לפני כמה חודשים עלה בנטפליקס הסרט הקומי "הקפסולה", ולמרות כל הכוכבים שמופיעים בו, נשכח במהרה. למי שלא זוכר, או מלכתחילה לא צפה, נזכיר כי הוא עוסק באחורי הקלעים של סרט על אנשים ודינוזאורים שצולם במהלך הקורונה, עם הגבלות וקפסולות למיניהן, והיה מבוסס על סיפור ההפקה של "עולם היורה: עולם חדש" ("Jurassic World Dominion")
בסוף השבוע האחרון, גם "עולם היורה: עולם חדש" האמיתי עלה לאקרנים בישראל וברחבי העולם. מדובר בחלק השלישי והאחרון בטרילוגיית סרטי ההמשך המודרניים של סדרת הסרטים, שכזכור יצאה לדרך לפני כשלושים שנה עם הלהיט שובר הדרך של סטיבן ספילברג.
העלילה מורכבת ומפותלת. ננסה לקצר ולפשט אותה. גם הפעם, מן הסתם, הסיפור מתרחש על רקע יקום שבו אנשים ודינוזאורים הם שוב חלק מאותה שרשרת מזון. חלק מיצורי הענק רוצים לאכול אותנו, חלק רוצים לאכול אחד את השני, וחלק פחות צמאים לדם.
עד כמה שאפשר לחפש מיקוד בתסריט המפוזר, הוא מדי פעם מתמקד בשני ניסויים גנטיים. במקרה אחד, כמו שנהוג להכריז בימינו, "הניסוי נכשל", ומוביל לכך שנחילי ארבה ענקיים מחסלים יבולים ברחבי העולם ומאיימים לדרדר אותו למשבר רעב גלובלי. במקרה השני, הניסוי מצליח ומאפשר למדענית להתרבות בלי להזדווג, ולשדרג את המטען הגנטי של הצאצאית שלה, מה שהופך אותה לילדה המבוקשת בעולם, שאנשים עם כוונות זדוניות מבקשים לשים עליה את ידם.
בדומה ל"אל תסתכלו למעלה", גם כאן הארכי-נבל הוא מיליארדר עם חזון חסר מעצורים, שברור כי נוצר בהשראת סטיב ג'ובס, אילון מאסק וכדומה. כאן, מגלם אותו קמפבל סקוט. מנגד עומדים שני כוכבי שני הפרקים הקודמים בטרילוגיה, בגילומם של כריס פראט ובריס דאלאס הווארד, שניים שהצליחו למצוא שפה משותפת עם הדינוזאורים ועם הטבע בכלל, ושואפים רק לטוב.
אך האטרקציה האמיתית היא הנוכחות של ג'ף גולדבלום, לורה דרן וסם ניל - שלושת כוכבי הסרט המקורי, שמתאחדים פה לראשונה מאז הופעתם בלהיט המקורי ב-1993. בימינו, אנחנו כבר רגילים לכך שהופעות שכאלה הן לא יותר מקוריוז, אז חשוב לציין כי שלוש הדמויות דומיננטיות בעלילה, וככל שהיא מתפתחת, כך הן גם פעילות יותר.
לאור האיחוד ההיסטורי בין השלושה, ולאור הנסיבות ההיסטוריות גם כן שבהן צולם הסרט, אפשר היה להניח שיגיע לאקרנים עם קצת יותר התלהבות סביבו. תחת זאת, הוא עלה לאקרנים באדישות מסוימת, ומול ביקורות פושרות שחלקן אף הגדירו אותו כ"גרוע מבין כל סרטי 'היורה' שנעשו לאורך השנים".
כרגיל, הביקורות מגזימות. בדרך כלל הן מגזימות לטובה, הפעם הן מגזימות לרעה. קודם כל, קשה להבחין שהסרט צולם תחת מגבלות כלשהן. ההפקה מרשימה, ונראית נהדר על מסך גדול. באמצע הדרך גם מחכות לנו שתיים מסצינות האקשן הסוחפות של השנה. כשחוזים בהן, קשה להבין על מה העולם מתלונן.
תצוגות המשחק מעולות כולן. גולדבלום-דרן-ניל זה טריו שלא רואים כל יום. שלושה מבעלי המלאכה הטובים בסביבה, שניתקו את הטייס האוטומטי ומתייחסים לאיחוד הזה בשיא הרצינות, כאילו זאת הפעם הראשונה שהם פוגשים דינוזאורים בימי חייהם. גם הדור הצעיר במיטבו. כריס פראט צמח והתפתח ואין סיבה לא להגדיר אותו כיורש צעיר של הריסון פורד. אם היה נולד בתקופה אחרת, בה לכוכבי קולנוע יש מעמד אחר, הוא היה כוכב ענק. בזכות הרגישות שלו, לדמות בגילומו יש שטיק שעובד כל פעם מחדש: היכולת ליצור תקשורת לא מילולית עם דינוזאורים באמצעות ידיו. זה מוביל לשתי סצינות מקסימות ומעוררות השראה.
התסריט עמוס מדי, אבל אפשר לחלץ ממנו כמה רעיונות מעניינים. אחד מהם, העיסוק ברעב עולמי ובמשבר חיטה, הפך רלוונטי פי כמה לאחר הפקת הסרט בגלל המלחמה באוקראינה וההשלכות שלה.
בשלב מסוים בסרט, אחת הדמויות זועקת "אין לנו זמן לסיבוכים". לבמאי קולין טרוורו, מי שביים את הפרק הראשון בטרילוגיה והיה מעורב בתסריט של השני, דווקא יש. הוא ושותפיו מורחים את "עולם היורה: עולם חדש" על פני שעתיים וחצי, אורך מופרך וחסר כל הצדקה במקרה זה. למה צריך להציג בפנינו שני דינוזאורים נלחמים, וכעבור כשעה (או חצי שעה, או שעתיים, מי סופר?) לחזור על אותה סצינה בדיוק? תמוה.
כנהוג בימינו, התסריט גם מנסה לדחוס לעלילה כל דמות אפשרית, לעתים בגלל רצון לפזול לכל הקהלים ו/או להיצמד לרוח הזמן. לכל הפחות, בניגוד ל"גודזילה נגד קונג" ו"מכסחי השדים: החיים שאחרי", אין פה דמות של פודקסטר. כן יש דמות של טייסת קרב שחורה וככל הנראה גם לסבית. כנהוג בהוליווד הצבועה, השמרנית והפחדנית של ימינו, הסרט מסמן וי על הנטייה המינית שלה באמצעות משפט אחד שהיא אומרת ומסתפק בכך. בעברית קוראים לזה "לצאת ידי חובה".
ולסיום - לארכי-נבל כאן אין מספיק שיניים. הוא לא מרתיע ולא נכלולי, ובניגוד למיליארדר ב"אל תסתכלו למעלה", אפילו לא אקסצנטרי, אלא סתם חיוור ואפרורי. קשה להביט בו ולהאמין שדווקא אצלו מסתתרת הסכנה לעתיד האנושות.
המגרעות האלה לא מצדיקות את העליהום סביב "עולם היורה: העולם החדש". זה סרט מגושם כמו דינוזאור בחנות חרסינה, אבל יש בו הרבה נשמה ושכל ובעיקר הרבה רצון טוב. כשתמה ההקרנה והסתכלתי בשעון, נדהמתי לגלות מה השעה, ובכל זאת לא חשתי שבזבזתי את הזמן. הודות לכריזמה ולהומור של השחקנים והשחקניות ולתנופה של סצינות הפעולה, התוצאה בסך הכל מספקת חווית צפייה סוחפת ומהנה, וגם משאירה אותנו עם שאלות אקטואליות ומעוררות מחשבה על היחסים שלנו עם הטבע. בניגוד ל"הקפסולה", את הסרט הזה לא קל לשכוח כל כך מהר.