אתמול ב"חתונמי" העמקנו את מערכת היחסים בין בן ומידה 44, סליחה, מעין, קשר שהתפתח לסגנון זוגיות פופולארי בחתונמי - התקף צחוק מתמשך וחסר פשר. בפרק הזה אנחנו נוחתים איתם לאחד מירחי הדבש המושקעים ביותר שנראו ב"חתונמי" לדורותיה, אפילו ביחס לחופשות מלדיביים אחרות. הסוויטה היוקרתית שלהם פונה לבריכה שפונה לאגם שפונה כנראה לעוד מקורות מים בתצורות שונות, זכות ששמורה לרוב לאנשים עשירים מכדי לדרוך על מוצקים. "יותר מדי כיף לנו, יותר מדי טוב לנו", מספרת מעין למצלמה, משפט שמבשר על משבר בעוד שלוש סצנות בדיוק.
בינתיים, הכל זורם על מי ג'קוזי. בן מעיד על משיכה ופרפרים בבטן, ומזמוז קל מאשר זאת. "אני לא יודע אם זה המקום, האווירה", הוא מהרהר, "אבל היא הביאה איתה כל כך הרבה טוב". התהיה של בן במקומה, כי אכן, עושה רושם שמידה מסוימת של עושר משחררת במוח אוקסיטוצין בכמות מבלבלת. כימיה ומשיכה ברור שכבר יש ביניהם, לא בטוח שיותר מזה.
וכעת הגיע הזמן להכיר זוג חדש ועמו סחבת לרלורים אינסופית. הכירו את דניאל, בן 31 מתל אביב, אידיאליסט, פעיל חברתי, סטודנט לתואר שני בביו רפואה ואכזבתו של אביו, נשיא הבורסה ליהלומים. הוא אימץ כלב שנזרק כבר מחמש משפחות, ונראה שגם הכלב הזה עומד להשתדך, כי מכאן והלאה אנחנו מקבלים תעודת זהות שלמה גם עליו.
המומחים מחפשים לדניאל מישהי אידיאליסטית כמוהו ומוצאים את רינת, 30, אחות בבית חולים במחלקת טיפול נמרץ ילדים בשיבא, שרואה בעבודה שליחות. לדברי יעל, החיבור שלהם קשור ליכולת הנתינה של שניהם, וערכים משותפים הם אכן בסיס טוב לקשר, אבל כפי שנראה בהמשך, לאו דווקא למין.
רינת רואה את עצמה כלא-שגרתית ונוטה להימשך ל"בד בויז", הנטייה הכי שגרתית של נשים סטרייטיות בעולם. המומחים חוששים ובצדק מהמפגש עם דניאל, שיכול לגלם בקלות נער עם תכונת האופי הבודדת "חנון" בסדרת תיכון אמריקאית בניינטיז. "כשנמשכים אליי, אני מאמין שזה בגלל האנרגיה", מעודד את עצמו דניאל בקול מונוטוני, מרים כמו שילוב של רואה החשבון שלי ושמעון פרס בימיו האחרונים.
חצי פרק עבר, וזה הזמן לבכי אצל דני הפסיכולוג. שלא תבינו לא נכון: באמת כואב לי על רינת, ונוגע ללבי אובדן אמה והידיעה שלא תזכה לראות אותה עושה את טעות חייה - אבל כמה עוד אפשר? ארבע עונות אנחנו כבר עוברים את זה: היכרות נצחית עם המועמדים, בשורת החתונה, צהלולים, ארגונים, מכתבים, פריטים מחנות לגבר. האם בשלב הזה מוכנה ההפקה להניח שאנחנו מכירים את הפורמט, ולקפוץ אל רגע החופה?
התשובה היא לא. "פה יש לך מקום אמיתי לתת הזדמנות לבן אדם", מעודדות חברותיה של רינת, שמגלות כי כולן, כולל אותה, סובלות מפסילה מהירה של דייטים. מי יודע, אולי הכלא של חוזה הפקה יוליד אהבת אמת. לאחר שהסכימו כולן כי מה שהכי חשוב בחתן הוא לב זהב, הן עוברות לשאלה המעניינת באמת - על כמה ג'ובות הוא יושב. גם בגזרת הגברים מגיעה השיחה לעומקים חדשים. בלב פועם ועיניים נוצצות מסתכל דניאל על חבריו, ומאשר: "בחרתי בירה פצצה".
ברשותכם נדלג על שיחה של רינת עם דני על חלומות, נושא שלא מעניין במציאות ועוד פחות בטלוויזיה, ונגיע לדרמה הראשונה הראויה לאזכור בפרק הזה, וכותרתה: "שאלה קשה". לילה יורד על החוף רחב הידיים, עוגות ואננסים מוצעים למכביר. "אני אוכל פה כמויות שאני לא אוכל בשבוע רגיל", מטפטף בן בקלילות זרזיפים של חומר נפץ. רוצה לומר, "כמויות המזון שאנו בולסים כאן אינן סבירות".
מעין, שספק איננה מבינה את הרמז ספק בוחרת להתעלם, מבקשת לשנות מיקומים. "מה אתה אומר, אני אצטרף אליך לכורסה?", היא מציעה, ובן, מכורסתו הרחבה די והותר: "תנסי". "יש לך עיניים יפות", "תודה, גם את", הוא מחזיר בבדיחה הקבועה על כך שאיננו יודע לקבל מחמאות, למרות שהלכה למעשה הוא מתקשה לתת אותן. הם פורצים כרגיל בצחוק מטורלל שעוזר לשניהם אולי להשרות אווירה נעימה אבל מסתיר תחתיו מטענים, סליחה, כבדים.
הגיע הזמן להעלות זכרונות טריים מהחופה, אותם מגולל בן כמו חייל הלום קרב. "תברח, אמרו לי הקולות שבראש, תברח", הוא משחזר. מעין, שרואה בזיעה הקרה על פניו הזדמנות לרכוש גם לעצמה טראומה אחת, שואלת: "כשראית אותי בשניה הראשונה, אהבת את מה שאתה רואה?". התשובה, גרועה אף יותר מהפאוזה שלפניה: "שאלה קשה".
מעין יקרה. קודם כל, את אמיצה. שתיים, אומץ היא תכונה מיותרת. רוב רובנו חיים בהימנעות מתמדת, שהיא תולדה של פחד אפל, קמאי וטהור מפני כל מה שיכול לערער את קיומנו השברירי ממילא. הפחד הזה מנהל אותנו עד שאנחנו פוגשים מטפלים או אושיות אינסטגרם שמלמדות אותנו לשחרר מהפחד. הן טועות. או כמו שאמרה לי חברה שבכיתי לה לאחר ששאלתי את בן זוגי אם השמנתי: אל תשאלי שאלות שאת לא מעוניינת בתשובה עליהן.
"אממ.. בשניה הראשונה… כלומר… באתי פתוח בראש", בן מגמגם את עצמו לדעת. "הם הלכו הכי לא לטייפקאסט שלי", הוא מנסח לבסוף, ומיד מאשים את עצמו מיד בטעמו בנשים כמו גם את החברה המערבית בכללותה אשר הסלילה את משיכתו למודל יופי מסוים. מעולם לא נראה אדם שמצליח להישאר כל כך פוליטיקלי קורקט בזמן התקף חרדה, ורק על זה מגיעות לו מחיאות כפיים סוערות.
המודעות והרגישות של בן מעוררות הערכה, אך חשוב לומר גם שזכותו להימשך לנשים רזות וזכותו שלא להימשך למלאות או שמנות. אין לשפוט אף אדם אל נטייתו וטעמו המיניים, וגם אין טעם. משיכה היא תחושה בלתי נשלטת, ותלויה בהרבה גורמים שאף אחד מהם איננו אידאולוגיה ומוסר. גם אם לבן היו ואולי עדיין יש אי אילו הסתייגויות מהמראה של מעין, הביקורת איננה צריכה להיות מופנית כלפיו - אלא כלפי התכנית, שעד שבחרה אישה במידה גדולה, בחרה גם לגרום לה להרגיש רע עם זה.
"כן, אני נמשך אלייך", מאשרר לבסוף בן למעין, והם חוזרים לצחוק. לכאורה הכל חזר לקדמותו, אבל כשהיא לבד, מעין מודה שהתערערה. אי אפשר שלא. כאישה לא רזה בעצמי וחברה של נשים שמנות, אני נתקלת בזה שוב ושוב: הפחד הקונקרטי, מבוסס הניסיון, שרוצים אותך רק בשביל זיון. הן מבינות את זה מכל גבר ששכב איתן אבל התאהב ברזה, מכל טוקבק "אישה שמנה זה תענוג במיטה" ומכל הצעת אינבוקס להגשמת פנטזיה מפוקפקת.
מחסור בסקס הוא לא הבעיה של נשים שמנות, אלא התחושה הכואבת, הסוטרת בפנים כל פעם מחדש, שלא רוצים אותך ליותר מזה. וכשמעין שואלת אם יגיד לחבריו שהוא נמשך אליה, היא שואלת בעצם אם יתגאה להיראות איתה בציבור. בן התחמק, אבל אמר בעצמו, החברים "נבהלו בשבילו". והמציאות המטופשת הזו, חברים, היא כן, כן, כן תולדה של הבניות חברתיות.
לעומתם יש שניים שמרשים לעצמם לאהוב ללא מעצורים, וזה הודות לכך שאינם מכירים אחד את השני. "היי לך יא משוגע", עפה רינת על חתנה האלמוני, וממשיכה משם לפלפולי כוכבים ומסלולים בשמיים, בצירוף תמונה של הכוכבים כפי שעתידים להסתדר בליל חתונתם. אי אפשר לדמיין קיטש יותר מזה, אבל גם לא צריך, כי הנה הוא מגיע: אבן אמטיסט, הלא היא "אבן הזוגות", שמוענקת לרינת במתנה מדניאל. הוא לא מאמין בחפצים אלא בחוויות, וגם רינת וחברותיה. "אולי הוא יהלומן", מהרהרות החברות בחוויה של כסף.
ערב החתונה בפתח, ודניאל המתוח משתרע על הספה בחדר ההכנות. "בטח עוד לא היה פרק שמישהו בכה בחופה, הגבר", הוא ממלמל. אני לא יודעת לגבי זה, אבל אנשים שמדברים לעצמם משפטים שלמים ללא ספק היו לנו ב"חתונמי" בסבירות גבוהה פי כמה וכמה מבמציאות.
הגיע הזמן לצעוד אל החופה. מבטיהם של דניאל ורינת נפגשים, וקרינג'יה שלא נצפתה מאז הדס ושי נמתחת באוויר. אביה של רינת צד אותה בעיניו, ומסמן, "אם צריך להסליק אותך מפה, יש לי מקום בבגאז' וקשרים במקסיקו". "יש לו חיוך לבן, זה טוב", מתרגלות החברות פסיכולוגיה חיובית. רינת בקושי מסתכלת על החתן שלה, אבל זה לא מפריע לו להסתער עליה בחיבוקים.
"מאחלת לנו שנדע לקפוץ למים", מקריאה רינת ממכתבה, ומוסיפה בלב, "ולטבוע". דניאל, מצדו, פותח ברשימת מכולת של הבטחות כאילו התמודד למועצת תלמידים. "אני מבטיח - להיות סובלני, אני מבטיח - להתגמש ולהתפשר, ואני מבקש - שתעירי את תשומת לבי אם אני מפספס", הוא מסכם, מבלי להבחין שהפספוס העיקרי כבר קרה.
בקרב משפחתה של רינת מוחלפים לחשושי דאגה ברוסית. הר הגעש הדרמטי הולך להתפרץ בכל רגע. הכלה במנוסה. גבה אל המצלמה. עשן מיתמר מסיגריה. מה שבטוח הוא שבשביל רינת, הכוכבים הלילה לא הסתדרו בשורה. ואני שואלת, "חתונמי", למה? האם באמת חשבתם שבאיזשהו יקום, הנוכחי או מקביל אליו, השידוך הזה הולך להצליח? פרק שלם ייחלנו לאקשן, ועד שקיבלנו אותו, לעזאזל, זה מרגיש כל כך רע.