האם זו עוד כתבת נאצה של כלכליסט נגד ההייטק? לא, זוהי תעודת הזהות של ליאור אורן, 32, מחשב מהלך שמעיד על עצמו כי חונך לראות בהכל נוסחה ולהצליח. מהר מאוד מתגלה שחזות איש-הפח מסתירה תחתיה לב רוטט, אבל נכון לעכשיו הוא עדיין לא מוכן להודות שברשותו איבר מיותר כמו זה. אם פעם גברים היו מוכרחים לחרף נפשם בקרב, הרי שגבר האלפא הישראלי החדש מכסח באגים בתוכנה. הוא גם כותב קודים, אבל בקשיחות.
ליאור הוא תאום זהה, ושימו לב לטוויסט: בשונה מאחיו המאוד דתי, הוא רק קצת דתי. מלהקת תפסה אותו ברחוב, וליאור כאיש אמוני ראה בזה סימן מהשמיים. זה אכן סימן - לברוח, אבל ליאור, שרגיל למגייסות בהייטק, לא יתרגש מידיהן הטורפניות של מלהקות חתונמי המסוגלות להפציע מתוך מסך הטלפון שלכם בזמן שיטוט בטינדר ולשלוף אתכם לאודישן.
לנסיך על הטסלה משדכים את קטיה אברבוך, 34, משלמת שכירות בתל אביב כדי לעבוד בבאר שבע, החלטה שנלקחה כנראה לאחר משמרת של 26 שעות בעבודתה כרופאה מתמחה בסורוקה. "שני אנשים הישגיים, תחרותיים" - מסכמים המומחים, שלאורך חמש העונות האחרונות הכירו בפנינו שני סוגי אדם עד כה: "הישגי" ו"משפחתי".
שמי "חתונמי" מתבהרים, ואפילו בגזרת שידוך האסון העונתי ניכרת התחממות. לאחר שזכה בפרק הקודם לווידוי הנורא ביותר שניתן לשמוע ממושא רומנטי - "אתה לא הטייפקאסט שלי, הייתי יוצאת עם גברים שנראים ממש טוב" - דניאל קם לבוקר נוסף בירח הדבש, אופטימיות נסוכה על פניו. "נתתי לרינת נשיקת בוקר טוב על הלחי, חייכה קצת", הוא מדווח.
להזכירכם לפני שני פרקים ספגה מעין מבן עלבון דומה, רק מהול במנת רגישות ומשיכה כנה. בשונה ממנה, דניאל ספג את כל האמת בפרצוף, ניגב אותה מהמשקפיים ונשאר איתן לקראת הבאות. שניהם מרשימים בשרידותם אל מול דחייה, ושניהם מחליטים לבלוע את הצפרדע ולהמשיך הלאה, מה שמעיד על יכולת מדהימה להניח את האגו שלהם בצד, או להירמס. אולי זה בעצם אותו הדבר בטרמינולוגיה שונה.
דניאל, שחוגג את הסכמתה של רינת לעקל את פיה מעלה, איתן בדעתו לסדר את הכוכבים במסלול הנכון. רואים שכבר הושפע מעולם הדימויים שלה, אבל אני לא בטוחה עד כמה היא תזדהה עם ההשקפה ה"פרואקטיבית" - כמו שאוהב דניאל לומר - כלפי אסטרולוגיה.
התשוקה בשיאה כשהם דנים על פסלון של אצטרובל, גם לגביו מפגין דניאל פרואקטיביות כשהוא יורד לחקר משמעותו בשיחה עם מלצר מקומי. לרינת זה כמובן מעניין את התחת, אבל מסתבר שהאצטרובל נושא בעיני האיטלקים סגולה למזל, מזל שדניאל יזדקק לו. בסימבוליות מושלמת, תוך הנפת סמארטפונה לסלפי, היא חובטת באצטרובל שמתנפץ אל מזלו המר.
העיסוק הקדחתני שלה בתיעוד הטיול מזכיר את ההתנהגות של הגר מהצמד השורד ניר והגר. בהתאמה, גם דניאל מזכיר את ניר בנטייה לריצוי ביכולת ההכלה האינסופית, שכרגע עומדת לטובתו אך עלולה לבוא בעוכריו. מצד שני, כשהכל כבר בא בעוכריו, מה זה משנה. מכאן אפשר רק לעלות.
"איפה היית מכיר בנות?", שואלת רינת, בעיניה תהיה האם בעצם הכיר בת אי פעם. "ברחוב", הוא עונה, בראשו צפים זכרונות מבית הספר לפיתוי. אובססיית ההסתכלות בעיניים שלו עולה שלב, וכעת רינת מחויבת אל המבט המצמית עם כל הרמת כוסית מהשולחן. כדי לשבור את הקרח אין לה ברירה אלא להמשיך לצלם זכרונות לטינדר. כנושא כליה דניאל נרתם מיד למשימה, לומד את רזי זוויות הצילום והטיימר, וזה מספיק לרינת כדי לסכם, "פרטנר טוב בשבילי". כמו שאמרה יעל, חיבור על רקע ערכים משותפים.
משם הם יוצאים לטייל בשווקים הפסטורליים וברקע מתנגנת גרסה איטלקית ל"סטנד ביי מי", אבל לא משנה כמה מניפולציות יעמיסו על הפריים הזה, רומנטיקה אין בו. בינתיים. ככה נראה בדיוק הסיפור של ניר והגר, והנה היום הם בזוגיות מאושרת זה עם זו ובעיקר עם קשת 12 לנצח נצחים.
ארוחה נוספת פוקדת אותם, גם היא כוללת מזון לדניאל ומים לרינת, והפרעת האכילה שזועקת ממנה סוף סוף מוצהרת בקול רם כשהיא מספרת על עברה הבולמי. היום נראה שהתייצבה סביב תפריט מסודר ונוקשה, אבל העיסוק הכפייתי במשקל עדיין נוכח. דניאל מזהה את הדפוס מ"מלא בנות" שהכיר מעולם ההתעמלות האמנותית, תחום שמעולם לא ציפיתי ממנו להכיר בנות ובטח שלא מלא, אבל הוא ממשיך להפתיע, ומפגין גם עניין ובקיאות בנושא הפרעות האכילה.
הרגישות שלו אל מול הווידוי הזה גורמת לי לראות אותו באור אחר לגמרי. מי שנתפס בעיניי כחסר טאקט וחסר תשומת לב בחבקנותו הקדחתנית תחת החופה, מצטייר מחדש כבחור רגיש ומתחשב, עם יכולת הבחנה לא מובנת מאליה. אולי אני נוקטת פה במיזנדריה של ציפיות נמוכות, אבל רוב הגברים הסטרייטים שפגשתי היו מתמודדים עם הפרעות אכילה בהצעה הסתומה "פשוט תאכלי בריא ותעשי ספורט", בלא יכולת לתפוס את המורכבות הפסיכולוגית מאחוריה. בתוך הדיאלוג הזה, חשוב לומר, ראויה לציון גם הכנות של רינת. טוב, בהתחשב בפרק הקודם, כנות זה לא משהו שחסר לה.
"אני מרגישה איתו מאוד בנוח, נראה לאן זה יתפתח", מספרת רינת למצלמה. מתחילים להבליח לדבריה ניצוצות תקווה, ועדיין היא דואגת להזכיר שמשיכה איננה, לא הייתה וסביר להניח, ב-99 אחוז, בלי נדר, אבל עם הבטחה יציבה למדי - שגם לא תהיה. "באופי זה לגמרי מה שביקשתי", היא ממשיכה לזרות מלח על הפצעים. הם הולכים לים, לכן הים מלוח.
דניאל ממשיך להבליג על סטירות מצלצלות, ופותח את דיון ה"איפה נגור". שוב הוא מפגין אינטיליגנציה רגשית מרשימה כשמציע לגור אצלה, מתוך הנחה, הגיונית למדי, ששם היא תרגיש בנוח יותר. הוא מהמר על כל הקופה, וזו יכולה להיות הצלחה מסחררת או כישלון מפואר. בהסתמך על הצורך להשמיע לפחות פעם בעונה את "מתרגלים להכל" של דודו טסה, הסטטיסטיקה נוטה לתשובה השניה.
ובחזרה לקטיה וליאור: עת לחילופי מתנות, וקטיה מעניקה לחתנה העתידי מסגרת לתמונה ובקבוק יין, מן המתנות היותר לגיטימיות שנראו בתולדות התכנית. בתמורה היא מקבלת שרשרת "לנשום" ששולחת את מחשבותיה לנזיר מההימלאיה, אסוציאציה מחמיאה יחסית לשוק האמיתי של המוצר, מטפלות ללא הסמכה באינסטה. כרגע היא טוענת שאין בה שמץ התרגשות, כרוניקה מוכרת ממקרה קארין, עונה 4, ובדומה לה נראה שגם אצל קטיה הקולנס הוא רק שכבתו החיצונית של צורך אדיר בשליטה. לעומתה, בדרכו לחתונה שומע ליאור דווקא "בום בום" ונאלץ להכיר בקיומו של לב בגופו.
בוקר החתונה מגיע. מסתבר שהחתן ניחש נכון כשצפה כלה רופאה או עורכת דין, ניחוש מושכל בהתחשב בכך שעורכי דין ורופאות הם פחות או יותר שני המקצועות היחידים ביקום של חתונמי. הורי הכלה מגיעים לברך אותה, שניהם מבוגרים ומתרגשים מאוד, והורים מבוגרים ומתרגשים בחתונמי צובטים את לבי בכל פעם מחדש. אם הם שרדו כל כך הרבה מלחמות בהיסטוריה כדי להגיע לטראש הזה, כנראה שממש ממש בער להם לראות את הבת מתחתנת.
לאחר סגירת פרטים אחרונים עם השושבינות בנות ה-8 גג ושמלותיהן השכורות ומפגש הורים מהמתוקים שנראו - אפשר להתחיל. קטיה מבחינתה כבר "אול אין", דבר מוזר לומר עוד לפני שפגשת את הבחור ונשמע יותר כמו טיק חתונמי מאשר הצהרה בעלת משמעות. ובאמת, מרגע כניסתה לחופה היא אול אאוט. בינתיים, זה לא נראה קשור לליאור כמו למצבה הרגשי הכללי, מתוך הבנה פתאומית שנתנה הסכמתה להשתתף בטרלול מטורלל.
קטיה היא דור רביעי לרופאות, מחוייבות מרשימה ביחס למישהי שלא מצליחה להחזיק מערכות יחסים. "מוגזם, אחי", מלחששים ביניהם חברי החתן, ואני מסכימה איתם. מי אתם, אנשים שרוצים להיות ההורים שלהם? השאיפה הבריאה של כל ילד וילדה היא לרצות לברוח רחוק כמה שיותר ממי שילדו אותם, לעשות סיבוב שלם ולגלות שרצחו בטעות את אבא וזיינו את אמא או גרוע יותר, הפכו בסופו של דבר אליהם. אבל זה קורה בטעות. אף אדם שפוי לא רוצה להפוך לאמא או אבא שלו בכוונה. הבחירה הזו לבדה, גורמת לי לחשוב שיש בקטיה הרבה מתחת לפני השטח שאיננו רואים כרגע, הרבה שהולך לצוף.
נאום החופה של ליאור מצליח לשחרר אותה קצת. איך אפשר שלא? יש לו חיוך מקסים, הוא משרה ביטחון ונראה כמו לוסי איוב בבן. ועדיין, מכיוונה נשמעות המילים כמו קטע שדרנות של מירי נבו. מכיוון החברות, עולה שליאור קורץ מחומר אחר, אליו קטיה פחות נמשכת, והוא - "קליל וכיפי". נסתרות הן דרכי המשיכה האנושית.
"ממש כיף לי שזו את", משתף ליאור בכיפיותו, רק כדי לזכות לתשובה קוצצת האשכים: "תודה". אחרי ניסיון להותיר אותו לבד להתייחדות עם הצלם, היא נכנעת לסט תמונות, מסכימה להחזיק לו את היד ממרחק כאילו הם מודדים שני מטר מניעתיים לקורונה. התשוקה האמיתית, לצערם, מתפרצת כרגע בין כל בני משפחתם שאינם הם. "וימותו הקנאים", מברכת סבתה של קטיה פעמיים, גישה לוחמנית מקובלת של קשישים כלפי שמחות.
עם ההגעה למלון, אולי בכוחו של ליאור ואולי בכוחה של טבעת נישואין מנצנצת, חיוכה של קטיה נפרש לרווחה. היא לחוצה כמו חדר מיון, הוא משרה ביטחון כמו סיבוס - ההתאמה הזו יכולה להביא אותם רחוק. כרגע קטיה מסתפקת בהתרשמות ש"יש איתו אווירה נעימה כזאת, לא כמו זרים", אבל אם קלטתי נכון את הטיפוס, ככה היא יוצאת מגדרה. על פניו, יש פה פוטנציאל.