"שירין אבו עאקלה נרצחה. ההקרנה בקאן מוקדשת לה"

הבמאית החיפאית מהא חאג' הציגה בפסטיבל קאן את "Mediterranean Fever", שצולם בחיפה, אבל אין בו שום נוכחות או מעורבות ישראלית ומציג את עצמו כסרט פלסטיני. הבמאית הקדישה את ההקרנה לשירין אבו עאקלה, והיא וסרטה התקבלו בתשואות בריביירה

אבנר שביט, קאן
26/05/2022
הקרנת הבכורה של "Mediterranean Fever" בפסטיבל קאן (אבנר שביט)

זה לקח כשבוע, אבל רגע לפני שהוא מסתיים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הגיע לפסטיבל קאן. הדבר קרה בהקרנת הבכורה העולמית של "Mediterranean Fever", סרטה של מהא חאג', ילידת נצרת ותושבת חיפה.

זהו סרטה הארוך השני של חאג' אחרי "עניינים אישיים", שגם כן הוקרן בריביירה, אבל בניגוד אליו, ואף שהוא צולם ומתרחש בחיפה, לא היה בו מימון ישראלי או שום מעורבת ישראלית, והוא מגדיר את עצמו כהפקה של חמש טריטוריות - פלסטין, קטאר, צרפת, גרמניה וקפריסין. כלומר, פחות או יותר כל מדינה אפשרית באזור, אבל לא ישראל.

הסרט מוקרן ב"מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית של הפסטיבל. זו מסגרת שבה הבמאי או הבמאית עולה על הבמה לומר כמה דברים לפני ההקרנה. חאג' בחרה להקדיש אותם לשירין אבו עאקלה.

"שירין היתה אייקון, עיתונאית מעולה ובת אהובה של פלסטין", אמרה חאג'. "לפני שבועיים, רצחו אותה. ירו לה בראש כי היא עשתה את העבודה שלה, כשסיקרה עוד עוול של הכיבוש".

עוד בוואלה!

כל העולם מדבר על הסרט הזה - ויש בו גם כוכבת ישראלית

לכתבה המלאה
הצוות של "Mediterranean Fever" בפסטיבל קאן. אבנר שביט, מערכת וואלה!
התקבלו בתשואות חמות. צוות הסרט מיד לאחר ההקרנה בקאן(צילום: מערכת וואלה!, אבנר שביט)

"שירין, לא נשכח אותך. אנחנו אוהבים אותך ומוקירים אותך. הם הרגו את המספרת, אבל הסיפור תמיד יישאר בחיים. ההקרנה הזו מוקדשת לך".

דבריה של חאג' התקבלו במחיאות כפיים באולם. יש לציין כי נכחו בו גם איליה סולימאן והאחים טרזן ואבו נאסר - כלומר, מעין מפגש פסגה של כמה מטובי אנשי ונשות הקולנוע הפלסטינים שפועלים כיום.

חיפה כמו שלא ראינו. מתוך "Mediterranean Fever"(צילום: פסטיבל קאן, Luxbox)

ומעבר לכל זה, היה גם את הסרט, שהתגלה כאחד היפים שהוקרנו השנה בריביירה. חאג' עוסקת בו בסוגיות כמו גבריות ואחוות גברים, ומצטרפת בכך לרשימה מפוארת של קולנועניות שהיטיבו בעבר לעסוק בנושאים דומים - למשל, קלייר דני וקלי רייכהארדט, שממש במקרה גם להן יש השנה סרט חדש בפסטיבל.

במרכז סרטה של חאג' עומד גבר חיפאי מדוכדך, שכדבריו של צ'כוב המצוטטים כאן - "מתלבט אם לשתות תה או להתאבד". הוא פורש מעבודתו כפקיד בנק כדי להתחיל לכתוב ספר, אך מתקשה למצוא השראה, עד שבדירה לידו עובר לגור גבר מפוקפק בן גילו, עם שני כלבי הדוברמן שלו ועם צוהר לעולם אחר לגמרי.

היחסים מתחילים ברגל שמאל, כשהכלבים כמעט תוקפים את הגיבור, אך מתפתחים לחברות מפתיעה. לאורך כל הסרט, קשה יהיה לנחש מה יהיה הטפח הבא שנגלה באישיות של הגיבורים, ומה יהיה הצעד הבא שלהם. התסריט משעשע, נוגע ומלא דימיון, והביצוע שלו מעולה.

בסרט מככבים אשרף פארח ועאמר חליחל. שניהם מצוינים ושניהם מפליאים לבנות דמויות של גברים פגיעים ורגישים, שאחד מהם גם לא מפחד לדבר על הרגשות שלו. ככל הזכור לי, "Mediterranean Fever" ניצב כאחד הסרטים הפלסטינים הראשונים שיש בו דמות של גבר שהולך לטיפול פסיכולוגי. נוסף לכך, חיפה היא דמות בפני עצמה כאן, וחאג' מוציאה את המיטב מנופיה, ובשלב מסוים אפילו משתמשת בחזירי הבר האיקונים שלה.

"כשמדברים על חיפה, בדרך כלל חושבים על דו-קיום, אבל זו לא חיפה שאני מציגה בסרט, כי אין בו ישראלים", אמרה חאג' בריאיון לווראיטי, כתב העת המוביל בתעשייה. "יש את חיפה ההיסטורית שנכבשה ב-1948. שכונות הפכו לשכונות רפאים, ואנשים נאלצו לעזוב. זו חיפה שרציתי להראות. אני משתמשת בבתים הנטושים כדי לתאר את העצבות של שני הגיבורים".

לא רצתה מימון ישראלי. הבמאית מהא חאג'(צילום: מריה זריק)

חאג' הוסיפה גם כי היתה לה אפשרות לפנות לקבל מימון ישראלי, אבל העדיפה שלא לעשות זאת. הסיבה: החוק שמחייב כל סרט שמקבל כספים מן המדינה להציג את עצמו כ"סרט ישראלי", מה שלמשל מנע מ"ויהי בוקר" להציג את עצמו כ"סרט פלסטיני" והוביל את כוכביו להחרים את הקרנתו בקאן בשנה שעברה. "היה לי חשוב להציג את הסרט כסרט פלסטיני", הסבירה בשיחה עמה לעיתון האמריקאי המוביל. "אין לנו קרן קולנוע פלסטינית, אז לקח לנו הרבה זמן לגייס את הכסף כדי להרים את ההפקה, והקורונה הגיעה כבונוס כדי לבחון את הסבלנות שלנו עוד קצת".

כמו "לא פה לא שם" ו"סופת חול", שהתרחשו וצולמו בישראל אך כמעט ולא היו בהם דמוית יהודיות וכמעט ולא דיברו בהם עברית, כך גם "Mediterranean Fever", שיש בו רק דמות יהודית אחת שמופיעה בסצינה אחת בלבד - אחות בית חולים.

זו גם אחת הסצינות היחידות שמתייחסות ל"מצב" בצורה מפורשת. הגיבור מגיע לבדיקה חשובה עם בנו, והאחות מחייבת אותם למלא טופס ולענות על שאלות אישיות. "מה הדת שלכם"? שואלת האחות. "מה זו השאלה הגזענית הזו?" עונה הגיבור. "זה המחשב שואל, אי אפשר להמשיך הלאה בלי זה", היא עונה. "תכתבי פלסטיני", הוא משיב. "פלסטיני זו לא דת", היא עונה. "זו כן" הוא מתעקש. מבחינתי, הסצינה הזו ראויה מיידית למקום בפנתיאון של הקולנוע הישראלי (והציטוטים הם מהזיכרון, אז הם לא מדויקים, ועם כולם הסליחה).

בסצינה נוספת, בנו של הגיבור מספר כי התעמת עם המורה בשל ויכוח סביב השאלה אם ירושלים היא בירת ישראל או בירת פלסטין. אך מעבר לכך, הממד הפוליטי כאן אינו מפורש, אלא אלגורי.

"מבחינתי, זה סיפור על התסכול היומיומי שאנחנו חיים איתו כפלסטינים, בין אם אנחנו בעזה, בגדה המערבית, בגבולות ישראל או בגלות", אמרה. "זה על התחושה של להיות במאסר, ולא לדעת מתי ישחררו אותך, אם בכלל ישחררו אותך".

סצינות לפנתיאון. מתוך "Mediterranean Fever"(צילום: פסטיבל קאן, Luxbox)

למרות דבריה של הבמאית, ולמרות כל האלגוריות וכל הקונטקסט שיש בפנינה הזו, אני מרשה לעצמי לומר שיש בה גם משהו אוניברסלי. הרי סיפור על חברות בין שני גברים במשבר קיומי היה יכול להתרחש בטוקיו, רומא או ניו יורק למשל, וזה חלק מסוד קסמו וכוחו של "Mediterranean Fever" - סרט ים תיכוני שאפשר לדמיין אותו גם בחופים אחרים.

נוסף לכך שלא היתה מעוניינת במימון ישראלי, חאג' גם ביכרה שלא לדבר עם התקשורת הישראלית. אני מקווה שלכל הפחות תאפשר את הקרנת הסרט היפהפה הזה באולמות הקולנוע בארץ.

  • פסטיבל קאן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully