אם הייתה תופעה שבלטה מיד לאחר הפיגוע בדיזנגוף, הרי זה הקונצנזוס הנדיר שנרשם לרגע בין שמאל לימין, כפי שהשתקף בפוסטים זועמים ברשתות החברתיות: הגינוי לתקשורת. עוד שנייה נצטרף לברהנו טגניה ואדווה דדון במרדף אחר החשודים בירי, אבל קודם כל קצת על עמדת המוצא.
מבחינה תקשורתית זה היה מגה פיגוע. ורגע אחד לפני שאתם מתחסדים ושואלים האם דמם של שני הנרצחים מרחוב דיזנגוף סמוק יותר מאשר של הקורבנות בבני ברק, חדרה או באר שבע - אז נאמר מראש שלא, אבל העובדה שפיגוע מתבצע ברחוב שהוא אולי הכי מפורסם בישראל, בעת שמתקיים בו הטקס השבועי הגדול של הדת החילונית, הבדלה בין ימי החול לקדושת הסופ"ש, היא קריטית. גם העובדה שכמעט כל יחידה אפשרית בכוחות הביטחון מתרוצצת לאורך שעות ארוכות כדי ללכוד רוצח צעיר ערבי שמשטה בטובי בחורינו, עושה את הפיגוע הזה לגדול בהרבה מסך כל נרצחיו.
המעניין בתופעה שהתפשטה ברשתות החברתיות במקביל לתמונות מערוצי הטלוויזיה הייתה שהיא איחדה מבקרים מימין ומשמאל נגד אויב אחד משותף: לא הטרור הפלסטיני, שממש לא מבדיל בין מתנחל מקריית ארבע להיפסטר תל אביבי, אלא גלעד שלמור וניר דבורי, כלומר ערוץ 12, כמייצג התקשורת הישראלית. זהו הכבש שנשחט בסולחה שהתרחשה לרגע - מכל המניעים הכי לא נכונים - בין ימין לשמאל.
באופן פרדוקסלי זה היה דווקא ברגע שבו אותו גוף אמורפי שנקרא "תקשורת" פעל כהלכה - ובמיוחד אמורים הדברים לגבי כתבי חדשות 12. יש לי בטן מלאה על אלה בימים כתיקונם: מאורך המהדורה, דרך בחירת האייטמים, הסגנון, השפה ועוד, אבל לפחות אמש (חמישי) הם הצליחו להביא כמות מרשימה של כתבים וצלמים לשטח בתוך זמן קצר.
אני בטוח שחלקם חזר הביתה, קרא את הפוסטים הזועמים ולא ממש הבין איך הוא חוטף דווקא ברגע השיא של עבודתו העיתונאית. זה הדבר שהבעיר אמש גם אנשים שפויים, בדרך כלל, בשנאה יוקדת ל"תקשורת": העובדה שלשם שינוי היא שיקפה בדיוק את המציאות. לרגע נדיר אחד היא זכתה להתלוות ללוחמים ביחידות המובחרות ביותר של מערכת הביטחון על זרועותיה, הראתה את האנשים שבדרך כלל אנחנו רואים מאחורי פיקסלים ובראיונות יזומים על ידי דובר צה"ל או המשטרה - ועל הפנים האלה הייתה נסוכה בעיקר מבוכה.
ובצורה קצת יותר מפורשת - כל מי שכתב פוסט זועם ברוח: "איך הם מעיזים להראות את הפנים של לוחמי ימ"מ?!" לא זעם על עצם חשיפת פניהם של הלוחמים והמפקדים בשטח, אלא על העובדה שנשקפה מהן בעיקר מבוכה. מי שזעם על לי אברמוביץ' למשל, אורבת לחשוד בחדר מדרגות, לא כעס על העובדה שהיא שם אלא על העובדה שכולנו שם, ברגע שבו רוצח פלסטיני צעיר משטה בצבא החזק בעולם.
המראות הללו, יותר משפגעו בחשאיות המבצע, פגעו בתחושה שלנו שיש מבוגר אחראי שיודע מה הוא עושה, שמנהל את האירוע ולא מתנהל בעקבותיו - ולערעור התחושה הזאת אין מחילה. אנחנו הרי מכורים לתרופות הרגעה תקשורתיות שנקראות "חיל האוויר" או "סיירת מטכ"ל" או "לוחמי הימ"מ", אז פתאום לגלות שגם הם נתפסו חסרי מושג? לא תודה, זה הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים להכיל.
ואי אפשר בלי כמה מילים על הסיקור עצמו: זה לא היה מחזה קל לצפייה, ממש לא. דעתי אינה נוחה מלראות את ניר דבורי, למשל, דולק בעקבות כוחות שלפחות בדקות הראשונות נראו כמו ערב רב של שוטרים ומיליציות אזרחיות, ששועט כעדר בגלל שמישהו חשב שראה משהו (ולמען הסר ספק, אין לי טענות לרודפים כמובן). אבל תפקידה של התקשורת הוא להיות בכל מקום ובכל דקה ולהראות כמעט הכל. מי שלא רוצה את אדווה דדון רצה אחרי מפקד כוח סיור כאילו היה נוכל הטינדר, שיואיל לסגור את הזירה, כי אחרת התקשורת תבצע את תפקידה ותדווח גם על מה שלא נוח לו להראות, וגרוע מכך - על מה שאתמול היה כל כך לא נוח לכולנו לראות.