הברברת באולפנים: שוב, ברזולוציה מדהימה, נרד לפרטי פרטים של רכילות פוליטית שעוד לא ברור מה פשרה או נתעמק בתרחישים דמיוניים, נתפלש במהדורות מוקדמות עם אינספור פרשנים שחוזרים על אותו טייק, ובוודאי בסקרים - "סקרים דרמטיים", כמובן - מבלבלים (באחד מהם אמש נשאלו המשיבים האם הם "מאמינים" שח"כ נוסף יעזוב את הקואליציה, כאילו שיש איזשהו ערך עיתונאי לשאלות על אמונה). עולם שלם של דיבורים עם פשר בינוני, כשבפועל, כפי שהבהירה יונית לוי בכותרות של מהדורת 12, שעות אחרי הפרסום על פרישת סילמן, "גם עכשיו לא ברור לאן ישראל הולכת".
חשוב להבין את שזה המקום אליו אנחנו הולכים: הזליגה החוזרת, לפחות פוטנציאלית, לסבבי בחירות נוספים שמי יודע מתי יהיה מהם מוצא, לא רק תשחית עוד יותר את מרקם החיים כאן אלא גם תשחק את התקשורת ואת סדר היום הציבורי והעיתונאי - והטלוויזיה היא הראשונה ליישם זאת.
במקום להאיר פינות חשוכות, החשכה רק תתעצם והרעש רק יגבר: כולנו נטבע בשעות של מי אמר מה ולמה ההוא לא גינה, בבלוני ניסוי, ספקולציות על גבי ספקולציות ומשחקי קואליציה על ראשי ממשלה דמיוניים ובריתות שלא היו ולא נבראו, אבל המהות והשאלות הגורליות של חיינו יישארו בצד. העתיד, החינוך, הבריאות, האקלים - כל זה יילך לכל הרוחות. אתמול היה רק הפרומו.