פסטיבל קאן הגיע אתמול (שני) לנקודת האמצע שלו עם הקרנת בכורה עולמית לאחד הסרטים המדוברים בו - "Crimes of the Future" של דיוויד קרוננברג.
קרוננברג הוא אחד הבמאים הוותיקים, המוערכים והשאפתניים בעולם הקולנוע האמנותי, ואורח קבוע בריביירה. "Crimes of the Future" הוא סרטו הראשון מזה כמעט עשור, והוא חוזר בו למחוזות האימה והפנטזיה בהם ביקר לאחרונה בסוף שנות התשעים עם "אקסיסטנז".
העבודה החדשה שלו מזכירה גם את "קראש", סרטו השערורייתי ביותר, שיצא באמצע שנות התשעים ועסק בקשר בין עונג מיני ותאונות דרכים. ב"Crimes of the Future" הוא עוסק בקשר בין עונג מיני וניתוחים כירורגיים. כפי שאומרת כאן אחת הדמויות, באחת משורות הדיאלוג הטובות שנרשמו השנה בפסטיבל - "ניתוח הוא הסקס החדש".
הסרט עוסק גם בשלל תמות נוספות, בהן גם הקשר בין סבל ויצירה ובמה שקרוננברג חוזה שיהיה אולי השלב הבא בנרקיסיזם האנושי - אובססיה להשחתה עצמית. הוא מתחיל בסצינה בה אמא חונקת את בנה, וממשיך בקטעים בהם דמויות מנסות לתכנת את עצמן גנטית לאכול פלסטיק ובשלל דימויים גרפיים וקיצוניים.
קרוננברג הזהיר כי צופים רבים ייצאו מן ההקרנה אחרי חמש דקות, והכשיר את הקרקע למה שכבר הפך לספורט לאומי בקאן: המנהג לצאת מן האולם, בהפגנתיות או לא, והמנהג לספור את כמות האנשים שיוצאים ולצאת בכותרות כמו "הכינו את שקיות ההקאה: הסרט המזעזע שגרם לחצי מהקהל לצאת באמצע".
לא אשתתף במשחק הזה. "Crimes of the Future" הוא אכן סרט מאוד לא מהנה לצפייה. הוא גרפי, קיצוני ופרובוקטיבי. לא פלא שעדיין אין לו הפצה במדינות רבות, כולל ישראל. עם זאת, ראינו לא מעט דברים קשים באותה מידה ואפילו יותר בשנים האחרונות, אז מגוחך לצאת בהצהרות. אם קרוננברג מחדש כאן, זה לא בהכרח ברמה הוויזואלית אלא יותר ברמה התיאורטית, והוא משכיל להשתמש בהשראות קלאסיות כמו קפקא כדי לשאול שאלות חדשות על העתיד, ועל הכיוון שבו אנחנו הולכים בעידן האינסטגרם ובמשבר האקלים.
אותם עיתונים בינלאומיים שהכינו את מכונות הדפוס לכותרות על נטישה המונית של ההקרנה, ציפו גם לדיווחים על שריקות בוז. זה לא קרה: הסרט מפצל את הקהל, אבל לא בצורה קיצונית. יש רבים שמגדירים אותו כיצירת מופת, ומול זה אחרים שנותרו אדישים למדי. באופן אישי, אני משתוקק לצפות בו פעם נוספת ולחפור ולהעמיק בתוך כל הרעיונות שעולים בו. עד אז, הסנטימנט שלי קרוב יותר לזה של הקבוצה האדישה.
הסרט מדובר גם בגלל צוות השחקנים והשחקניות - אוסף מרשים אפילו בסטנדרטים של קאן. בין השאר, מככבים בו ויגו מורטנסן, ליה סיידו וקריסטן סטיוארט, ובצד זאת גם השחקנית הישראלית ליהי קורנובסקי, בתפקיד בינלאומי גדול ראשון (ולא אחרון).
הכוכבת, אותה גילה קרוננברג בסדרה "לאבד את אליס", מופיעה כבר בסצינה הראשונה של הסרט, וממלאת תפקיד משמעותי בעלילה. כהמחשה לחשיבות תפקידה, היא הצטרפה לצוות הכוכבים והכוכבות וצעדה איתם על השטיח האדום, מה שהפך אותה לאחת השחקניות הישראליות היחידות שזכו לעשות זאת בעשור האחרון.
"למדתי הרבה דברים מהחוויה הזו", אמרה לי קורנובסקי בשיחה קצרה לפני ההקרנה. "מן העבודה עם כוכבים כמו מורטנסן, סיידו וסטיוארט, למדתי שבסופו של דבר כולנו רוצים אותו דבר - כולנו רוצים שהפרויקטים שלנו ייצאו הכי טוב שאפשר. למדתי הרבה על מקצועניות ומחויבות".
"היה גם מעורר השראה לעבוד עם יוצר כמו קרוננברג, שלא מתפשר על היצירה שלו. לא משנה לו מה הקהל יחשוב. זה לא מה שמנחה אותו. הוא נאמן לחזון שלו, והאומץ הזה משהו גדול מאוד שלמדתי ממנו. יש אנשים שהסרט יתאים להם וכאלה שהוא יתאים להם פחות. צריך להיות מאוד ליברלים, ואני לא לוקחת את זה באופן אישי".
קרוננברג החל לפתח את הסרט כבר לפני עשרים שנה, אך לא הצליח להרים לו מימון ושם את התסריט בצד, עד שהפרויקט התעורר לחיים בתחילת העשור הנוכחי. "מדהים שהוא התחיל לכתוב את הסרט לפני כל כך הרבה שנים, כי היום הוא רלוונטי מתמיד", אומרת קורנובסקי. "הסרט הוא הצהרה על התקופה שאנחנו חיים בה - תקופה שבה הכל הוא מפלסטיק, לטוב ולרע".
נוסף לקריירת המשחק, את מעורבת גם במיזם מקסים בשם קולנוע יפו, בית קולנוע עצמאי שפועל בתל אביב בשנתיים האחרונות, וכמו שעושים בקאן, מתעקש להוכיח שעוד יש ערך במסך הגדול.
"זה לא רק העניין של המסך, זה החוויה כולה. כשאתה יושב באולם וצופה בסרט עם אנשים שאתה לא מכיר, יש אנרגיה מיוחדת. כשאתה צופה בסרט באולם קולנוע, אתה נותן לו כבוד, אתה מקדיש לו את הזמן שלך ועוצר את החיים שלך בשבילו, בשביל לשבת במקום שנועד להצגה של יצירה קולנועית. יש אנשים שאוהבים את החוויה הזו ואני חושבת שיש לה זכות קיום גדולה".
מה החלום הבא?
"יש לי הרבה חלומות, אישיים ומקצועיים, אבל אני רוצה לנשום כמה שיותר את מה שקורה בימים האלה ולא לחפש את הדבר הבא, אלא באמת לשמוח בחגיגה הקולנועית המטורפת שאנחנו נמצאים בה".
הכי יפה שיש
סרט נוסף שהוצג בהקרנת בכורה עולמית במסגרת התחרות הרשמית של הפסטיבל הוא "Les Amandiers", שהתגלה כאחד הסרטים היפים שהוצגו השנה בקאן.
כמו סרטים רבים בפסטיבל, גם זה סרט סמי-אוטוביוגרפי, והפעם פרי עטה של ולריה ברוני טדסקי. היא חוזרת כאן לשנות השמונים, לימיה כשחקנית צעירה ומתחילה בסטודיו למשחק של תיאטרון ה- Amandiers בהנהגתו של פטריס שרו המנוח, אחת הדמויות האגדיות בתולדות עולם הבמה הצרפתי, אותו מגלם כאן לואי גארל. בצידו מככבת נדיה טרסקיביץ', שכיכבה לפני שנתיים בסדרה הישראלית "דיבוקים" ומאז הפכה לאחת השחקניות החמות בצרפת.
הדרמה הזו עוקבת אחר הצעירים והצעירות שמתקבלים לסטודיו לאחר סינון קפדני, וכיאה לסרט צרפתי קופצים בין המיטות של חבריהם לספסל הלימודים, כשברקע מרחף האיום החדש של מחלת האיידס. ברוני טדסקי מצלמת את החוויות האישיות והמקצועיות של החולמים והחולמות בתנועה בלתי פוסקת, שיוצרת את התחושה כאילו לחיים אין סוף ומלכתחילה אין התחלה. כל מה שיש כאן זו תשוקה אינסופית - לאהבה, לבמה, לחירות. בין אם גדלתם בשנות השמונים או לא, הסרט הזה יגרום לכם להתגעגע אליהם.