באחד הפרקים המתקדמים של "בלאדי מורי", הקומדיה הרומנטית החדשה של יס, פונה אחת הדמויות לאחרת ואומרת: "אני מרגישה כאילו אני באיזה משחק הכיסאות, רק שאני אפילו לא ידעתי שמשחקים. ופתאום הפסיקו את המוזיקה, וכולם התיישבו ורק אני לא מצאתי מקום. וכולם מתחתנים ועוברים לגור ביחד ומקימים את המשפחות החמודות שלהם, ואני… אני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר".
הזיקוק המדויק הזה של תחושת הבלבול שמביאה איתה רווקות מאוחרת, הוא הבסיס שעליו מושתתת הסדרה כולה. היוצרת שלה, סתיו אידיסיס (דודניתה של דנה אידיסיס, יוצרת "על הספקטרום" המופתית, וגם כוכבת סדרות נעורים ותסריטאית מצליחה בזכות עצמה) יצרה אותה על בסיס חוויותיה כרווקה. לכאורה שום דבר ברווקות לא אמור להפתיע. כולנו יודעים כבר מגיל צעיר מאוד שמסלול החיים אמור לקחת אותנו אל זוגיות ואז למשפחה, אבל בחירות לא מוצלחות או התבגרות מאוחרת או סתם חוסר מזל, עלולים להביא לרגע שבו מביטים סביב ומבינים שהעולם המשיך בלעדינו. גם אם ניתן היה לצפות את כל אלה מראש, תחושת הבלבול היא כזו שרק מי שהיו בנעליים האלה מבינים.
אף שסדרי העולם החברתיים השתנו לאורך השנים, בוודאי במקרה של בני דור ה-Y שלא ממהרים להתחייב, קרבה לגיל 40 בסטטוס יחיד נחשב גם בשנת 2022 לחריגה. בוודאי בישראל, מדינה שהדחיפה בה לזוגיות ומשפחתיות אגרסיבית במיוחד. יחד עם זאת, נדמה שאידיסיס נגעה בעצב אוניברסלי, שכן הקומדיה שיצרה וכתבה זכתה בפרס הקומדיה הטובה ביותר בפסטיבל "סירייס מאניה" היוקרתי.
במוקד הסדרה עומדות שתי רווקות מאוחרות שכאלה, חברות מימי התיכון שגם חולקות יחד דירה בעיר הגדולה. מורי (נעמי לבוב) היא תסריטאית ומרצה לקולנוע באוניברסיטת ת"א, שמנהלת מערכת יחסים של רכבת הרים רגשית עם האקס המיתולוגי, גור (עומר עציון) - ברמן הולל שמסרב להתמסד. דנה (רותם סלע) היא מתמחה מוערכת בגינקולוגיה בבית החולים איכילוב, שסיימה זה מכבר מערכת יחסים ארוכה בשל מחויבויות הקריירה שמנעו ממנה להתקדם לשלב הילדים.
חייהן של השתיים משתנים כשמורי נקלעת לתאונת דרכים עם רכבו של ליאור (שלומי טפיארו), בן למשפחה עשירה, ונמלטת מהזירה מבלי להשאיר את פרטיה. לכאורה, זו אמורה להיות אפיזודה מוכרת מתחום העיסוק של מורי: קומדיות רומנטיות שמתחילות באופן מסורתי באיבה בין הגיבורים. אלא שליאור מתגלגל דווקא לזרועותיה של דנה. במקביל אחותה הקטנה של מורי מתארסת, ובבת אחת היא מוצאת את עצמה במשבר שאליו לא הייתה מוכנה.
אחד האלמנטים הכי חכמים ב"בלאדי מורי" הוא המודעות לז'אנר שבתוכו היא נמצאת, ולמוסכמות המקובלות שאמורות להתרחש בו. מורי נסחפת אליהן בתסריט שהיא כותבת על בסיס המאורעות, מצפה ומחכה שאירועי "כשהארי פגש את סאלי", "נוטינג היל" ואחרים יתגשמו, גם אם עצמה היא אינה מודעת לכך. הרי בניגוד לחיים, בקומדיות רומנטיות תמיד מתרחש משהו ברגע הנכון שיציל את הגיבורים מהבדידות שמרחפת מעליהם. זו הנחמה שהן מספקות באופן מסורתי. וכשהקסם לא קורה, אנחנו מרגישים מרומים. כך מוצאת את עצמה מורי בפני כיתה של תלמידים זועמים שצפו ב"לה לה לנד". ניסיונותיה להסביר להם ולדנה (שמגיבה בדיוק באותה דרך) שהפי אנדינג יכול להיות גם הגשמה עצמית כיחידים, נתקלים באוזניים אטומות.
גם ההבדלים בין שתי הגיבורות שלה משחקות לטובת "בלאדי מורי". דנה היא הרווקה החרדה באופן אקטיבי מה"גורל" שהולך וסוגר עליה: "נשואה לעבודה שחיה כמו אריק ובנץ עם חברה שלה", כדברי עמיתה להתמחות, עידן (אלעד אטרקצ'י). היא נושאת את הלבד שלה על דש הבגד, עדות תמידית לשעון המתקתק. מורי, לעומתה, חיה במציאות נרקיסיסטית שמשחקת בכל מי שנמצא סביבה לטובת מטרותיה האישיות. מן אינפנטיליות מעוררת הזדהות של מי שהפכה את הדחקת המציאות לסוג של משחק תמידי. עוזר כמובן שלבוב, מהשחקניות המוכשרות ביותר בישראל, מצליחה לאפשר לה להלך על הגבול הדק שבין חביבות לאדם בלתי נסבל.
אלא שכאן מגיע האקסטרה שאותו "בלאדי מורי" מפספסת. היא קלילה, קולחת ומהנה, ובכל זאת נדמה שהיא מפספסת הזדמנות להפוך לגדולה באמת. לגעת בצורה אמיצה יותר בנושא המעניין שבמרכזה. מצד אחד זהו הסיפור של אידיסיס ומכאן גם האופן שהיא מעוניינת לתאר אותו, אלא שהסצנה המצוינת שאיתה נפתחת הביקורת הזו, או האופן שבו הסדרה עצמה מתוארת בחומרים הרשמיים (סיפור על חברות וחרדות שצצות ברווקות אחרי גיל 35), מצביעים על כך שגם הכוונה שלה הייתה לעסוק בחוויה בדרך עוצמתית יותר. הביקורת מבוססת על חמשת הפרקים הראשונים (מתוך תשעה) כך שבהחלט ייתכן שרגעים שכאלה עוד נכונו לנו בהמשך הדרך, אבל במשך יותר ממחציתה "בלאדי מורי" מרגישה סטרילית מדי. נמנעת כמעט במופגן מלחדור את שכבות ההגנה של גיבוריה, לחקור את ההשפעות של סטטוס היחיד על נפשן.
ידענו כבר יצירות עבריות על רווקות מאוחרת, אבל מעט מדי מהן התרחשו בטלוויזיה - מדיום טוב בהרבה בירידה לפרטים ותיאור של הלך רוח. "בלאדי מורי" מפלרטטת עם המטען הזה שנושאים עמם רווקים מאוחרים בסצנות כמו זו שבמהלכה מורי ואחותה (אביב פנקס), לוקחות את סבתן למסעדה. האכזבה של הסבתא מה"פוטנציאל הלא ממומש", היכולת להפוך שיחה על כל נושא לעיסוק מאשים ברווקות - הוא בדיוק החלק שחסר לסדרה כדי לעלות מעל רף הקלילות הבלתי מחייבת. במקום זאת, מדובר בסצנה קצרה שהטוויסט הגדול בה קשור בכלל להטרלה קבועה של מורי.
עוד דבר ש"בלאדי מורי" נמנעת ממנו באופן כמעט בוטה הוא ניואנסים. העיסוק המעניין בהשוואות ליצירות מהז'אנר הוא כלי מטאפורי נהדר, אבל הסדרה מתעקשת לא להשאיר מקום לסאבטקסט. כך, כשמורי מסביר לדנה שמערכת היחסים שלה עם ליאור היא כמו ב"אישה יפה", הרפרור מספיק כדי שהמבינים יבינו. העובדה שהשתיים ממשיכות לאחר מכן להסביר שמורי רומזת לכך שדנה היא זונה שתפסה גבר עשיר, הורסת הזדמנות להשלמה מתגמלת של הצופה. כך קורה גם עם "נוטינג היל" ושלל רפרורים ליצירות נוספות, או בקטע שבו מורי מסבירה לתלמידיה את העקרונות של קומדיה רומנטית, וזקוקה לכך שהם יבהירו לה שהיא מתארת עלילה לא מציאותית.
כאמור, אלו לא הדברים שיהפכו את "בלאדי מורי" לסדרה בלתי מוצלחת. היא משתלבת היטב בתוך הז'אנר שבו היא עוסקת בקדחתנות, מספקת רגעים מחממי לב לצד פאנ'צים חביבים. הדמויות שלה כולן, גם אם חלקן מנסות להסתיר זאת בכל דרך, הן עם לב גדול וכמיהה לחיבור אנושי. עם עוד קצת אומץ ונכונות לאתגר את הפיל בחדר שעומד במרכזה, היא הייתה יכולה להיות יצירה שתהדהד כאן כמו אחדות שעברו בשנים האחרונות על מסכי הטלוויזיה שלנו, אבל מה רע ב"סתם" קומדיה רומנטית טובה? שום דבר כמובן.