שמונה הצגות וחבילת טישו אחת: זה מה שחשבנו על פסטיבל חיפה להצגות ילדים

המחזה שיגרום לכל בעל כלב לייבב, נעמי שמר כפי שעוד לא שמעתם וחווית תיאטרון מהפכנית שנולדה בזכות מגבלות הקורונה - אלה הן רק חלק מההצגות המקוריות שעולות היום בפסטיבל הילדים בתיאטרון חיפה. ניל ועמית סלונים צפו בשמונה הצגות ביום אחד, וחזרו כדי לספר

ניל סלונים ועמית סלונים
17/04/2022

בחג החנוכה האחרון שלחנו את עמית סלונים לשבע הצגות ילדים יחד עם בתו ניל בת ה-5 וחצי. כמה חודשים עברו, התו הירוק והקורונה הפכו לזיכרון רחוק, וחג הפסח חזר עם פסטיבל חיפה הבינלאומי ה-32 להצגות ילדים. הפעם, עמית וניל (שבינתיים חגגה יום הולדת 6) צפו בלא פחות משמונה הצגות ילדים ביום אחד, אחת אחרי השניה. אלה הרשמים שלהם, לפי הסדר בו הם צפו.

מאחורי הפלאים

גם בתוך יום גדוש בבכורות של הפקות מקור מיוחדות, "מאחורי הפלאים" של צביה הוברמן בולטת כפנינה יצירתית ופורצת גבולות ודמיון. התיאור המיושן "הצגה" קצת קטן עליה. מדובר בחוויה תיאטרלית מיוחדת, שמתחילה בכלל ברחוב, ומתקדמת אל מאחורי הקלעים של התיאטרון, על חדריו הנסתרים וסודותיו המסתוריים. רעיון מבריק שנולד "בזכות" מגבלות הקורונה ומבוצע בצורה מבריקה על ידי מספר שחקנים, בהם בולטת נויה פרנק שמגלמת את דמותה הראשית של תמר, שמתפקדת בין השאר גם כמדריכת תיירים אל תוך עולם הדמיון. לא להחמיץ!

הערת המבקרת בת ה-6: אני גם רוצה לכתוב מחזה כמו תמר ושייקספיר.

פרפרים בראש

כביכול "הרצינית" יותר מבין ההצגות שראינו במהלך היום, מתארת את השתלבותו של ילד בשם גיא (יניב שביט) שמתקשה להתאים את עצמו למסגרת של בית ספר, עד שמגיע לכיתה מורה מחליף (מיכאל מושונוב) ומצליח לרכוש את אמונתו ולשנות את חייו בזכות שירים של נעמי שמר. לא בדיוק העלילה הכי אמינה, למי שזכה להכיר את ילדי ישראל, אבל בתור מעריץ של כלת פרס ישראל המנוחה אני בעד. בחירת השירים של נעמי שמר, כמו גם הביצועים הנפלאים, עושים את העבודה ו"פרפרים בראש" של צביה הוברמן מתגלה כהצגת ילדים בטעם של פעם, קצת כמו "הכבש ה-16" עם טוויסט מודרני של הפרעות קשב וריכוז.

הערת המבקרת בת ה-6: אני אוהבת את השירים של נעמי שמר, אבל צריכים לעשות הצגה כזאת גם עם שירים של דתיה בן-דור.

עוד בוואלה!

חביב הסלבס: האי היווני הסודי שכנראה לא הכרתם

בשיתוף לשכת התיירות של יוון
נעמי שמר כפי שעוד לא שמעתם. פרפרים בראש(צילום: צביה הוברמן)

ביצת הפתעה

העולם היה כבר די מתקדם, בטח במקום כמו לונדון, ועדיין כשרוני ורג'י החליטו לחשוף את אהבתם בשנת 2014 נראה שאין אדם שלא נתקף בהלם. ראינו כבר זוגות גייז בעבר, אבל מעולם לא ראינו שני פינגווינים זכרים מגדלים יחד גוזל. את הסיפור האמיתי הזה החליטה לעבד לתיאטרון ענבל גנצר שיבי, להצגה בשם "ביצת הפתעה" שמיועדת לילדים (ומבוגרים) בכל גיל בעצם. הרעיון הבסיסי שמהותו היא שבאהבה אין שחור ולבן (הבנתם? כי פינגווינים!) אמנם מרגיש מעט דידקטי, אבל להקת השחקנים שמגלמת את הפינגווינים עושה עבודה נפלאה גם בלי דיאלוגים, ולצד המוזיקה המתוקה של דנה אייזן גורמת לקהל להרגיש כאילו הוא באמת צופה בהתנהגות חייתית ללא מגע יד אדם.

הערת המבקרת בת ה-6: אני רוצה לנסוע לראות את הפינגווינים בלונדון.

שני טיפוסים

אחת מ-15 הופעות הרחוב החינמיות שמשולבות בפסטיבל מציגה את נעמן שלצר ויסמין וייס, שני תרמילאים הרפתקנים שטועים את כל דרכם לפסגה. מופע נונסנס קצר של חצי שעה שמתאים לכל המשפחה שמשלב הרבה הומור פיזי לצד יכולות אקרובטיות מרשימות.

הערת המבקרת בת ה-6: בא לי מפת עולם ענקית כזאת כדי ללכת לאיבוד בתוכה.

סבתא סורגת

כמו רוב ספריו של אורי אורלב, גם "סבתא סורגת" מ-1981 הדהד את זכרונותיו של אורלב, ששרד את גטו ורשה ומחנה הריכוז ברגן-בלזן. זה לאו דווקא נעשה בכוונת תחילה. אורלב סיפר לימים שרק כשראה את האיורים הנפלאים של אורה איתן בספר הוא הבין שיכול להיות שמדובר ב"סיפור על אחי הקטן ועליי, ואיך נפרם לנו הכל בזמן השואה ואיך סרגו אותנו מחדש בארץ ישראל". המחזאית הדס גלבוע לקחה את הסיפור הקלאסי של אורלב, שמרה על השפה הגבוהה ועל המסרים החשובים על קבלת האחר ובראה מעשייה מודרנית שילדים יכולים להתחבר אליה גם היום. אסתי זקהיים בתפקיד הראשי (והמורבידי, כשחושבים עליו) של הסבתא כובשת, כמו גם הילדים הסרוגים מיקה נדל ויואב בללי שנאלצו להזיע תחת הצמר. יואב ברתל ואביגיל רובין הצליחו לקחת את האגדה שמתקיימת בין גבולות הפנטזיה והאימה ולכוון אותה לילדים בצורה מושלמת. השואה לא נמצאת שם בשום צורה, ולכן ההצגה תתאים גם לילדים קטנים, אבל מי שירצה בכל זאת לתווך קצת מציאות לילדים באמצעות המחזה יוכל לעשות את זה. מתחת לחרוזים המושלמים יש שם עיסוק בדיכאון, עריריות, גזענות ועוד דברים שבדרך כלל לא פוגשים בהצגות ילדים.

הערת המבקרת בת ה-6: מעניין אם לילדים מצמר יש גם קקי מצמר.

ההצגה סבתא סורגת, מתוך פסטיבל חיפה להצגות ילדים. תומר אפלבאום,
כובשת. אסתי זקהיים ב"סבתא סורגת"(צילום: תומר אפלבאום)

הרון הלא נכון

ההצגה המקורית של תיאטרון אורנה פורת מוגדרת לילדים מגיל 8-12, אך למעשה הייתה אחת המהנות ביותר דווקא למבוגרים בקהל. המחזה של רן דברת שזור באינסוף רגעים קומיים אנושיים מבריקים בפשטותם. זה סיפור קלאסי של טעות בזיהוי, כזה שפרנס אינספור סיטקומים אמריקאי. הילד החדש בכיתה צריך להחליט אם להיות חבר של הילד המקובל, או של הילד הנחמד שיש לו הרבה מן המשותף איתו. הטיפול של הבימאית ליאת פישמן לני בנושאים "החינוכיים" אינו דידקטי, אלא פשוט ואנושי. התוצאה היא אחת מההצגות הכי טובות בפסטיבל, הרבה בזכות שלושת השחקנים המעולים (והמאוד מצחיקים) צח כהן, יותם רינגל ואסף לוי.

הערת המבקרת בת ה-6: זאת ההצגה שצחקתי בה הכי הרבה!

מבריק בפשטותו. הרון הלא נכון(צילום: אלון ז'ראר)

העיניים של טיטו

לפני כשנה בחר אפי שושני לכתוב את סיפורו של כלב השיצו המנוח שלו מנקודת המבט שלו. התוצאה, הספר "טיטו טוב", ששווק תחת ההבטחה "ספר הילדים הראשון שנכתב על ידי כלב". הסיפור עובד לבמה על ידי נופר הורוביץ והדר גלרון (שגם ביימה), כששושני אחראי על המוזיקה. המחזה מספר על גבר בודד בשם אדם (פיני טבגר) שמחפש לאמץ כלב, ובוחר דווקא בטיטו, כלב מבוגר שכבר נפגע כמה פעמים על ידי משפחות שאימצו אותו ונטשו אותו. טיטו ואדם הופכים לחברים הכי טובים, אך אז טיטו מתעוור ומתחיל לחשוש שאדם ירצה להחזיר אותו לעמותה. הסיפור כולו נחשף לנו על ידי טיטו עצמו (אופיר וייל), ולמרות הסוף הטוב המתבקש שלו (בכל זאת הצגת ילדים) הוא לוקח אותנו למסע מרגש על התוצאות של המעשים שלנו. ניכר שכל הקאסט אוהב בעלי חיים, במובן הטהור ביותר של המילה. הבחירה להציב במרכז של הצגת ילדים דווקא כלב מבוגר, ולא גור חמוד, היא חשובה כפי שהיא אמיצה - ולכל מי שיש לו זיכרון מכלב כזה בלב, מומלץ להגיע לאולם עם חבילת טישו מלאה.

הערת המבקרת בת ה-6: אני מתגעגעת לכלב שלי, עוד הצגה אחת וחוזרים הביתה!

אהבה טהורה לבעלי חיים מצד כל הקאסט. העיניים של טיטו(צילום: אלון ז'ראר)

הכי דוב שיש

הפנטזיה המוזיקלית מבית תיאטרון הקיבוץ היא עוד ניסיון חינוכי לנפץ סטריאוטיפים על ידי משלים מעולמות החי. לא הרעיון הכי מקורי בעולם, אך עדיין זה עובד, בעיקר על ילדים. הפעם: דוב צעיר בשם ברי שההורים שלו מצפים ממנו להצטיין בקראטה אך הוא בכלל רוצה לנגן בפסנתר, שזה, כך מתברר, משהו שדובים לא אמורים לעשות בכלל. המחזה מאת תום חודורוב וחן גרטי ובבימויו של עידן עמית מסופר כולו בחרוזים, דבר שמכביד לעתים על הסיפור עצמו. מקרה קלאסי של מרוב דובים מוכשרים לא רואים את היער. הרעיון של לעודד ילדים להגשים את החלומות שלהם כמובן מבורך. מאידך, גורמים סמכותיים מסוג "הורים" אולי פחות יאהבו את הרעיון של ילד שמשקר להוריו ללא הפסקה כדי ללכת ולהיפגש מאחורי גבם עם טיפוס תמהוני ביער.

הערת המבקרת בת ה-6: שמת לב שאמא של הדוב והפילה זאת אותה שחקנית? איזה כיף זה תיאטרון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully