וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

גיבורת המחתרת ההולנדית היהודיה שהתחזתה לגויה: קראו פרק מתוך "שמי הוא סלמה"

עודכן לאחרונה: 27.4.2022 / 12:04

במשך שנתיים סלמה צבעה את שערה לבלונד ופעלה תחת שם בדוי. באמצעות ת"ז מזויפת היא עברה כארית, נסעה ברחבי אירופה ואף הגיעה למטה הנאצי בפריז - ועשתה, כפי שהסבירה מאוחר יותר, מה ש"צריך לעשות". ביולי 1944 אזל מזלה. קראו פרק מתוך ספר זכרונותיה, "שמי הוא סלמה"

סלמה ואן דה פר. יח"צ,
סלמה הצעירה, שהתנהלה תחת השם הבדוי "מרגה"/יח"צ

פרולוג

6 בספטמבר 1944 [מכתב לחְריט ברינקהאוס]

גרֶטכֶן היקרה,
אני בקרון בקר עם שנים-עשר אנשים, במחנה פיכט.
כנראה בדרכנו לזקסנהאוזן או לראוונסבריק. את שמרי על מורל גבוה. אני גם אעשה את זה, אם כי הלוואי שהיינו רואים כבר את הסוף. אזרוק את הפתק הזה מהרכבת דרך סדק בקיר. להתראות, יקירתי.
נשיקות, מרגה.

הורו לנו לארוז את מברשות השיניים ושאר החפצים שלנו, ולחכות בחוץ. היה ברור שלוקחים אותנו למקום אחר, אבל לאן? זאת לא ידענו. חשבתי שיהיה בטוח יותר להישאר במחנה פיכט מאשר לצאת אל הלא-נודע, ולכן החלטתי להתחבא מתחת למזרן. נתתי לשאר הנשים לצאת ונשארתי מאחור בבלוק המגורים, אך לא הייתי זריזה מספיק. הסוהרת מהאס-אס — האוֹפסֶרין — הופיעה כשהייתי חבויה רק למחצה. היא ציוותה עלי להזדרז, גררה אותי החוצה בזרועי ודחפה אותי לקרון האחרון. העיכוב הקל הזה שיחק לטובתי: בקרון הזה עדיין לא היו נשים רבות. הקרונות האחרים היו דחוסים, והאומללות שנסעו בהם — לרבות חברותי מהמחנה — העבירו את שלושת ימי הנסיעה בתנאים איומים.
בקרון שלי היו רק כשתים-עשרה נשים. לא הכרתי אף אחת מהן. חלקן היו צעירות יחסית — בשנות העשרים לחייהן, כמוני. הן לא היו אסירות פוליטיות כמוני, אלא "א-סוציאליות", כלומר, עשו משהו שלא מצא חן בעיני הגרמנים. הן הבחינו שאני שונה מהן — משכילה וכן הלאה. התברר שרובן היו פרוצות שרוכזו לקבלת טיפול נגד מחלות מין.
מאחר שעבדו במטבח המחנה, הן הצליחו להגניב לרכבת קופסה גדולה של לחם ונקניק, וכן חבית מרק. זה היה מזל גדול; ידעתי שהקרונות האחרים לא היו מצוידים כך. אך כשהן החלו להתקוטט בגלל האוכל — כמה מהן רצו להתחיל לאכול מיד — יכולתי לראות בבירור שהנשים האלה לא העריכו את המזל שנפל בחלקן.
תיארנו לעצמנו שאנחנו בדרך למקום כלשהו בגרמניה, אך מכיוון שלא ידענו כמה זמן תימשך הנסיעה, חשבתי שיהיה הגיוני להנהיג קיצוב במצרכים. העליתי את הרעיון בזהירות באוזני האחרות, ולמרבה המזל הן הקשיבו. הן ביקשו ממני לחלק את האוכל, ואני ראיתי בכך כבוד גדול. חילקתי את המרק למנות, ופרסתי את הלחם והנקניק — הן יכלו לראות שהשתדלתי ככל יכולתי לחלק לכולן שווה בשווה.
היה מספיק מקום לכולנו לשבת על רצפת הקרון, ולכמה מאיתנו היתה גם פיסת קיר להישען עליה. לא שוחחנו בינינו רבות. הבחורות מהמטבח דיברו קצת ביניהן — הן כבר הכירו זו את זו מקודם. עם חלוף הזמן הן נהיו קצת יותר ידידותיות כלפי — הן חלקו איתי מנייר הטואלט שהביאו איתן, למשל. ועל הנייר הזה שרבטתי בחופזה פתק לחברתי הטובה באמסטרדם, חְריט ברינקהאוס.
סיפרתי לה שאני ברכבת שעושה כנראה את דרכה לגרמניה. כשעצרנו בתחנה הראשונה — העיירה האחרונה בהולנד לפני שאכן חצינו את הגבול לגרמניה — דחפתי את הפתק דרך חרך שהיה בין הקרשים שבדופן הקרון. אמנם הסיכויים שההודעה תגיע אליה היו קלושים מאוד, אבל היה שווה לנסות.
היה נדמה שהמסע יימשך לעד, אפילו לאלה מאיתנו שזכו לנסוע בנוחות היחסית של הקרון האחרון. הייתי במתח, אך היתה גם תחושה שהמלחמה לא תימשך עוד זמן רב. ידענו שבעלות הברית כבר הגיעו לגבול. ידעתי שאין ביכולתי לעשות דבר כדי לשנות את המתרחש, ולכן ניסיתי לא לדאוג בקשר לזה יותר מדי. פשוט לא היה טעם.
יָשַנו על רצפת העץ החשופה של הקרון. זה לא היה נוח, אך לחברותי בקרונות האחרים היה מן הסתם קשה בהרבה — בכל קרון נדחסו חמישים או שישים מהן, כך שלא היה להן אפילו מקום לשבת. ולהן גם לא היה אוכל. אמנם לא הייתי מודעת לזה בזמנו, אך הייתי בת מזל.
אחרי שהיינו נעולות בקרונות שלושה ימים ושני לילות, הגענו ליעדנו ב-8 בספטמבר. דלתות ההזזה של קרונות הבקר נפתחו ואנחנו זכינו להצצה ראשונה במקום, שבהמשך התברר לנו שהיה ראוונסבריק. למרבה האירוניה, המקום העגום והמחריד הזה שוכן בקרבת אגם גדול — אגם שוֶודט — ומוקף בנוף מקסים, אך אנו לא יכולנו לראות דבר מכל זה. קציני האס-אס שהמתינו לנו על הרציף היו מלווים בכלבים גדולים ומצוידים בשוטים. הכלבים נבחו, והגברים והסוהרות — האופסרינן — צעקו עלינו לצאת מהקרון.
"שנֶל, שנל, שנל! הֶרָאוּס, הראוס, הראוס!"
מהר, מהר, מהר! החוצה, החוצה, החוצה!
היינו מבועתות.

כריכת הספר "שמי הוא סלמה", מאת סלמה ואן דה פר. מטר,
כריכת הספר "שמי הוא סלמה", מאת סלמה ואן דה פר/מטר

לדלג מעל תעלות: ילדותי

כשנולדתי, אבא היה בעיצומו של מסע הופעות באירופה, והוא החליט להעביר את המשפחה לזָנדווֹרט שבצפון הולנד כדי לחיות בקרבת הים, מקום שהאוויר בו היה נקי יותר מאשר באמסטרדם, בעיקר למען הילדים. זנדוורט היתה כבר אז בין אתרי הקיט המובילים במדינה.
עברנו כשהייתי בת שבועיים, ונשארנו עד שהייתי בת ארבע. כמובן, איני זוכרת רבות מהתקופה ההיא, אך אני יודעת שאחי דויד נהג להסיע אותי על החול במריצה כשהייתי בת שנה בערך, כי היו ברשות המשפחה תמונות שהנציחו זאת. התמונות האלה, כמו הרבה דברים אחרים, נעלמו למרבה הצער בזמן המלחמה.
בשנת 1926 עברנו לאלקמאר. מסע ההופעות של אבי באירופה הסתיים עד אז, וככל הנראה לא היתה לו עבודה. זה נראה אולי כאורח חיים נטול ביטחון למשפחה צעירה, אך זה פעל לטובתי כשהמלחמה שמה קץ ליציבות על כל צורותיה. אף פעם לא הייתי מישהי שנקשרה למקום מסוים או התקשתה להסתגל לשינוי, ואני בטוחה שזה עזר לי להתמודד עם האירועים המחרידים והבלתי צפויים שהתחוללו בהמשך.
באלקמאר היה לנו בית מקסים, האחרון בשורת בתים מחוברים, מוקף כרי עשב ותעלת מים. ברחוב התגוררו ילדים רבים וכולנו נהנינו לשחק בחוץ. יום אחד השתעשעו הילדים הגדולים ממני בקפיצות מעל התעלה, ואף על פי שהייתי רק בת ארבע רציתי גם לנסות; תמיד הייתי ילדה נועזת. מן הסתם, הייתי קטנה מכדי לעבור את המרחק בהצלחה, ונפלתי למים. הילדים האחרים הקימו מהומה כה רבה, עד שהספּר בפינת הרחוב בא במרוצה ושלה אותי מהמים בעזרת מקל ארוך. באותם ימים תמימים ושלווים, תקרית זניחה שכזאת עוררה הדים רבים. אנשים המשיכו לדבר ולצחוק על האירוע עוד ימים ארוכים. אני זוכרת גם את החדווה שהרגשתי כילדה קטנה כאשר הייתי רצה עם חברַי לשוק הגבינות בתום יום הלימודים, וראיתי את הסוחרים עם גלגלי הגבינה הגדולים והעגולים שלהם. הם היו שולפים דגימה באמצעות סכין ארוך מיוחד ששימש לבדיקת בשלות הגבינה, שוברים אותה לחתיכות קטנות ונותנים לנו לטעום.
מדי יום ראשון ביקרנו את סבתא-רבתא בבית שאבי חי בו עד נישואיו. הייתי צעירה מאוד, כך שאני בקושי זוכרת דברים בקשר אליה, אבל אני עדיין יכולה לראות אותה יושבת בקצה שולחן ארוך, עם קנקן קפה גדול מעל נר קטן. היא לבשה תמיד שחורים וחבשה כובע תחרה עם שרוך שנקשר מתחת לסנטרה. הורי היו יושבים לשוחח עמה בזמן שעובדת משק הבית, רוס מייבּום שכונתה בפינו "דודה רוס", היתה לוקחת אותי למטבח לאכול פרוסת עוגה או ממתקים.
הדודה רוס היתה מסורה לעבודתה במשק הבית, ותמיד טיפלה היטב בסבו ובסבתו של אבי. היא רחשה חיבה מיוחדת לאבא, שאותו גידלה כמעט בעצמה. כשסבתא-רבתא מתה ב-12 בדצמבר 1926 עברה הדודה רוס לגור איתנו ושימשה אומנת שלי. חדר השינה שלה היה צמוד לשלי, ומדי בוקר התגנבתי למיטתה והיא סיפרה לי סיפורים בזמן ששאר בני המשפחה ישנו.
בוקר אחד הלכתי כרגיל לחדרה של הדודה רוס וראיתי כיסא שהוצב לפני דלת חדרה. זה נראה מוזר, אבל רק הזזתי אותו מדרכי ועליתי למיטה שלה כרגיל. ברגע שנכנסתי אל מתחת לשמיכה נתקפתי בלבול; המיטה, הנעימה והחמימה תמיד, היתה עכשיו קרה, וכמוה גם דודה רוס. לא הבנתי למה היא לא מדברת אלי, על אף כל תחנוני לשמוע סיפור.
כשאמי באה לקרוא לי וסיפרתי לה שדודה רוס קרה, היא הסבירה שרוס מתה במשך הלילה. הם הציבו את הכיסא לפני הדלת בניסיון למנוע ממני להיכנס. איני יודעת בוודאות באיזו שנה זה קרה, אך זה היה כנראה בסביבות 1927, כשהייתי בת חמש. זה היה המפגש הראשון שלי עם המוות.
שנת 1927 היה גם השנה שבה עזבנו את הבית המרהיב באלקמאר ועברנו לדירה מעל בית קפה גדול במרכז העיר. זו היתה בבירור הרעה בתנאים, כך שאפשר להניח שבאותו זמן ההכנסות היו דלות.
יום אחד באה לבקר אותנו אחותה הצעירה של אמי, דודה סוּזֶה. כשטיילנו ברגל ברחובות העיירה עברנו על פני חנות שבחלונה הוצג כיסא ילדים יפהפה. הוא היה עגול וקלוע מנצרים. זו היתה אהבה ממבט ראשון. כל כך רציתי אותו, אך אמי אמרה שזה בלתי אפשרי. דודתי השיבה שהיא תקנה לי אותו, ואמי מחתה. דודה סוזה לא התייחסה למחאות, נכנסה לחנות וקנתה את הכיסא. הייתי מאושרת עד מעל הראש. זו היתה מתנה נכבדה לילדה שהוריה כבר לא יכלו להרשות לעצמם הוצאות רבות. אהבתי לשבת בכיסא הקטן ההוא, והתענגתי עליו זמן רב.
אמנם לא היה לנו קשר עם משפחתו של אבא, אך את האחים והאחיות של אמא פגשנו לעתים תכופות, והייתי קרובה אליהם מאוד. הדודה סוזה היתה כמובן המועדפת עלי, אחרי שנתנה לי את הכיסא במתנה! למרבה האסון, היא מתה כעבור שנתיים בלבד ממחלת הצפקת, שאובחנה בטעות ככאבי מחזור. היא היתה נשואה לז'אק לימבּוּרך, חבר של אבי ועמית שלו מתחום התיאטרון, והותירה בן בשם לוצ'ה שהיה רק בן שש.
אחרי מותה של סוזה שוכנע הדוד ז'אק להעביר את לוצ'ה לליידן, להתגורר עם יופ ויֶט, אח של אמי ואשתו. התחושה היתה שהם יוכלו להציע לילד חיים טובים יותר מאשר אביו האלמן, והם היו להוטים מאוד לדאוג לו.
בסופו של דבר, מסיבה זו או אחרת, דוד יופ ודודה יט לא השאירו אצלם את לוצ'ה, אלא שיכנו אותו בבית ילדים שניהלו. איני יודעת מדוע: ייתכן שהילד לא הסתדר בביתם לאחר שאיבד את אמו ונלקח מאביו, ואולי חשבו שיהיה לו טוב יותר בחברת ילדים אחרים. אני לא יכולתי להעלות על דעתי מצב שבו יפרידו אותי מהורי.
בשנת 1928, זמן קצר אחרי שחגגנו את תחילת השנה, עברנו דירה שוב — בחזרה לאמסטרדם. הפעם חיינו בעוני אמיתי. לא היינו זכאים לקצבה, כי התנאי לזכאות היה שנה של מגורים באמסטרדם, ואנחנו התגוררנו מחוץ לעיר. לא יכולנו גם לנצל את העזרה שהציע בית הכנסת, כי לא היינו דתיים.
הדירה הראשונה שלנו בעיר היתה באָמבּוֹנסטראט שבמזרח העיר, אך לא הצלחנו לעמוד בתשלומי שכר הדירה ונאלצנו לעזוב. אמא היתה בהיריון מתקדם באותו זמן, ואחד מחברינו האמנים לקח אותנו לביתו. היו לו ילדים משלו, ולכן לא היה מקום לאבי ולאחַי והם השתכנו בקרבת מקום אצל חבר אחר מעולם התיאטרון.
ב-3 באפריל 1928, בזמן שעדיין התגוררנו אצל חברינו, נולדה בבית החולים אחותי הקטנה קלרה. למזלנו הצליח אבא למצוא במהרה דירה בשכונה יהודית, כך שבסופו של דבר התאכסנו בביתם רק שבוע. אמא סיפרה לי שאבא אמר שאנחנו משפחה, ושעלינו לחיות יחד ויהי מה, אמירה שהמחישה עד כמה הוא ייחל לחיי משפחה אוהבים אחרי מה שעבר עליו.
מדי יום שני היו התלמידים בבית הספר היסודי שלי אמורים לשלם שכר לימוד, אבל אנחנו היינו עניים ולא יכולנו לשלם. מדי שבוע נכנסתי לכיתה ואמרתי ששכחתי את הכסף. מדי שבוע נאלצתי לעמוד בפינה כעונש. לעולם לא אשכח את העוול הזה. המורים ידעו בוודאי את המצב האמיתי; זה הרי קרה שבוע אחרי שבוע. אם כי אני מודה שבוודאי היה קשה להבין עד כמה היינו עניים, כי תמיד הייתי לבושה בהידור. דודתי מליידן נהגה לשלוח לנו בגדים כשהם נהיו קטנים על בתה קלארצ'ה, שהיתה מבוגרת ממני בחמש או שש שנים. אמא עשתה עבודה נהדרת בהתאמתם למידותי, ואני זוכרת אפילו שאחד המורים אמר לי, "מה, כבר יש לך שוב מעיל חדש?"
כך שעל פני השטח היה אפשר כנראה לחשוב שמצבנו די טוב. עם זאת, השכנה שלנו ידעה כמה עניים היינו, כי יום אחד היא נתנה לנו ברוב נדיבות בננה. אמי מעכה אותה ונתנה לקלרה, ואני הבטתי בה בשקיקה וקיבלתי כפית. איזה מעדן!
חיי העוני האלה גבו ממני מחיר בריאותי, ובשנה שלאחר מכן, כשהייתי בת שבע, התעוררתי יום אחד עם חום גבוה. התחלתי לצרוח עד שלבסוף התמוטטתי. הורי הזעיקו רופא שאבחן אצלי דלקת ריאות וכן צדרת (פלאוריטיס) — דלקת בקרומים העוטפים את חלל הריאות — שגרמו להצטברות נוזלים בריאותַי וסביבן. ד"ר אנטואן מנקו — לעולם לא אשכח את שמו — החליט לנתח באופן מיידי ולנקז את המוגלה מהחזה שלי. הוא מינה את אבי לשמש כעוזר שלו. אבא היה צריך לעמוד לידי ולרסס נוזל ממזרק על גבי בזמן שהרופא החדיר מחט לניקוז הנוזל המוגלתי. הריסוס היה קר כמו מי קרח, אך כיום אני מבינה שזה היה ככל הנראה חומר אלחוש מקומי. תפקידה של אמא היה להחזיק אותי בחוזקה ולמנוע ממני לזוז.
בזמן שהרופא ביצע את ההליך הרפואי, אחי הגדול לואי חזר הביתה, מפזם ושורק כהרגלו. "סגור את הדלת ותפסיק עם הרעש," צעק ד"ר מנקו. "אתה רוצה שאחותך תמות?"
ללואי המסכן לא היה מושג מה קורה, אך הוא עשה כפי שנצטווה.
אבי אמר תמיד שד"ר מנקו הציל את חיי. הוא שלח לו קופסת סיגרים גדולה לאות תודה. בהמשך התחלתי ללמוד בתיכון שבו למדה גם בתו של ד"ר מנקו, והיה לי לעונג רב לספר לה על הטיפול המיומן שהעניק לי אביה.
לאחר מכן הייתי חולה עוד זמן רב. הדירה שלנו היתה קרה וטחובה, מה שכמובן לא עזר. כשכוחותי החלו לחזור אלי נשלחתי לבית הבראה בעיירה לארֶן שבאזור הֶט חוֹי, מדרום-מזרח לאמסטרדם; האוויר שם היה צלול יותר מאשר במרכז העיר. חשבו שאולי חליתי בשחפת. בן דודי דויד רוט שהה שם מאותה סיבה, באגף הגברים. מדי יום נהגו להסיע את המטופלים במיטותיהם אל המרפסת — אפילו בחורף כשירד שלג והאוויר היה מקפיא. המרפסת השתרעה לכל אורך המבנה. המיטות של הילדים הוצבו מצד שמאל, ואילו המיטות של המבוגרים היו מימין.
יום אחד הביא לי אבי שישה תותי שדה מרהיבים ביופיים, ארוזים בקופסה מרופדת. כמעט לא היה יבוא של תותי שדה בחורף, ואם כבר הצלחת להשיגם הם עלו הון. ידעתי שזהו פינוק מיוחד מאוד, והם נראו מגרים להפליא. אבא כנראה חזר להרוויח סכומים נאים, וזו היתה דרכו להראות אהבה ולעודד אותי.
בביקורו הבא הוא שאל אם נהניתי מהתותים, ונאלצתי להודות שלא הורשיתי לאכול אותם. אבא רתח מזעם והלך לאחראית לדרוש הסבר. היא אמרה לו שנאסר על המטופלים לשמור לעצמם פירות או ממתקים — המדיניות בבית ההבראה היתה לאסוף את כל מה שהביאו מבחוץ ולחלק בין כולם. ברור שלא היתה שום דרך מעשית לחלק שישה תותים בין כולם, כך שאני חושדת שמישהו מאנשי הצוות אכל אותם.
בביקור אחר הביא אבא אשכול גדול של בננות יפהפיות, ואני החבאתי אחת מהן לפני שאספו את השאר. הלכתי לאכול אותה בשירותים. לרוע מזלי עברה שם אחת האחיות ותפסה אותי. היא לחצה במפרקי אצבעותיה הגדולים והכבדים על כתפי, בדיוק במקום שבו קיבלתי את הטיפול נגד צדרת. אפילו היום, אחרי יותר מתשעים שנה, עדיין כואב לי באזור הזה כשאני מצטננת או מקבלת מכה.
למרות גילי הצעיר הבנתי שאין טעם במתנות כאלה. אמרתי למשפחתי להפסיק להביא פירות, אך הם המשיכו בכל זאת. נראה לי שהם לא היו מסוגלים לבוא בידיים ריקות. אחד מדודַי הביא לי ערכת ציור נהדרת ממש, אבל לא הורשיתי להשתמש בה. הצוות חשש כנראה שהמצעים וכיסויי המיטות יתלכלכו.
המשטר בבית ההבראה הזה היה קפדני להחריד, וכשאני חושבת על היחס שקיבלו ילדים באותם ימים, זה נראה לי מזעזע. פעם יצאה אחת הילדות ממיטתה בלי רשות. לאחר מכן הוכרחו הילדים ללבוש כותונת עם שרוכים ארוכים שנקשרו מתחת למיטה. בקושי יכולנו לזוז. הייתי מוגבלת בתנועותי עד כדי כך, שאם באו מבקרים יכולתי רק בקושי לנשק אותם. חשתי השפלה מוחלטת. אפשר לומר שזאת היתה תקופת המאסר הראשונה שלי, וייתכן שהיא חישלה אותי ועזרה לי להתכונן לבאות.

עוד בוואלה!

רצח הילדים, המסתור בכפר והשירים האבודים: הסודות של "ילד יהודי", המנון הגטו שנשכח

לכתבה המלאה
סלמה ואן דה פר. כריס ואן הוטס,
סלמה המבוגרת/כריס ואן הוטס

הייתי אמורה להישאר שנה במקום הנורא ההוא, אבל אחרי כשמונה חודשים הורשיתי סוף-סוף לשוב הביתה. אבא אכן ראה ברכה בעמלו בזמן שהותי שם ויכולנו להרשות לעצמנו להעסיק אחות, כך שיכולתי לחזור הביתה בבטחה. כשעזבתי את בית ההבראה עשה אבא את אחת ממחוות הנדיבות האופייניות לו וכיבד את כל המטופלים ביוֹדֶנקוּק, עוגיות חמאה שהיו מאכל יהודי מסורתי ונמכרו בקופסאות פח עם תווית צהובה. הוא הקפיד לשלוח כמות גדולה של קופסאות כדי להבטיח שכל מטופל יקבל עוגייה.
בזמן היעדרי עברה המשפחה לבית מקסים בעיירה דימֶן. זה היה בית עם חדר רחצה וחצר, והוא לא היה טחוב כמו הדירה הקודמת. זה היה מקום נהדר. אבא הרוויח סכומים נאים כמנהל של פארק שעשועים, מהראשונים בהולנד, שנפתח בדימן בקיץ 1931. הלונה פארק המקורי נפתח בשנת 1903 בקוני איילנד שבברוקלין, ניו יורק, עם אטרקציות ומופעים בנוסח ירידי השעשועים הנודדים. בעקבותיו קמו פארקים נוספים באמריקה ובאירופה. הפארק בדימן נחל הצלחה אדירה; בתמונות שפורסמו בעיתונות נראים טורים ארוכים של אנשים הממתינים לתורם להיכנס.
בפארק פעל דרך קבע קרקס, וגם בית ספר לרכיבה שבו למדתי לרכוב. זה היה נפלא. הופיעה שם גם קבוצת גמדים שכינינו "משפחת הליליפוטים"; אני זוכרת שאבי המשפחה בא להגיש מועמדות לעבודה. היו שם מופעים והצגות, עשרות דוכני משחק וזירת החלקה על הקרח. הבעלים של דוכן הגלידה האיטלקית אמר שנוכל לקבל גלידה חינם מתי שרק נרצה. לכולנו היתה חולשה למעדנים מתוקים, ולעתים קרובות אבא שלח אותי אחרי ארוחת הערב להביא משם קערה גדולה.
החיים היו נפלאים במשך זמן מה, אך השגשוג הכלכלי שלנו לא האריך ימים. המפולת בשוק המניות האמריקאי ב-1929 הטילה מדינות בכל רחבי העולם למשבר עמוק, בהן הולנד. העסקים קרסו. אנשים הפסיקו להוציא כסף על מותרות כמו זירות החלקה וירידים כי היתה להם אפשרות להחליק בחינם בתעלות ובנהרות, וכבר לא היה להם כסף לפעילויות פנאי כמו רכיבה על סוסים. הלונה פארק נאלץ לסגור את שעריו.
אבי ניסה למצוא שוב עבודה בחוגי האמנות ובעולם הבמה, אך גם התחום הזה יבש כמעט כליל. הוא התחיל לשתות הרבה, ובאופן קבוע היה חוזר הביתה שיכור. עד היום אני לא מבינה איך הוא הצליח תמיד לחזור בשלום מאמסטרדם. "אלוהים כנראה שולח במיוחד מלאכים שישגיחו עליו," נהגה אמי לומר.
הוא קיווה שיהיו יותר אפשרויות תעסוקה בעיר, ולכן עברנו בחזרה לאמסטרדם, לדירה דו-קומתית ששכנה בקומה השלישית והרביעית של בניין בטווידה יאן ואן דר היידנסטראט. ביום שעברנו, הילדה שגרה ממול הביטה מחלונה שבקומה השלישית וראתה אותי ברחוב למטה, מנסה לשחק לבדי. היא ירדה לרחוב ושאלה, "את רוצה לשחק בכדור שלי?"
ולא נדרש יותר מזה. חריט ברינקהאוס ואני נעשינו חברות הכי טובות. אני הייתי רזה, שחורת שיער, ממשפחה יהודית גדולה. היא היתה הולנדית בלונדינית גדולת גוף, בת יחידה להורים קתולים קפדנים. אביה עבד ככורך ספרים ועזר בתפעול הכנסייה שמעבר לפינה. המשפחה הלכה לכנסייה מדי בוקר והתפללה לפני ואחרי כל ארוחה. חריט אהבה לבקר בביתנו ולהצטרף לחיי המשפחה. היא היתה החברה הנאמנה ביותר שאפשר לבקש, והיחסים הקרובים בינינו נמשכו כל חיינו.
כל חדרי השינה בביתנו החדש היו מצוידים באגן רחצה, דבר שלא היה מקובל בזמנו, והיה אפילו חדר אמבטיה. היו גם טבעות התעמלות ונדנדה שנתלו מתקרת הקומה העליונה לשימוש הילדים, כך שהחברים שלי אהבו לבוא לשחק אצלנו. גג הבית היה שטוח, ולואי ואני היינו יוצאים מהחלון בחדר העליון להשתזף על הגג. אני זוכרת שיום אחד ראינו צפלין טס מעלינו, וצפינו בו ממקומנו על הגג בנשימה עצורה.
החיים היו טובים. אהבנו את הדירה. זכור לי במיוחד הסלון המרווח שהיו בו שלושה חלונות ושולחן מתקפל גדול. קיבלתי מחבטי פינג-פונג וכדור, והשולחן שימש אותנו למשחקים. בית עם מרחב כזה למשחקים היה יוצא דופן. לואי ניסה לא לשתף אותי — נראה לי שלא היתה לו סבלנות לאחות קטנה ששיחקה פחות טוב ממנו — אבל אבא התייצב תמיד לצדי. "זה המשחק שלה," הוא נהג לומר. "תן לה להצטרף!"
אין פלא שנשאתי אליו עיניים באהבה; הוא תמיד היה לי אבא נהדר.
גרנו בטווידה יאן ואן דר היידנסטראט כמה שנים, אך המדרגות בבית היו תלולות כל כך, שהורי לבסוף מאסו בו. ב-1936 עברנו לדירה ביאן ליבֶנסטראט, רחוב אחר בשכונת דה פַּייפ. אחד מדודניו של אבי היה הבעלים של חנות רהיטים ענקית בשם "דיק ושות'", וכשעברנו, אבא קנה ממנו רהיטים חדשים לכל הדירה, כך שמצבנו הכלכלי היה כנראה די טוב באותו הזמן. לפני כן היו לנו תמיד רהיטים עתיקים, והשינוי היה מלהיב. אבא גם קפץ לבקר אחד מאחיו שניהל שתי חנויות לעתיקות בהארלם, וחזר עם שולחן כתיבה בשבילי וציור שמן מקסים לבית.
"הם חייבים לי את זה, אחרי כל מה שהם עשו לי," אמר אבא, והתכוון לכך שמשפחתו לא נתנה לו שום חלק מהירושה כשסבא שלי מת ב-1923. אחיו כבר עבד אז בחנות של אביהם ותבע עליה בעלות אחרי מותו. אך ייתכן שאבא התכוון גם לגלוּת ממשפחתו שאליה נשלח בילדותו. איני יודעת אם הוא קיבל את הפריטים האלה חינם או במחיר מוזל; באותם ימים, הורים לא דיברו על נושאים כאלה עם ילדיהם.
עיצוב הפנים החדש והרענן בישר התחלה חדשה ואופטימית, ונשארנו ביאן ליבנסטראט עד שנכפה עלינו להשאיר הכול מאחור, בשנת 1942.

למרות תנאי החיים ההפכפכים של משפחתי ותקופות הדלוּת שחווינו, הייתי ילדה מאושרת מאוד. אבי היה אב אוהב ומסור, נחוש לטפח את ילדיו ולגונן עליהם, ואהבתם של הורינו היתה חשובה בעיני יותר מכל דבר אחר. ולא רק אהבה הם העניקו לי, אלא גם עידוד לפתח את כישרונותי.
בניגוד לרוב הגברים בני דורו, אבא היה ליברלי מאוד. התמזל מזלי להיות בתו, כי העקרונות המתקדמים שלו תרמו לי רבות. אני זוכרת שישבתי לשולחן ואחד מאחי אמר לי להביא לו כוס מים. "בשום אופן לא," אמר אבא. "היא לא המשרתת שלך. לך תיקח בעצמך."
כמו כן, לא היתה תחושה שמצפים ממני לעשות את עבודות הבית רק כי אני בת. לא הרשו לי לכבס או לעשות מטלות אחרות בבית — אבא תמיד אמר, "סלמה צריכה ללמוד." הוא רצה שאהיה מדענית, אך בסופו של דבר המלחמה קטעה את לימודַי.
נוסף על דעותיו המתקדמות, אבא היה גם מאורגן להפליא. כשלא היה בעבודה, הוא נהג לערוך את כל הקניות לבית ולציין את התאריך על כל דבר שקנה — משהו שאני ממשיכה לעשות עד היום. היינו דומים מאוד, ואני יכולה לזהות את ההשפעה שלו עלי. זה מעניק לי נחמה רבה. זוהי הדרך שלי להשאיר אותו לצדי כל חיי.
עם זאת, לא פעם חשתי בושה כשהיו אצלי חברים. בדרך כלל אבא לא היה שיכור עד כדי כך, אבל לעתים תכופות הוא היה רחוק מלהיות פיכח. נהגתי ללכת בקביעות לביתה של חברתי מרי רודולפוס, כי היא גרה סמוך לבית הספר. אמה הזמינה אותי אליהם לארוחת צהריים בימי הלימודים, כשכל הילדים הלכו הביתה לאכול, אחרת הייתי נאלצת ללכת חצי שעה הביתה ואז עוד חצי שעה בחזרה. נהגתי גם לעזור למרי בשיעורי הבית שלה, כי שלטתי היטב במתמטיקה ומרי התקשתה. רציתי מאוד להזמין את מרי אלינו, אבל כשהזדמן לי לעשות זאת, חזר אבי הביתה שתוי במקצת. התמלאתי מבוכה עזה ורציתי שהאדמה תבלע אותי.
הרגלי השתייה של אבא הקשו מאוד גם על אמי. כשנתיים לפני פרוץ המלחמה היא החליטה שאינה יכולה עוד לשאת זאת ועזבה את הבית. היא עברה לביתה של חברה בשם יוֹ ניילנד, שהתגוררה בסמוך. יו ובעלה היו מה שאבי כינה "פרעושים של אמנים" — הם לא היו אמנים בעצמם, אך תמיד שהו בחברת אמנים. הוא הסתייג מאנשים כאלה, לכן אני מניחה שהוא זעם על החלטתה של אמא ללכת דווקא אליהם. היא חזרה למחרת ולא עזבה שוב לעולם, אבל הדבר העיד על המיאוס שהיא חשה. היא כמעט אף פעם לא קיבלה החלטות בעצמה, ומעשה כזה מצדה היה יוצא מגדר הרגיל. ודאי הגיעה לתהומות של ייאוש.
סלחתי לאבא על הרבה דברים בזכות אהבתי אליו. הוא גם אהב מאוד את אמי. כשחזר הביתה שיכור היה צועק לפעמים, "אבל אני אף פעם לא הולך עם נשים אחרות. את היחידה שאני אוהב, פם!"
אמי היתה אישה חברותית ונעימת הליכות; אחיותיה קראו לה "פם החמודה", והיא היתה האישה הלבבית ביותר בעולם. היא היתה נאה מאוד, קטנת קומה ודקת גזרה, עם שיער כהה, עיניים כהות ועור בהיר. היתה לה גזרה מקסימה בצעירותה. כשחזרנו מבית הספר היא היתה תמיד בבית, וקידמה את פנינו עם חלב ועוגיות. היא תפרה בשבילנו בגדים והתאימה לנו פריטי לבוש שקיבלנו מאחרים. כשהיה כסף בבית היא היתה לוקחת אותנו לקנות בגדים חדשים. נהניתי מאוד לבלות בחברתה.
אחותי הקטנה קלרה נולדה כמה חודשים לפני יום הולדתי השישי. היא היתה תינוקת יפהפייה וילדה חמודה שהזכירה באופייה הנוח ובחזותה את אמנו. גם אחי דויד הזכיר את אמא במראהו. לואי ואני, לעומת זאת, היינו דומים לאבינו, במראה וגם באישיות.
קלרה ואני ישנו תמיד באותו חדר, כי היינו הצעירות ביותר וקרובות זו לזו במיוחד. אחד המשחקים האהובים עלינו היה משחק בית הספר. הכנתי ספסלים קטנים מקרטון, וילדות קטנות מקרטון שישבו עליהם. אני הייתי המורה, וקלרה היתה אחת התלמידות. כיוון שהייתי מבוגרת ממנה בשש שנים, אני חושבת שנראיתי לה מבוגרת.
כשהיא גדלה התחלנו ללכת יחד לבית הספר, ואני הייתי מלווה אותה בבוקר ואוספת אותה אחר הצהריים. עם השנים התברר שאין לה נטייה אקדמית; היא התעניינה יותר בענייני משק הבית. בשנת 1941, כשנאסר על יהודים ללמוד בבתי ספר לא-יהודיים, נאלצה קלרה לוותר על החינוך הממלכתי ונשלחה לבית ספר יהודי לכלכלת בית. המעבר התאים לה, כי שם היא למדה תפירה ושאר מיומנויות של כלכלת בית. היא גם אהבה לשחות, וכבר בגיל שלוש זכתה בתעודת הערכה ראשונה בענף.
גם עם אחַי הסתדרתי היטב. הם נהגו להקניט אותי, כמובן, כדרכם של אחים גדולים, אך דויד השגיח עלי לעתים קרובות כשהייתי פעוטה, וכשגדלתי נהג לואי לקחת אותי לסרטים. ילדות שקיבלו חינוך מהוגן הורשו לראות רק סרטים מצוירים, כמו מיקי מאוס, ונאסר עלי באיסור חמור לראות סרטים שנועדו למבוגרים, אך באחד הימים לקח אותי לואי לראות את "קינג קונג". אבא רתח מזעם; לאחר מכן לא הרשו לי עוד ללכת לקולנוע.
זו אם כן היתה המשפחה שלי: אבא אוהב, אם כי לא מושלם, אמא חמודה, שני אחים ואחות קטנה, זכה ויפהפייה. אלה האנשים שבמחיצתם עברה עלי ילדות מאושרת מאוד. שלושה מהם נחטפו ונשחטו כמו חיות.

seperator

"שמי הוא סלמה" / סלמה ואן דה פֶּר. מאנגלית: אסף כהן. הוצאת מטר, 172 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully