אין דבר שהבמאית מיה הנסן-לאב שונאת יותר מאשר טיסות. סרטה הלפני אחרון, "האי של ברגמן", מתחיל בסצינה בה בת דמותה רועדת מפחד במהלך כיסי אוויר לקראת נחיתה, ותוהה באוזני בן זוגה מה יהיה גורל בתם המשותפת במקרה שימותו בהתרסקות. "כיסי אוויר מפחידים אותי. למה? כי אני מפחדת למות, זה מאוד פשוט", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות. "כשהמטוס מתחיל לרעוד, אני מתחילה לחשוב מה יקרה אם הבת שלי תהיה יתומה, וזה מה שהיה השראה לתחילת הסרט. לאחר מכן, הגיבורה צריכה לכתוב סצינה שמתרחשת בכלי תחבורה כלשהו, ובוחרת ספינה במקום מטוס, כי זה מרגיע אותה. זו גם דוגמה איך אפשר להשתמש ביצירה בדיונית כדי להפוך את המציאות ליפה ונעימה יותר".
הנסן-לאב משתדלת לטוס כמה שפחות, אבל בימים הקרובים היא אמורה לעלות על מטוס ולהגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות בתל אביב. לאחר יותר משנתיים של קורונה, היא אחת מן האורחות הבולטות הראשונות שמגיעות לפסטיבל קולנוע ישראלי, ועם ובלי קשר לכך מדובר באורחת מרגשת ביותר.
הנסן-לאב היא אחת מן הבמאיות המשובחות שפועלות בשני העשורים האחרונים, ובשנים האחרונות גם זוכה להערכה הולכת וגדולה. סייט אן סאונד, כתב העת הקולנועי הטוב והחשוב בעולם, אף הקדיש לה את שער המהדורה האחרונה שלו, וסרטה החדש "One Fine Morning" זכה לפני כשבועיים בפרס בפסטיבל קאן.
הנסן-לאב נולדה בתחילת שנות השמונים. שני הוריה מרצים לפילוסופיה, ומוצאו של אביה אוסטרי-דני, מה שמסביר את שם משפחתה. היא החלה את דרכה כשחקנית, וב-2007 עברה מאחורי המצלמה. בפסטיבל התלאביבי, היא תקיים כיתת אמן ותציג ארבעה מסרטיה - "עדן", אותו בחרנו כאן לאחד הסרטים הגדולים של העשור הקודם; "להתראות, אהבה ראשונה" המופתי גם כן; "העתיד לבוא" בכיכובה של איזבל הופר; ו"האי של ברגמן", שהתחרה בשנה שעברה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן.
את הסרט ביססה הנסן-לאב על חוויותיה האישיות ועל הזוגיות שלה עם אוליביה אסיאס, במאי צרפתי נפלא בעצמו, שהסדרה החדשה שלו, "אירמה ויפ", עולה במהלך החודש. האי בשמו הוא נקרא הוא האי שוודי פארו (לא לבלבל עם איי פארו המוכרים לחובבי הכדורגל), בו הסתגר אינגמר ברגמן כדי לכתוב כמה מן הקלאסיקות הגדולות בתולדות הקולנוע. המקום בו פעל הפך לאחר מותו למעין מקדש לזכרו ולשימור המורשת שלו. יוצרים ויוצרות עולים אליו לרגל, למצוא השראה ולכתוב. כך עושה גם הבמאית שעומדת במרכז הסרט, בת דמותה של הנסן-לאב, אותה מגלמת ויקי קרייפס, מי שמאז "חוטים נסתרים" הפכה לאחת השחקניות העסוקות באירופה, ובשתי המהדורות האחרונות של פסטיבל קאן כיכבה בלא פחות מארבעה סרטים.
"אני גרה בדירה קטנה בפריז, ולכן פארו והמרחבים שלה משכו אותי במיוחד", אומרת הנסן-לאב בשיחה עימי. "הדומיננטיות של השמים, העוצמה של הכל. הקולנוע שלי בדרך כלל אינטימי, אבל הפעם רציתי להדגיש את הקשר בין המרחב לדמויות".
"הסרטים שלי תמיד אישיים, אבל אף פעם לא אוטוביוגרפיים, לא במובן המילולי של המילה. אני נזהרת, כי אני יודעת שישאלו אותי שאלות ויתהו מה קרה במציאות ומה לא, אז אני מערבבת מציאות ובידיון כדי ליצור משהו חדש. אמנם נסעתי בעצמי לפארו, אבל בניגוד למה שקורה בסרט, זה לא היה עם האבא של הילדים שלי, והחוויה שלי היתה מאוד שונה. את התחושות ואת הרגשות בסרט חוויתי באמת, אבל הסיטואציות הספציפיות הן ברובן פרי הדימיון".
בתחילת הסרט, אחת הדמויות אומרת כי "תמונות מחיי נישואים" של ברגמן גרם לרבים להתגרש. את חושבת שלאמנות יש את הכוח להפריד או לחבר בין זוגות?
"זה מנחם לחשוב שלסרטים ולסדרות יש כזו השפעה. אני חושבת שקולנוע עוזר לך לשרוד. הוא עוזר לי כמישהי שצופה בסרטים לא פחות מאשר שהוא עוזר לי כמי שעושה אותם".
השם של הנסן-לאב מתנוסס על גבי טי-שירטים של Girl On Tops, מיזם אופנתי שמשתמש כדי להוקיר במאיות ולקדם יצירה של נשים. מתוך הערצתי לפועלה, יש לי חולצה עם השם שלה, אבל אני בוחר שלא ללבוש אותה לשיחתנו, והיא מודה לי על כך.
"מה אני אגיד לך, אני לא לוקחת את זה ברצינות גדולה מדי", היא אומרת. "ברור לי שבמאים ובמאיות הם לא כוכבי רוק. זה נחמד מרגש שמישהו בכל זאת חושב להתייחס לנו בתור אייקונים, אבל ברור לי שצריך לקחת את זה בערבון מוגבל".
ברגמן הוא רוח רפאים מתקופה אחרת, שבה במאים כמוהו וכמו פליני היו אייקונים לכל דבר. הוא הותיר אחריו מורשת אמנותית עצומה, גרושות ומאהבות, ותשעה ילדים.
"ברגמן השאיר את הטיפול בילדיו לאמהות שלהם", אומרת על כך הנסן-לאב. "ההפך לא היה עובד. אם לו היו תשעה ילדים, הייתי צריכה לטפל בכולם, ואז לא היתה לי אנרגיה לעשות סרטים. זה ההבדל בין המצב של גברים ונשים בתעשייה.
"גם אמנים הם בני אדם, ויש להם צד אפל. זה נכון לגבי כולם, וזה נכון גם לברגמן. זה משהו שלמדתי להשלים איתו. באמנות של ברגמן לפחות יש כנות. אף אחד לא כתב נשים כמוהו. עם זאת, אני שמחה שלא פגשתי אותו. אני בטוחה שזה היה מאכזב אותי. אני נגד לפגוש אמנים שאת מעריצה".
את לא חוששת שהאובססיה של תרבות הקולנוע כלפי נפילים כמו ברגמן גוזלת מאיתנו זמן ואנרגיה בהם היינו יכולים לגלות יצירה חדשה וקולות חדשים, למשל של במאיות?
"אני חושבת שאפשר לאהוב במאים כמו ברגמן ובאותו זמן גם לאהוב במאיות. אפשר להעריץ את ברגמן ועדיין להיות סקרן לגבי יוצרות חדשות. אני בכל מקרה לא בוחנת יצירה לפי מגדר, אלא לפי ביטוי של חזון אישי. כתבתי סרטים על גברים וכתבתי סרטים על נשים. יש לי אמפטיה לכולם ולכולן".
כיוון שכל הסרטים של הנסן-לאב אישיים, כולם קשורים זה בזה, אבל היא מסכימה שיש קשר מיוחד בין "להתראות אהבה ראשונה" ו"האי של ברגמן".
"שניהם עוסקים בקשר בין רגש, סבל ויצירה", היא אומרת. "שניהם מתארים אהבה בתור כאב שרודף אותנו והופך אותנו לשבירים, אבל גם יוצר בנו את התשוקה לכתוב וליצור. הכאב הוא מה שמאפשר לגיבורות למצוא את הקול שלהן כאמניות. גם אני עברתי את זה".
הסצינות על דאפט פאנק ב"עדן"
פסקולים הם תמיד חלק חשוב בסרטים שלך, וב"האי של ברגמן" יש שיר של אבבא. זה בטח עלה המון כסף!
"התמחקנו איתם, אבל אתה צודק -- זה לא היה מובן מאליו. כשאני כותבת תסריט אני כבר מציינת בו כמה שירים, ואז הם הופכים לחלק מהעסקה שחותמים איתי. אם המפיק רוצה לעשות את הסרט, הוא צריך להתחייב לשלם על הזכויות לשירים שמופיעים בתסריט. אני אף פעם לא עובדת עם מלחינים, ומעדיפה שירים קיימים. את אבבא אני אוהבת בגלל האנרגיות והנגישות שלהם, אבל בכל זאת יש גם משהו קצת מלנכולי בפופ שלהם. רצה הגורל והם שוודים, כמו ברגמן. ברגמן מייצג את הצד האינטלקטואלי וכבד הראש של התרבות השוודית, והם אייקונים של תרבות הפופ".
סרטך "עדן" עוסק בזרם המוזיקלי הידוע כ"French Touch", שדאפט פאנק הם המייצגים הכי מוכרים שלו. איך הרגשת כשהם התפרקו?
"מלנכוליה. אמרתי לעצמי - קודם הקורונה ועכשיו זה? זה כבר יותר מדי, אבל כאלה הם החיים".
"האי של ברגמן" יוקרן בראשון 12.6 ב-15:30 בסינמטק תל אביב. "עדן" יוקרן על חוף הילטון ביי בשלישי 14.6 ב-20:30. "להתראות אהבה ראשונה" ברביעי 15.6 ב-14:00 בסינמטק תל אביב. "העתיד לבוא" בחמישי 16.6 ב-14:00 ובמקרה זה, בנוכחות הבמאית. כמו כן, הנסן-לאב תקיים כיתת אמן בסינמטק תל אביב ברביעי 15.6 ב-19:00.
פרטים נוספים והזמנת כרטיסים ראו כאן.