נראה כמעט בלתי נתפס לחשוב על זה במונחים של 2022, אבל במשך שנים רבות ליגת ה-NBA נחשבה למוצר זול וזניח. היא הייתה "שחורה מדי" לטעמו של הקהל הלבן, שלא מצא עם מי להזדהות. היא גם הייתה קשוחה מדי ואפורה מדי, נטולת ברק וראתה את כמות האוהדים הולכת וקטנה באופן עקבי. באחד מהפרקים הראשונים של "לייקרס: קבוצה מנצחת" (Winning Time: The Rise of the Lakers Dynasty), פונה דיוויד שטרן (אנדי הירש), הקומישיונר המיתולוגי של הליגה, לבעלי הלוס אנג'לס לייקרס, ג'רי באס (ג'ון סי ריילי, "לילות בוגי", "האחים סיסטרז") וטוען כי אין כל סיבה שליגת הכדורסל האמריקאית לא תהיה פופולרית כמו גולף או טניס. אפילו ליגת הכדורת הייתה פופולרית יותר ממנה בתחילת שנות ה-80.
זו נקודת הפתיחה של הסדרה (שמונה מתוך עשרת פרקי העונה היו זמינים לביקורת) שמגוללת הרבה מעבר למה ששמה מרמז: סיפורה של ליגה כושלת שמנסה להמציא את עצמה מחדש, דרך מועדון כושל שמחפש גאולה, בידיו של פנטזיונר חסר תקנה ששם את יהבו על כוכב צעיר ומבטיח, שמבקש לרשום את שמו בדפי ההיסטוריה. הגרסה התיעודית של הסיפור הזה היא "סלטיקס-לייקרס: האויבים הכי טובים" - סדרת המופת של ESPN, ששודרה אצלנו בשידורים חוזרים אינסופיים. כאן, אף על פי שבירד והסלטיקס נוכחים, הפוקוס נוטה כמובן ברובו אל הצד הזהוב של הלייקרס, במאבק שברא את המותג שכולנו מכירים כיום. ואיכשהו, למרות שהיא ללא ספק מתגמלת אוהדי כדורסל, הסדרה מהנה וסוחפת מספיק כדי לבדר גם את מי שהמאבקים המיתולוגיים האלה פחות מסעירים אותם.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
בהתחשב בכך שהסדרה חוגגת בהנאה גדולה את הסיפורים והטיפוסים העסיסיים של תחילת האייטיז בלוס אנג'לס, היא חוותה לפחות אחד כזה משל עצמה. המפיק, אדם מקיי (במאי מצליח ומהכוחות הגדולים מאחורי מי שנחשבת כיום לאחת הסדרות הטובות בעולם, "יורשים"), סירב ללהק את שותפו הוותיק, וויל פארל, לתפקיד של באס, ובכך נפרדו דרכיהם של השניים. ייתכן שמעריציו של פארל יתנגדו לטענה הזו, אבל הבחירה בג'ון סי ריילי מתבררת כבינגו מושלם. סוחר הנדל"ן הצבעוני, שנודע כפלייבוי חסר תקנה ודייר קבוע באחוזת פלייבוי, נותן את הטון לסדרה כולה. זוהי גם ההופעה החיצונית שכוללת פריזורה מורכבת, חולצות פתוחות ומכנסיים צמודים, וגם את הנטייה לשבור שוב ושוב את הקיר הרביעי ולספר לנו בתחמנות חלקלקה על מה שעובר במוחו. השטיק הזה אמנם שחוק, אבל ריילי גורם לו לעבוד בזכות חן אינסופי.
האינפנטיליות הזו היא כלי בידיו של היוצר, מקס בורנסטיין ("הטרור"), כדי לדבר על הגיבורים שלו כאן, כולם גברים פגומים שהצורך שלהם בהכרה ואישור חברתי הוא גם המכשול הגדול ביותר שלהם. באס הפנטזיונר הוא הדוגמה הבולטת לכך, אבל גם היהלום הגדול שלו, ארווין "מג'יק" ג'ונסון (קווינסי אייזאה), כוכב הקולג'ים שהופך כבר בשנה הראשונה שלו בלייקרס לסמל של כל מה שבאס רוצה להיות: מוכשר, נחשק, מלהיב וגם נשגב. התחושה של פנטזיה בלתי מושגת, שהמרדף אחריה גדול הרבה יותר מהשגתה. כך הופך הפורום, אולמה הביתי של הלייקרס, לשילוב של מועדון לילה וטקס אוסקר: מקום שבו אפשר לשתות, לרקוד, לפגוש כוכבים הוליוודיים, אתלטי-על וכוכבות פלייבוי, מקום שבו ספורט משתלב עם ריקודים פתייניים של קבוצת מעודדות, שנולדה כולה כדי לענות על מושא תאוותם של הגברים שיושבים ביציעים היקרים.
ההישג הגדול באמת של בורנסטיין הוא שהסדרה שלו מצליחה לבקר ולאהוב את גיבוריו, בלי להטיף או לייגע. באס ומג'יק מוצגים פעם אחר פעם כפי שהם נראים מנקודת המבט של הנשים בחייהם. כך, בתו של באס, ג'יני (האדלי רובינסון) - כיום הבעלים של הלייקרס - היא המאפשרת של כל תאוותיו ורצונותיו של אביה מבחינה לוגיסטית, ואמו, ג'סי (סאלי פילד), מבחינה כספית. אצל ג'ונסון זוהי ארית'רה "קוקי" קלי (תמרה טומאקילי), בת זוגו משכבר הימים, שנאלצת לספוג פעם אחר פעם את נטייתו לראות אותה כמובנת מאליה. קווי העלילה האלה משתלבים באופן הרמוני בזו של הקבוצה הנבנית ותלאותיה, ומוסיפות שכבת רגש לסיפור ספורטיבי שמלא רגש בפני עצמו. ובעיקר אייזאה עצמו, שחקן צעיר ואלמוני למדי, מייצר כאן טרנספורמציה נפלאה למה שאפיין את ג'ונסון הדמות: חיוך תמידי שמאיר את החדר, תועפות של כריזמה והיכולת להפוך כל אדם לחבר (אלא אם כן הוא לארי בירד).
מנגד, היינו יכולים להסתדר בלי הרבה מאוד אפקטים חזותיים שנוספים לסדרה, כמו סצנות שנראות כמו פילם נושן ומוכתם, מסכים מפוצלים או כתוביות אירוניות על המסך. יש מקרים שבהם המודעות העצמית שלה הופכת לזחיחות במובן הלא כיפי של המילה.
לעכברי הכדורסל שיגיעו אל הסדרה, מספק בורנסטין סיפור מרתק על השתלשלות אירועים מטורפת עד שכמעט קשה להאמין שהתרחשה באמת: קבוצה על סף פשיטת רגל שמהמרת על מאמן עם שיטה שמעולם לא נוסתה בעבר, ואינספור תקלות וצירופים שהיו אמורים להביא לקריסתה, אבל איכשהו מצליחים להפוך לעוד שלב בדרך לסיפור ההצלחה. בין שלל הדמויות והסיפורים, בולט זה של ג'ק מקיני (טרייסי לטס, "מכונת הכסף"), ההוגה הנשכח של שיטת המשחק המהפכנית של הלייקרס, שהתאים כמו כפפה לחזון הסקסי והמלהיב של באס לקבוצת הכדורסל המהנה בתבל.
כמות הדמויות ב"לייקרס: קבוצה מנצחת" כמעט בלתי נתפסת, ובעיקר מרשים עד כמה כל אחת זוכה לטיפול שמאפשר לה לבלוט מבלי להאפיל על האחרות. הקאסט המופלא שהתקבץ כאן מסייע בכך מן הסתם, אבל הכתיבה המושחזת של דמויות כמו כרים עבדול ג'באר (סולומון יוז), הכוכב החתרני שמסרב להתמסר לקרקס של הליגה; ג'רי ווסט (ג'ייסון קלארק, "כוננות עם שחר"), הסמל המיתולוגי והנרגן של הלייקרס, שמעולם לא מצא נחת אבל גם לא יכול להביא את עצמו לעזוב; פאט ריילי (אדריאן ברודי), המאמן האגדי, שנמצא כאן בתחילת דרכו כפרשן כושל; קלייר רות'מן (גבי הופמן, "טרנספרנט"), המנהלת של הפורום הכושל, שמנסה להגשים את חלומותיו הפרועים של באס; וישנה גם פאולה עבדול הצעירה ורד אאורבך, המנהל המיתולוגי של בוסטון הגדולה (מייקל צ'יקליס, "המגן", בתפקיד מופלא), ובירד עצמו עוד ועוד.
איכשהו בתוך כל מנעד הסיפורים העצום הזה, כמויות מרשימות של כדורסל והרבה מאוד מערכות יחסים, "לייקרס: קבוצה מנצחת" - שמשודרת מדי שבוע ביס, הוט וסלקום טיוי - לא מרגישה עמוסה או ארוכה, וזאת על אף שכל אחד מפרקיה אורך כשעה. הקצב סוחף, הכתיבה קולחת ומבדרת, המשחק נהדר, והנגיעות הקטנות בשוביניזם ונושאי גזע מספקות את החלקים מהפכי הבטן לאורכה. למעשה, הדבר הכי בולט בה הוא עד כמה היא דומה לכוכב הגדול של הקבוצה המיתולוגית ההיא: מחייכת ללא סוף, מלאת קסם וחן, מספקת תמורה מלאה לציפיות ומשאירה הרבה טעם של עוד. מה עוד אפשר לבקש מסדרה על קבוצת הכדורסל שהפכה את המשחק להצגה.