מה בדיוק אני אמור לתקן בספר של אבי, ג'ון לה קארה? האם עלי להוסיף גבות למונה ליזה הזאת?

ג'ון לה-קארה השביע את בנו שאחרי מותו ישלים את ספרו הבלתי גמור. הבן, ניק קורנוול, עשה זאת עם הרומן "שומר אמונים", שכבר היה כתוב כולו אבל לא הוגה וראה אור. "מה הרתיע אותו?", הוא תוהה, "מה השאיר אותו במגירת שולחן הכתיבה שלו?". קראו את אחרית הדבר של קורנוול

06/06/2022
ג'ון לה קארה. סטיבן קורנוול,
האם המשימה שווה את המחיר? ג'ון לה קארה(צילום: סטיבן קורנוול)

אני מוצא את עצמי במצבו של החתול אשר לא רק שמותר לו להביט במלך, אלא הוא גם נדרש לומר דברי טעם עליו ועל עבודתו. בשנות העשׂרה שלי זה היה קל מאוד. הייתי מאוהב בנרטיב של סמיילי נגד קַרְלָה, ובמיוחד בהקראה של מייקל ג'ייסטון את "החפרפרת". הקשבתי לו שוב ושוב בנגן הקַלטות הענקי של גֵ'יי־וי־סי עד שיכולתי לצטט אותו, כולל הניגון המדויק: "יש לי סיפור לספר לכם. כל מיני ענייני מרגלים. ואם הוא נכון, חברים, ואני חושב שהוא נכון, אתם הולכים להצטרך ארגון חדש לגמרי." הייתי אומר לכם ברצון — ואני עדיין יכול — שדיוויד ג'ון מוּר קורנוֵול, המוכר יותר בשם ג'ון לה קארה, הוא לא רק אבא אדיר אלא גם מספר סיפורים מהמם ויחיד במינו.

חורף 2020/21 היה קודר. בתחילת דצמבר מצאתי את עצמי בבית הורי בקורנוול, מטפל באמי — הסרטן שלה בהחלט לקח את עצמו ברצינות הפעם — בזמן שאבי היה בבית חולים עם חשד לדלקת ריאות. כמה לילות אחר כך כרעתי לצד המיטה של אמי באותו בית חולים וסיפרתי לה שהוא לא החזיק מעמד. בכינו, והלכתי הביתה לבדי, בוהה לתוך הגשם מעל לים.

הייתי — עודני — בר־מזל עד כדי גיחוך. כשאבי מת, לא היו שום עניינים לא סגורים בינינו; לא מילים שיש להצטער עליהן או מריבות לא פתורות; לא ספקות ולא חששות. אהבתי אותו. הוא אהב אותי. הכרנו זה את זה, היינו גאים זה בזה. פינינו מקום זה לפגמיו של זה ובילינו בנעימים. אי־אפשר לבקש יותר.

אבל הבטחתי משהו. לא עשיתי זאת בקלות ראש. זה היה אי־אז בקיץ המטאפורי של חיינו, בזמן כלשהו אני־לא־יודע באיזו שנה. הלכנו בפארק בהמפסטד הית. גם הוא חי עם סרטן, אבל היתה הרגשה שמדובר בסרטן מהסוג שמתים איתו ולא ממנו. הוא ביקש שאתחייב, ואני הסכמתי: אם הוא ימות עם סיפור לא גמור על שולחנו, אני אסיים אותו?

אמרתי כן. אני לא יכול לדמיין את עצמי אומר לא. סופר אל סופר, אב אל בן: כשלא אוכל להמשיך, האם תישא את הלפיד? כמובן, אתה אומר כן.

וכך, משקיף אל אוקיינוס שחור ורחב בלילה קודר בקורנוול, נזכרתי ב"שומר אמונים".

לא קראתי אותו, אבל ידעתי שהוא שם. לא בלתי גמור כי אם מעוכב. אחרי עבודה מחדש, ואז עבודה חדשה מחדש. כתיבתו התחילה ממש אחרי "אמת שברירית", שאני נוטה לראות בו זיקוק מושלם של עבודתו — ביטוי מזהיר של כישרון, חוכמה, חשק ועלילה. "שומר אמונים", בכל אופן, נכתב אך מעולם לא נחתם. רומן אחד והבטחה אחת, ושניהם טרם הגיעו לכלל מימוש.

אם כך, זה היה ספר גרוע? זה יכול לקרות לכל סופר. ואם אכן כך, האם ניתן להציל אותו? ואם אכן ניתן, האם אני מי שיוכל להציל אותו? כמו לאבי, יש לי כישרון חיקוי — אבל להשתמש בו בקנה מידה כה גדול, לחקות את קולו על פני שלוש מאות עמודים אם הספר ידרוש זאת: אני אוכל בכלל להתקרב לזה? אני בכלל צריך?

עוד בוואלה!

המרגל שחזר אל הכפור: ג'ון לה קארה כבר לא מאמין במטרה

לכתבה המלאה
למה הסופר המנוח לא פרסם את הספר בעצמו? כריכת "שומר אמונים" מאת ג'ון לה קארה(צילום: כנרת זמורה ביתן)
הוא לא בגד באיש, ואותם עמיתים לשעבר, בשקט אך בעקביות, במשך שנים רבות, היו צצים לצידו לפתע בחנויות ספרים או במשעולים כפריים, פגישות מקריות שארכו בדיוק די זמן לתת לו לדעת שהם יודעים זאת

קראתי את הספר, והמבוכה העמיקה. הוא היה טוב להחריד. היו המעידות הרגילות של שלב ההקלדה — חזרה על מילים, שיבושים טכניים, לעיתים רחוקות פסקה מעורפלת. אבל הוא היה מלוטש יותר מן הרגיל יחסית לכתב יד שעדיין לא עבר הגהה, ובדומה ל"אמת שברירית", זה היה סוג של הרהור מושלם על עבודתו עד אז — שיר ניסיון — ובכל זאת עם נרטיב שלם לעצמו, עם עוצמה רגשית משלו ועם נושאי עניין משלו. מה הרתיע אותו? מה השאיר אותו במגירת שולחן הכתיבה שלו? ואחרי שנשלף מן המגירה ונכתבה לו טיוטה נוספת — מדוע הונח שוב בצד, לא השביע רצון, עד לרגע זה? מה בדיוק אני אמור לתקן? האם עלי להוסיף גבות ל"מונה ליזה" הזאת?

בהזדמנויות הנדירות שהקדשתי מחשבה לרגע הזה ולתפקידי בו, הנחתי שאמצא ספר גמור כדי שלושה רבעים, עם הערות מקיפות לקראת הסיום, אולי קצת חומרים שטרם שולבו, כך שעבודתי תהיה סוג של סריגה טקסטואלית שתמזג בין כמה יסודות שונים. דבר מכל זה לא היה נחוץ. תהליך העריכה שהניב את הנוסח הסופי דמה יותר לנגיעה קלה ומהירה כדוגמת זו המתרחשת בשעת מסירה חשאית של חומר סודי. על פי כל אמת מידה סבירה מדובר בלה קארה טהור, אם כי הַרגישו חופשיים להאשים אותי בכל מה שאינו כיאות.

אז שוב, השאלה למה. למה אתם מקבלים את זה רק עכשיו?

יש לי תיאוריה. היא נטולת בסיס, אינסטינקטיבית, ואין סכנה שתימָצא לה הוכחה. אלה המכתיבים את כללי האימות הנוקשים ששולטים במידע המופץ בידי "הכיכר" של אבי, היו תולים אותי באוזניים על עצם הצעתה. ובכל זאת, כפי שריקי טאר אולי היה חש, אני מרגיש שהיא נכונה.

היה גבול אחד שאבי מתח בדרך נחרצת יותר מאשר כל גבול אחר. הוא לא ידבר על הסודות המזקינים, המצהיבים, המרובבים באי אלו כתמים חומים, של עבודתו בשירות הביון. הוא לא נקב בשמות, ולא גילה אפילו ליקרים לו מכול או לנאמנים עליו ביותר את הקורות אותו בימיו כאיש השירות החשאי. איני יודע על התקופה ההיא בחייו שום דבר שאינכם יכולים לקרוא בדפוס בכל מקום שהוא. אף כי פרש מ"שירות המודיעין החשאי" (SIS, המכונה גם MI6) עוד בשנות השישים, הוא נותר נאמן להבטחות של הארגון ושלו עצמו. אם היה דבר אחד שפגע בו עמוקות, הרי אלה הרמיזות שהשמיעו לעיתים בכירים בקהילת המודיעין בימינו אלה, שהתרעמו על מתקפותיו החריפות נגד הפוליטיזציה של עבודת המודיעין — ולפיהן דברים שעשה או שלא עשה הם בגדר בגידה בעמיתיו לשעבר. הוא לא בגד באיש, ואותם עמיתים לשעבר, בשקט אך בעקביות, במשך שנים רבות, היו צצים לצידו לפתע בחנויות ספרים או במשעולים כפריים, פגישות מקריות שארכו בדיוק די זמן לתת לו לדעת שהם יודעים זאת.

אבל "שומר אמונים" עושה משהו ששום רומן אחר של לה קארה אינו עושה. הוא מציג שירות מרוסק: רוחש סיעות פוליטיות משלו, לא תמיד מכיר טובה לאלה שעליו להוקיר, לא תמיד יעיל מאוד או ערני מאוד, ובסופו של דבר לא בטוח, לא עוד, שיש ביכולתו להצדיק את עצמו. ב"שומר אמונים", המרגלים של בריטניה, כמו רבים מאיתנו, כבר איבדו את הוודאות בנוגע למשמעותה של הארץ, ומי אנחנו לעצמנו. כמו עם קַרְלָה ב"כל אנשי סמיילי", כך כאן עם הצד שלנו: האנושיות של השירות היא שאינה כשירה למשימה — והיא שמתחילה לשאול אם המשימה שווה את המחיר.

אני חושב שאבי לא ממש היה יכול להביא את עצמו לומר זאת בקול רם. אני חושב כי ביודעין או שלא ביודעין, הוא השתנק מעצם היותו נושא האמיתות האלה אל — של — מן — המוסד שנתן לו בית, עת היה כלב שהלך לאיבוד בלי קולר באמצע המאה העשרים. אני חושב שהוא כתב ספר נהדר, אבל כשהביט בו, הוא נראה לו קרוב מדי לגרעין האמת שאינה נוחה לאיש, וככל שעבד עליו יותר, ככל שעידֵן זאת יותר, כן נעשה הדבר פשוט ומחוּור יותר — והנה אנחנו כאן.

תוכלו לגבש דעה משלכם, והיא תהיה טובה לא פחות משלי, אבל כך אני מאמין.

אבי נמצא בין הדפים האלה, שואף כמנהגו תמיד לספר את האמת, לטוות מעשיות ולהראות לכם את העולם.

ברוכים הבאים לסילבֶרוויוּ, וברוכים הבאים ל"שומר אמונים".

ניק קורנוול
יוני 2021


ניק קורנוול הוא צעיר בניו של ג'ון לה קארה. הוא כותב תחת שם העט ניק הַרְקאוויי.

"שומר אמונים" / ג'ון לה קארה. מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצאת כנרת, זמורה.

  • ג'ון לה קארה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully