מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס בינואר האחרון, הפך "אש האהבה" לסרט התיעודי הכי לוהט, מדובר ומוערך של השנה. לאחר הקרנות סינמטקיות בפסטיבל דוקאביב ובפסטיבל ירושלים, הוא יעלה כאן בהפצה מסחרית בסוף השבוע הקרוב, וכך גם הקהל הרחב יוכל ליהנות מהפלא הזה.
את הסרט ביימה שרה דוסה, והוא מציג את סיפורם של מוריס וקטיה קראפט, חוקרי הרי געש שחלקו את חיים האישיים והמקצועיים, ונותרו יחד באש ובמים - במובן הכי מילולי של המילה. הם נפגשו באמצע שנות השישים ובמשך עשרים וחמש שנה לא נרתעו מאף סכנה, וחקרו כל הר געש פעיל אפשרי - מיפן ועד איסלנד.
אם לא די בכך, השניים גם נראים כאילו יצאו מ"עמוק במים" של ווס אנדרסון, מה שהופך אותם לדמויות קולנועיות מושלמות, עתירות סטייל שכבר אי אפשר למצוא היום. בעבר, קטע ארכיון בהשתתפותם הגיח בסרט של ורנר הרצוג, ועכשיו מגיעה הפנינה של דוסה, שמקדישה להם את מלוא הבמה.
"אפילו שכבר חפרתי בסיפור של מוריס וקטיה כל כך הרבה, בכל פעם שאני חושבת עליו אני נדהמת מחדש", אומרת דוסה בריאיון לוואלה! תרבות לקראת הקרנת הסרט. "זה נשמע כמו סיפור אגדה: הם היו שתי נשמות תאומות, עם עניין משותף וספציפי מאוד, שבמקרה נולדו כמעט באותם שנים, ובמרחק של כמה עשרות קילומטרים זה מזו באלזס שבצרפת. הם נפגשו במקרה, ולא נפרדו. האם יש דבר כזה 'נשמה תאומה'? האם יש דבר כזה 'האהבה של חייך'? האם יש זוגות שנועדו להיות יחד? לפחות לפי המקרה שלהם, התשובה היא כן".
קטיה ומוריס הותירו אחריהם מחקר פורץ דרך וגם כחמישים שעות של קטעי ארכיון, שהיו בסיס לסרט של דוסה. "כל מה שהם צילמו היה חשוב להם, והתפקיד שלי היה להבין למה זה היה חשוב להם", היא אומרת. "כשהם צילמו התפרצות של הר געש, היה קל יותר להבין, אבל כשהם צילמו את קטיה מביטה בשמש, זה היה מורכב יותר. כל אחד מקטעי הארכיון מגלם בתוכו משהו שהם למדו על החיים. כולם נושאים עמם משקל קיומי כלשהו".
עד כמה השניים היו מוכרים בצרפת?
"מוכרים מאוד. הם לא היו כוכבי רוק, אבל הם הופיעו הרבה בטלוויזיה. בכל פעם שהיתה התפרצות של הר געש, הזמינו אותם לדבר. הם הבינו שיש בציבור סקרנות לגבי הנושא, והם ידעו איך לנצל אותה וגם לתווך את הידע שלהם בצורה קומוניקטיבית, עם הרבה הומור, והם עברו מסך. הכל אצלם היה אותנטי, אבל היתה בהם מודעות".
"דיברתי עם הרבה צרפתים על הסרט, ולהרבה מהם יש איזושהי זיקה לסיפור של מוריס וקטיה, ואיזושהי נוסטלגיה כלפיהם. אני שמחה להגיד שאף צרפתי עוד לא התלונן על הסרט! חששתי, כי פחדתי שבתור אמריקאית, אין לי את הרגישויות המתאימות לספר סיפור על צרפתים. לכן, עשיתי תחקיר לא רק על הקורות של מוריס וקטיה, אלא גם על הדרך שבה צרפתים מספרים את הסיפורים שלהם".
אם היית יכולה לשאול את מוריס וקטיה שאלת אחת, מה היית שואלת?
"זו שאלה שאני חושבת עליה הרבה. אין בסרט ראשים מדברים, אבל בשלב התחקיר דיברנו עם 15 אנשים שהיו קרובים לשניהם, וזה השפיע על התסריט.
"מוריס וקטיה מייצגים בעיני אידיאל רומנטי, ואני תוהה אם זה נכון או סתם אשליה. אני חושבת שהם אף פעם לא הסתכלו לאחור, אבל אולי זו מיס-קונספציה? אני תוהה אם בכל זאת היתה בהם חרטה כלשהי, ואם זו היתה חרטה קטנה או גדולה. אני כל הזמן חושבת על שאלות חדשות שהייתי שואלת אותם, ויש בי עצבות עמוקה על כך שלא פגשתי אותם".
דוסה, ילידת קליפורניה, למדה באוניברסיטת ווזליאן, ממנה יצא לאחרונה גם לין מנואל מירנדה, ובמפתיע לא למדה קולנוע אלא אנתרופולוגיה.
"אימא שלי מרצה לאנתרופולוגיה וזה משהו שמלווה אותי כל חיי, וגם עכשיו", היא אומרת. "מה שמעניין אותי בסרטים שלי זה להבין איך אנשים מוצאים משמעות בטבע, ולימודי האנתרופולוגיה עוזרים לי להבין את זה".
מכל זה עלול להשתמע כאילו מדובר בסרט אקדמי ויבש, אך "אש האהבה", כיאה לשמו, לוהט ומלא רומנטיקה, והוא מיצירות הדוקו הכי אמנותיות, קולנועיות ויצירתיות של השנה. בין השאר, דוסה מתהדרת כאן בקטעי אנימציה מקסימים, בקריינות של האמנית הרב-תחומית מירנדה ג'וליי ובפסקול של ניקולה גודן, חצי מהצמד אייר.
"בהתחלה חשבנו להביא קריין צרפתי, אבל אז עלה הרעיון של מירנדה, והתרגשתי מאוד, כי היא אמנית שמשפיעה עליי כבר הרבה שנים", אומרת הבמאית. "יש בה סקרנות, פואטיות, ועניין באהבה ובארעיות של החיים, וזה התאים לרוח הסרט".
"לגבי הפסקול - רצינו מוזיקה שתעצים עוד יותר את האפקט הרגשי, לא רק של הרי הגעש אלא גם של סיפור האהבה. רצינו מלחין צרפתי שתהיה לו איזושהי זיקה לסיפור או לתקופה שבה הוא התרחש, וכך עלה הרעיון של אייר, שממילא הקשבנו למוזיקה שלהם כשהתחלנו את העבודה על הסרט".
אם מוריס וקטיה היו בחיים, מה הם היו אומרים על מצב האקלים ועל מצבו של העולם?
"הם בטח היו מאוכזבים מאוד. הם נולדו בזמן מלחמת העולם השנייה או מיד אחריה וגדלו במלחמת וייטנאם, אז היה מצער אותם לראות שעדיין יש מלחמות, מה עוד שהמלחמות של בני האדם נראות כל כך קטנות ועלובות לעומת הרי הגעש. גם המשברים האקולוגיים היו שוברים את לבם. הם הרי הקדישו את חייהם לגרום לאנשים לאהוב את כדור הארץ ולדאוג לו".
ורנר הרצוג על מוריס וקטיה
יש לא מעט סרטים הוליוודיים על הרי געש. ניסית להתחמק מהקלישאות שלהם?
"תמיד צחקנו שנקרין את 'וולקנו' במסיבת הסיום של ההפקה. סרטים הוליוודיים משתמשים בהר הגעש כסוג של ארכי-נבל, ורציתי להימנע מזה. מבחינתי הרי געש הם לא טובים ולא רעים. הם דמויות מורכבות. הם כוח הבריאה וכוח ההרס. מוריס היה אומר שלכל הר געש יש אישיות משלו, וגם אני אוהבת לחשוב עליהם בצורה הזו, שהיא שונה מאוד מהייצוג שלהם בהוליווד".
בעינייך, זה ספוילר לכתוב שמוריס וקטיה מתו?
"המוות ליווה את כל החיים שלהם. כשאתה רודף אחרי הרי געש, אתה יודע שהחיים יכולים להיגמר ברגע. בניתי את הסרט כסיפור של מירוץ נגד השעון, ואני מזכירה את המוות של מוריס וקטיה שש דקות לתוך הסרט, אז בעיני זה לא ספוילר, אלא חלק מהותי מהסיפור. אתה מוזמן לכתוב שהם מתו".