יובל בן נריה הרוויח חשיפה, הצופים הרוויחו הצצה. אבל מי ישלם את החשבון?

קוויאר בלי חשבונית, טעות של בית כלא וביקורת אכזרית מהאבא: הדוקו על פתיחת מסעדת a סיפק לא מעט רגעים מעניינים, וגם כמה סימני שאלה

26/05/2022
יובל בן נריה, מתוך "המסעדה הטובה בישראל", יס דוקו (באדיבות yes דוקו)

טור ביקורת הטלוויזיה הטוב ביותר בשנה האחרונה - מחוץ לעולמות עמית סלונים כמובן - נכתב בידי אחד, קארים עבדול ג'אבר. מיתוס הכדורסל המהלך היסס, התלבט, התחבט והטריל, עד שלבסוף הואיל להתייחס ביותר מסתם "ראיתי רק חצי פרק והפסקתי. זה מגוחך. אני לא רוצה לדבר על זה" ל-"Winning Time", הסדרה שהרימה HBO על שנות השואוטיים של הלוס אנג'לס לייקרס.

קארים פירק לגורמים, ואז לגורמי-גורמים, ואז למיקרו-גורמים, כל דבר רע בסדרה, ויצא משם עם מסקנה אחת, שעשתה דרכה בטבעיות לכותרת. "היא לא רק משקרת במודע", זרק את הסקייהוק המפורסם שלו, "אלא גם חוטאת במשהו חמור בהרבה - היא מאמללת אותך בשיעמומה".

הטור הארוך מבריק מילולית ובונה היטב טיעונים ומהלומות, אך קורס לתוך עצמו במשפט האחרון בהחלט, שהתווסף רק אחרי פרסום הטקסט המקורי, במה שהוא לבטח זריקת הבאזר הגרועה ביותר של קארים מאז שהוא עוד הסתובב אם מישהו קרא ללו אלסינדור. "אתם רוצים לראות את האמת? את מה שבאמת קרה לנו שם?", הוא מתגרה, "אז לכו לצפות בדוקו המצוין 'They Call Me Magic' באפל TV+".

במילים אחרות: אחד מחמשת הכדורסלנים הגדולים בהיסטוריה ואחד ממבקרי התרבות המושחזים כיום בארצות הברית התעצבן שסדרה בידורית לא מראה את "האמת" ומפהקת אותך למוות, ואז מסיים בהמלצה לצפות במוצר הכי מהונדס שיכול להיות - "דוקו" המשתף פעולה עם האובייקט - על אחת הדמויות הכי סינטתיות שיצאה מהוליווד ביובל האחרון - מג'יק ג'ונסון.

ברצינות, לכו לחשבון הטוויטר שלו, קחו עשרה ציוצים ונסו לנחש אם זה אמיתי או שהקפטן של פט ריילי הפך מאז הפרישה לקפטן אובייס. אה, ואם אתם כבר בענייני מחקר, תקראו מה אילן קפרוב חשב על הסדרה. עדיף.

כמעט מושלמת

כשיובל בן נריה יחליט לשחרר

לכתבה המלאה
מתחרט? מתוך "המסעדה הטובה בישראל"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

באמצע הסקאלה הזאת, שקצה אחד שלה הוא עשייה דוקומונטרית בלתי תלויה והקצה הנגדי כולל מוצר מתוסרט, צמחה בשנים האחרונות תעשייה שלמה של דוקו-בכאילו.

הסיבות לכך רבות, וכוללות, בין היתר, הבנה סלבריטאית שהנראטיב ניתן לשליטה, תזוזת מוקדי הכוח לעבר הצד המסוקר והתפתחות דרמטית של נקודות פלט שמנטרלות את הצורך לדבר עם גורמים מסורתיים כמו עיתונאים, לדוגמה. בתמצית - למה שאשתף פעולה עם מישהו בלי לשלוט באיך שהדבר הזה ייצא בסוף?

המוצרים, בהתאם, נטולי ערך כמעט באופן גורף, ואינם אלא נדבך נוסף בתעשייה המשווקת את הטאלנט. זאת גם הייתה הגישה הראשונית והבלתי נייטרלית שלי כשפתחתי את "המסעדה הטובה בישראל" (וכן, השם לא עזר לכלום מלבד לגלגול עיניים כמעט אקרובטי), הדוקו של טליה ענבר שליווה במשך כשנתיים את השף יובל בן נריה ואת לידתה של מסעדת "a" שלו (yes דוקו).

כמעט שעה לאחר מכן, אני יכול לומר שזה כמובן לא "Winning Time" ולא תיעוד אובייקטיבי לחלוטין, אבל גם לא "They Call Me Magic". ברגעים רבים שלו, הוא ממוקם בדיוק בנקודה הטלוויזיונית האידיאלית (מבחינת הצופה וגם, יש להניח ולקוות, מבחינת היוצרת) שבה הקוסם מחליט לחשוף חלק מהסודות שלו, ואז מתחרט קצת. אלה גם, מן הסתם, הרגעים שמפזרים קצת מג'יק באוויר.

שלוש נקודות, והשלם את החסר. מתוך "המסעדה הטובה בישראל"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

כמעט עשור מאז פתיחת "טאיזו", נדמה שאין חולק על הכישרון הקולינרי של בן נריה (כלומר, חוץ ממבקרי אוכל קטנוניים ולא משמעותיים, ואולי גם, פה ושם, מבקרי אוכל פחות קטנוניים ויותר משמעותיים), ועל מיקומו בצמרת הגבוהה של אנשי האוכל המקומיים. זוהי תובנה ברנז'אית מקובלת, אך גם כזו שמבוססת על מסה ישראלית שמצביעה ברגליים ומפוצצת את רשימת ההזמנות שלו בטאיזו, וגם ב-a.

וזוהי גם אחת מנקודות העגינה של ענבר, שמתנקזת כולה לרגע שבו שואל בן נריה "למה הייתי צריך את זה?". הוא עונה מיידית, אגב - חורש שדה שלם של קלישאות על אתגר והרים ומשימות ו"כזה אני" - במקום לתת לשאלה לחלחל, ולהשאיר את הספק תלוי עוד כמה שניות באוויר.

אלו גם השניות שמתחשק לצעוק למסך, ולשף עצמו, שלא מדובר במבחן פסיכוטכני, ושלא צריך לסמן תשובות בכוח. להיפך. תן לצופים להזדהות עם תהיות שאין סיכוי שקרובות לחייהם, ואולי תזריק בכל העסק הזה קצת רגש.

דרוש קרדיגן. מתוך "המסעדה הטובה בישראל"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

היעדר הרגש מעיב על "המסעדה הטובה בישראל" מכתוביות הפתיחה ועד שקלמארי יצאו ויוחזרו למטבח (עוד נגיע לזה). ענבר הצליחה לסחוט כמה משפטים עמוקים על סיום נישואיו של בן נריה ותיעדה התפרקות נקודתית של אלינור כהן, סמנכ"לית הקבוצה, אך הטמפרטורה השולטת בחלל הזה דורשת קרדיגן, וגם הופעה ייצוגית של ילדי השף לא סייעה לחמם אותו (הערת אגב: קטונתי מלספק טיפים להורים אחרים, אבל אני כן משוכנע ש"לראות את המסעדה בערב" היא לא האטרקציה המועדפת על ילדים בגיל הזה).

יכול להיות שענבר ניסתה, יכול להיות שזאת לא הייתה הכוונה מלכתחילה (ובהתחשב באובייקט, זאת אופציה הגיונית), אבל סביר שבשלב מסוים כולם הבינו שרצפת חדר העריכה לא תהיה חלקלקה מדמעות.

אבל זה בדיוק העניין - אם לא רגש, אז מה?

טעות של בית כלא. מתוך "המסעדה הטובה בישראל"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
ענבר הרוויחה סרט, בן נריה הרוויח חשיפה והכרה, והצופים הרוויחו הצצה. אבל מי משלם את החשבון?

המצלמה מלווה את אחד השפים הכי פרפקציונסטיים בישראל, נכנסת למטבחים הכי עובדים ועמוסים פה, ותופסת לסיגריה את האנשים שסופגים מדי יום את הניצוצות של ההיתוך הזה. היא גם עוצרת שניה לפני שהדברים נאמרים באמת, מצנזרת את עצמה, מנמיכה ווליום במהירות, ועושה קאט לסיטואציה אחרת שגם היא נבנית בתורה, ומנחיתה קליימקס שלפעמים מלאכותי, ולפעמים סתם מוקדם מדי.

אז הבנו, "יובל בן נריה" שלוש נקודות, "יובל הוא יובל", "האם זה קל" סימן שאלה הרמת גבות פתיחת אישונים, אבל בעצם לא הבנו. כלומר, מי שמעורה בעולמות האוכל האלה בטח ידע להשלים פערים קוגנטיביים בעצמו, וכל השאר - בהערכה גסה, 99% מהצופים הפוטנציאליים - מה איתם? הם מצופים לקרוא את שפתיה של ג'ניפר פרגוסון, שפית אחראית בקבוצה שרכנה לעבר קולגה ללחוש משהו בדיוק בזמן שהסאונד גווע?

האם לבן נריה ונציגותיו הייתה השפעה, התערבות עריכתית או סתם אחוז מסוים של שליטה על התוצר הסופי? סביר שכן, ולא צריך להיות ציני מוחלט כדי ללכת לכיוון הזה. מוצרים כאלה אינם נולדים יש מאין, ודורשים פשרה סבירה מכל הצדדים המעורבים. במערכת היחסים האידיאלית, ענבר הרוויחה סרט, בן נריה הרוויח חשיפה והכרה, והצופים הרוויחו הצצה. אבל מי משלם את החשבון?

הריטואל ניכר. מתוך "המסעדה הטובה בישראל"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הרגעים היפים ביותר בסרט, והמעניינים ביותר לטעמי, מתרחשים בערב ההרצה של "a", ארוחה שנועדה לבדוק את כשירות המסעדה בעזרת קהל לקוחות המורכב באופן מסורתי מחברים ובני משפחה.

ענבר מנצלת את הסיטואציה כדי לברוח קצת מבן נריה, ולתפוס אותו מרחוק כשהוא מתקשר עם הצוות, עם הוריו ("להגיד לך שאני נהנה שהם מגיעים לאכול? לא בטוח"), וגם עם עצמו. הפרספקטיבה הזאת חושפת את השף כמעט לחלוטין, מפרקת אותו משריונו, ומתעדת אותו כמו שהוא באמת. היא גם הולידה את הפריים הנפלא שבו הוא מציץ מעמדת הצ'קר לעבר הסועדים, ולעבר הוריו. ספק אם הוא זקוק בשלב הזה של חייו לאישורים, אבל המצלמה לא משקרת.

המהלך הזה של ענבר מוביל לאינפוט קורע של האם ("אוכל מאוד מיוחד", תואר שכבר הפך למיתולוגיה בבתים רבים שבהם לא נהוג להעביר ביקורת מבוססת טעם שעלולה לפגוע חלילה), וגם לסיקוונס אדיר בכיכובו של האב - הערת אגב שלו על טריות הטונה מולידה מבנו תגובת ביטול פבלובית, אך שניות ספורות לאחר מכן הוא נכנס חזרה למטבח ומבקש מאחד הטבחים לתת לו "לטעום את הטונה".

צחי מוסקוביץ', מוזמן אחר משולחן 112, עשה טעות של בית כלא והחזיר למטבח מנת קלמארי. הוא מתויג מיד כיחיד שהחזיר מנה באותה ארוחת הרצה, אך מה שהחל כבדיחה פנימית במטבח, על חשבונו כמובן, לא יכול להיגמר כך. בן נריה, גאה וזקוף גם במחיר של עימות באחד הערבים הבודדים בחייו המקצועיים שבו אפשר לשחרר חור אחד בסינר, ניגש ל"מחזיר" ומסרב לשחרר. את החיבוק, ואת העלבון.

שני הרגעים האלה - עם ההורים ועם החבר, אבל בעיקר בין בן נריה ובין המקום - היו צריכים להיות החומרים שמהם עשוי הסרט כולו. הטכנולוגיה קיימת.

מקום לניחושים. מתוך "המסעדה הטובה בישראל"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
בן נריה לא יודע לקבל מחמאות, וזה ניסוח כמעט יפני במינימליזם שלו. בן נריה לא יודע גם לתת מחמאות

בן נריה לא יודע לקבל מחמאות, וזה ניסוח כמעט יפני במינימליזם שלו. סצנה קרינג'ית במיוחד תופסת אותו - פיזית, תוך כדי תנועת התחמקות - בשיחה עם אורי, אחד השומרים בלובי של מגדלי לוינשטין שבו ממוקמת "טאיזו". אורי מדבר על "הצניעות" של השף ונושא תפילה פומבית "שיילך לו", אך בן נריה כבר בתזוזה, מותיר את אורי עם התקווה, ועם צורך דחוף בשיפור היכולת לקרוא את החדר.

ניכר שזוהי אינה תוצאה של כוונה רעה, אלא תחושה ברורה של אי-נוחות. כך גם ההימנעות מלצאת ללקוחות שרוצים להודות לו, שמולידה הסבר מפותל על הצורך להתמקד באוכל, ומסתיימת, איך לא, בעקיצה לשפים שכן מסכימים לסלפי.

בן נריה לא יודע גם לתת מחמאות. "אלופים. הוא לא אמר את זה, אבל אני אומרת", מודה כהן לצוות המטבח בשיאה של ארוחת ההרצה. תגובתם של האחרונים, אנשי מקצוע מצוינים שיובילו תוך שנים ספורות מסעדות משלהם, אינה מתועדת, אבל הריטואל ניכר.

"לכו לעבוד", אומר להם בן נריה בהרמת הכוסית לפני שהמסעדה נפתחת רשמית. "לכו לעבוד", הוא אומר להם באמצע הצ'ייסר של סוף הסרוויס הראשון. היו משאיות בטון באתר הבנייה של מגדל שרונה עם פחות מטען ויותר קלילות.

לחיים! מתוך "המסעדה הטובה בישראל"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

גאוות היחידה של "צוות בן נריה" אינה פייק, וחבריו אינם עושים הצגה למצלמה של ענבר. הם מרוצים, מחייכים ומפזרים לאוויר הצהרות שחצניות במידה. "אין עוד מקום כזה", וגם "רק פה", "לא היה דבר כזה בישראל", וגם "אנחנו עושים כאן הכול אחרת", ועוד ועוד ועוד.

העניין הוא שהם טועים. "a" אדירה, מושקעת וחו"לית, אבל היא ממש לא היחידה בארץ שמדברת התססות, והמיליונים שנדרשו להקמתה שברו שיא שמאז נשבר כבר כמה פעמים. זהו טבעו של עולם, וזהו ההכרח של עולם המסעדנות הישראלי. בסוף כל חלום על מישלן כחול-לבן, יודעים אנשיה, מחכה סיפור ארוך מדי על כיסאות מסין, ושלט כניסה שמוחזק באיזולירבנד.

אפילו כדוקו אוכל, על פתיחת מסעדה, ההצהרות התקדימיות של יס מעט מוזרות, במיוחד אם זוכרים את "פותחים מסעדה" הישנה, שליוותה לפני יותר מעשור את השף ניצן רז ואת הקמת "UNO" שלו. נכון, זה היה מוצר קצת אחר, אבל זה לא אומר שאפשר לשכתב תפריטים היסטוריים ככה סתם. במיוחד אם קראו להם פאקינג "פותחים מסעדה".

כך או כך, בן נריה בכל זאת יצר כאן תקדים, עם חשיפה שאינה מובנת מאליה, ומצלמה שאינה קשורה בכבל תקשורת ישיר לפריים-טיים, או לחברת תבלינים שדוחפת לגרון תוכן שיווקי. מרתק לחשוב על הקולגות שראו וירצו גם.


רגעים מסוימים של בן נריה, במדרגות עם הנגר שבא להתקין את מיטות הילדים בדירה החדשה, למשל, או באינספור ה"לבדים" שלו במעלית ובוולוו הכחולה ובסוף היום מול המגדלים, מסייעים לצופה להבין מעט טוב יותר את דמותו (אם כי נשאלת השאלה מה הוא עושה כשהוא לא עושה את "זה", והניחוש המושכל שלי הוא אולי מושכל, אבל הוא עדיין רק ניחוש).

רגעים אחרים, עם הסומלייה שנותן לו לטעום יין מטרואר של אלפיים שנה, או בטעימת קוויאר מקומי ("ככה זה נראה כשהוא מגיע ללא חשבונית") מבהירים היטב מה מניע אותו, ומה מטריף אותו. לטובה ולרעה. התוצאה של הכול - אם אתם לא צחי מוסקוביץ' כמובן - היא ביס מושלם של אוכל, מהטובים שאפשר למצוא בישראל. טליה ענבר הסתכלה לו בעיניים, והעזה להוסיף לו קצת מלח.

  • יובל בן נריה
  • טאיזו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully