לקולנוען הצרפתי אלבר דופונטל יש זיכרונות מתוקים מישראל. לפני שלוש שנים, סרטו "להתראות שם למעלה" עלה כאן לאחר שכבש את הקהל במולדתו, ואצלנו זכה להצלחה מרשימה לא פחות. למעשה, באופן פרופורציונלי לגודל האוכלוסייה, כנראה שהסרט הצליח בארץ יותר מאשר בכל מקום בעולם.
דופונטל ביקר בארץ לרגל ההקרנות, והוא לא ישכח את החוויה הזו. "התרבות הישראלית מרתקת", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות. "יש בישראל אנרגיות ודינמיקה שהדהימו אותי, אני מקווה לחזור במהרה".
דופונטל בינתיים לא מגיע, אבל תחת זאת אפשר ליהנות מסרטו החדש, "שלום ולא להתראות", שייצא כאן בסוף השבוע ויקווה לשחזר ולו במעט את ההישגים הייחודים של "להתראות שם למעלה". זה סרט פנטסטי, מלא רגש, מלא תנופה ומרומם רוח, אז אפשר לקוות שיצליח.
בצרפת הסרט כבר שבר קופות, אבל היה צריך לעבור מסלול ייסורים בדרך לכך. הוא יצא לאקרנים באוקטובר 2020 ומכר שבע מאות אלפים כרטיסים, אבל אז הגיעה התפרצות מחודשת של הקורונה שהביאה לסגירת האולמות, ו"שלום ולא להתראות" אמר להתראות למסכים, וחזר אליהם רק שבעה חודשים לאחר מכן. לשמחתו, המומנטום נשאר ובסופו של דבר הלהיט מכר שני מיליון כרטיסים. נוסף לכך, הוא זכה בשבעה פרסי סזאר, האוסקר הצרפתי, כולל בקטגוריות הסרט הטוב ביותר, הבימוי והתסריט.
התסריט של דופונטל, כדבריו, עוסק ב"אישה שרוצה לחיות, אבל לא יכולה, ובגבר שיכול לחיות, אבל לא רוצה". גיבורתו היא ספרית בת 43 שמגלה כי היא עומדת למות, ומחליטה לנצל את החודשים האחרונים לחייה לאתר את הילד שמסרה לאימוץ כשהיתה בת 15. כדי למצוא אותו, היא מסתייעת באיש מחשבים מדוכדך שכשל בכל מה שאי פעם עשה - כולל בניסיון ההתאבדות שלו. את הגיבורה מגלמת וירז'יני אפירה, אחת השחקניות העסוקות כיום בצרפת, ואת חברה החדש מגלם דופונטל עצמו.
"הסרט הוא טרגדיה מטורפת על כל הראש. השאיפה שלי היתה לכתוב סיפור על הטירוף של התקופה בה אנו חיים", אומר דופונטל בשיחה לקראת צאת הסרט בישראל. "הקורונה הוציאה את העוקץ מהמהלך הזה. המציאות, כרגיל, התעלתה על כל דימיון".
מה בעיניך הדבר הכי צרפתי בסרט ומה הדבר הכי אוניברסלי?
"הכי צרפתי - השפה שבה הסרט מדבר. הכי אוניברסלי - הקושי לאהוב בעולם מדכא ומחניק. אם לדבר בכנות, העולם לא יפה במיוחד בעיני. המטרה שלי היתה לקחת את המציאות האמיתית והעכשווית ובאמצעות כלים קולנועיים להציג אותה באופן פואטי".
עוד אספקט אוניברסלי של הסרט הוא העיסוק שלו בתלאות הביורוקרטיה, משהו שרלוונטי באותה מידה לצרפת, לישראל ולמעשה לכל מדינה אחרת. כדי שיהיה לה סיכוי להגיע לבנה, הגיבורה נדרשת לצלוח מבוך של ניירת אינסופית, פקידים לא יעילים וחוקים שרירותיים.
"גם כשכל מה שהפריד בינינו היה אשנב, הפקידים תמיד היו רחוקים מאיתנו", אומר על כך דופונטל. ""העידן הדיגיטלי לא פישט תהליכים, אלא רק הפך את הביורוקרטיה לעוד יותר מכבידה, והרחיק מאיתנו את הפקידים עוד יותר".
במסגרת מסע הייסורים שלהם, הגיבורים מתחברים לארכיבאי עיוור. למה החלטת שהוא יהיה לקוי ראייה?
"זה מדגיש את הטירוף של הפקידות הבכירה, שמפקידה טיפול במסמכים בידיים של אדם שלא רואה. הדמות הזו היא מבחינתי גם קריצה ל'ברזיל' של טרי גיליאם, שתיאר בצורה מופתית את האבסורדיות של הביורוקרטיה. כמחווה נוספת ל'ברזיל', הצעתי לגיליאם תפקיד קטן ב'שלום ולא להתראות', ולשמחתי הוא הסכים".
טרי גיליאם נודע גם כאיש מונטי פייתון. מה הסרט האהוב עליך שלהם?
"בריאן כוכב עליון'. הדת תמיד הפחידה אותי, והסרט הזה עוסק בה בצורה כל כך מצחיקה, שזה כמעט הרגיע אותי".
דמות נוספת בסרט היא של משורר צעיר שלא מסוגל להביע את עצמו במילים, אז הוא כותב. זה משהו שאתה יכול להתחבר אליו אישית?
"כן, כנער היו לי אפילו עוד יותר עכבות ממנו, כי אפילו לכתוב לא הייתי מסוגל. אפילו שירים פחדתי לכתוב. כמו הדמות בסרט, גם אני חוויתי לילה של בדידות בשל קשיי התקשורת שלי, אבל יצאתי ממנו עם להט להביע את עצמי, ומכאן נולדו הסרטים שלי".
במקור נקרא הסרט "Adieu les cons" - "היו שלום, אידיוטים" בתרגום מילולי. מי הם ה"אידיוטים"?
"אתה, אני, כולנו. 'היו שלום אידיוטים' מסכם היטב את המהות של התסריט שלי, שמתייחס באירוניה למה שהחברה המודרנית עשתה מאיתנו".