סדר היום בתוכנית "שש עם עודד בן עמי" היה בהחלט מדכדך. כשהאייטמים המרכזיים שלך הם הלוויות הנרצחים בפיגוע בתל אביב והחשש מהתפשטות מחלת הפוליו, אין מה להתפלא על הפרצוף הרציני שעטה המגיש הוותיק לאורך חלקה הראשון של התוכנית. אבל באייטם הבא - אייטם קטן וחסר חשיבות, מתחתית סדר היום - ניתן היה להבחין שמשהו מתחיל להשתנות.
גם זה היה אייטם מחריד למדי, אבל המסגור שלו היה היתולי - כאילו היה מדובר בהתרחשות מטופשת ולא בהשפלה עגומה וטראומטית. "איש אחד נפל לתוך פח אשפה - זה ממש לא התחלה של בדיחה, זה קרה היום בירושלים", פתח בן עמי, לפני שהתחיל לחקור את האירוע.
גבר מבוגר, בן 74, ככל הנראה אמריקני, נלכד בתוך פח אשפה גדול בירושלים ללא יכולת לצאת. לפי עדות מנהל באגף התעבורה בעיריית ירושלים, שהתראיין לתוכנית, זה קרה מפני שניסה להציל את שקית התרופות שלו שנפלה בטעות אל תוך הפח. האיש המבוגר מעד בעקבות השקית ונלכד בפח העמוק במשך זמן ממושך, קרא לעזרה, ורק אזרח ערני שעבר במקום שמע אותו וקרא לעירייה. תתארו לכם את האימה וחוסר האונים. זה יכול היה להיות סבא שלכם.
בן עמי תהה על המתרחש. ניסה לברר מי האיש, האם "הוא הפיל את עצמו", מה הוא אמר אחר כך. אבל אז התגנב לו בסוף האייטם, מין צחוק קטן וקצר שאותו המגיש נאבק לעצור. לא צחוק רועם, אלא מין מבוכה. בי, כצופה, הרגע הזה עורר אי-נוחות: הרושם הכללי היה של קהות חושים טלוויזיונית, אי הלימה בין הלך הרוח באולפן והמתרחש בחוץ, בתקופה של קהות חושים טלוויזיונית כללית.
צריך לשים את הדברים בהקשר: מקרה של אדם שנלכד בתוך פח הוא חריג מאוד, וככזה הוא נכלל בהגדרה רחבה מאוד של חדשות. זה אייטם לגיטימי, גם אם שולי, שאופייני למשדרי האקטואליה הרכה (ואמנם ריאיון מקביל הופיע באותה השעה גם אצל אמנון לוי). אצל בן עמי, החלק האחרון של התוכנית מוקדש בקביעות לחדשות "קלילות" ואזוטריות לפעמים מעולמות הבידור והרשת, במטרה לסיים את החדשות הקשות עם טעם טוב בפה.
אולי בשם הצורך הזה, שגם אותו אפשר להבין בימים כאלה, חש בן עמי צורך באיזו גישה קלילה יותר בשיחה על אירוע זניח וחסר פשר. כן, זה אמנם אירוע קטן, אבל צריך רגע של חוסר מיקוד מול המקרה הטראומטי הזה, אחרי שנפרסים פרטיו, כדי לחשוב שהוא קליל, ואף לצחוק מול המרואיין. אפשר לומר שזו גסות רוח, אפשר לומר שזו התנהגות ילדותית, אפשר לומר שזו חובבנות - אבל מעל הכול, המילה שמרחפת מעל התקרית הזאת היא קהות. במקום אמפתיה, סיפורו של האיש המסכן, שכנראה עבר כמה מהשעות הנוראיות בחייו, הפך לשעשוע. זה רגע קצר בתוך יום של חדשות, שמסמל יותר מדי.
זו תולדה של אירועי השעה: העוצמה של הכאב מסביב, מבוצ'ה ועד דיזנגוף, כל כך גדולה שקשה להכיל אותה ולבטח משהו שמעבר לה. קשה להבחין מה מסתתר מעבר לכותרת, ומי נמצא בצד השני של הקו. אבל אין ברירה, בטח לאנשים שעבודתם היא תיווך המציאות. אוי ואבוי לכולנו אם נצטרך לחלץ את שאריות החמלה שלנו מפח אשפה עמוק.