חתונה ממבט ראשון: ליעד כל כך מפחד לטעות, עד שהוא עושה את כל הטעויות האפשריות

פרק בסימן טלטלות מדבריות היה לנו אתמול. אמנם אחת הטלטלות נגרמה רק בגלל מחשבה על מה אולי יכול לקרות ולא כתוצאה מהתרחשות אמיתית, אבל פיצ'פקס כמו סיבה ותוצאה, גורם ומחולל, מניע ותגובה הגיונית - מעולם לא היו הבסיס שעליו נבנתה הזוגיות של ליעד ולימור. האם הם ישרדו את העזיבה של לימור למידברן בטרם ייושרו ההדורים? האם הביקור באילת גרם לגיא להידבק בתסמונת בן מ"בן ומעיין"? והאם יעל היא היחידה שמאמינה לחלוטין, ובצורה נלהבת מדי, למניפסטים מלאי התשוקה (העצמית) של משה?

הרשו לי לסלק מהשולחן, לפני הכל, את הזוג הכי פחות מעניין בפרק הזה, זה שהבטתי בו במבט חלול בדיוק כמו המבט של גיא כשמתן מספר… כל דבר בעצם. אני אומרת את זה בצער רב, כי הם התחילו כאחד הזוגות הפייבוריטים שלי, אבל איפשהו בדרך, ממש כמו מתן, גם אני התעייפתי.

אחרי שלושה שבועות ביחד, ואחרי ביקור מוצלח בדירה עמוסת רהיטי הענתיקה של משפחתו של מתן, הזוג הצעיר מדרים לאילת, לפגוש את הוריו, אחיותיו ומה שאני מנחשת שהוא הגיס הדרום אמריקאי של גיא, בעל מבטא לוהט ורווח קטן בשיניים, עליו יוכל לקבל כעת חוות דעת מקצועית. הביקור מתחיל בטוב, מתן כובש את הנוכחים עם קסמיו האישיים ותיאבונו הבריא, אך אז לוקה גיא לפתע בתסמונת הנדירה על שם בן מ"בן ומעיין" וכל דושי ישראל, ומתחיל להילחץ מזה שכל המשפחה עפה על החתן שלו.

מתן, שלא זוכר שאת כל תחילת הקשר שלהם גיא העביר בלהכיל את החרדה המתמשכת שלו, טוען שהוא התעייף מלהיות זה שתמיד מכיל, אבל חושף את התסכול האמיתי שלו רגע אחר כך: הוא רוצה שבן הזוג שלו יעוף עליו, בצדק, ודי ברור שזה לא קורה. אם בחיים האמיתיים אחד מהם היה כבר מסיים את זה, כאן הם מחויבים ל"תהליך", כלומר לזה שגיא, מתוך נימוס, יתנהג כאילו משהו יכול להשתנות, ומתן, מתוך ייאוש, יתנהג כאילו לפחות הוא עובר משהו משמעותי עם עצמו.

הפרומואים הביעו תדהמה, הפרק קיבל את השם "המהפך" והתדהמה והמהפך אכן הגיעו. מי היה מאמין שגבר שחותם פתקי אהבה ב"שלך, ל" ושהמשפט הכי שגור בפיו הוא "אני אשתדל יותר", יפר את חוקי ההתנזרות שלו, יפצח בסשן נשיקות לוהט ויישן כפיות (כל פעם בתור כפית אחרת!) עם אישה שעדיין מעבירה עליו ביקורת בכל הזדמנות, אבל עושה את זה תוך כדי שהיא צוחקת ואומרת: "בצחוק, בצחוק". אין כמו זוגיות שבה אתם צריכים להסביר אחד לשני, אחוזי אימה, שאתם רק צוחקים.

אבל מעבר לזה שהם לא דוברים את אותה שפת הומור, וזו כשלעצמה בעיה מאוד רצינית, נראה שמשהו ביניהם מתחיל להרגיש קצת יותר שפוי. לימור, שנזפה בליעד בסיישל על זה שהוא שואל אותה שאלות, נוזפת בו כעת על זה שרק עכשיו הוא שואל על אבא שלה, אבל לבסוף נפתחת בפניו ונוצרת ביניהם קרבה אמיתית. רק חבל שאת חוויית הנשיקה שהגיעה מיד אחר כך חלקו איתנו באותן עוצמות שבהן חווה אותה הסאונדמן האומלל. ליבי איתך.

אבל כמו שאנחנו מכירים את "חתונמי", ואת לימור וליעד במיוחד, הטרלול נמצא מעבר לפינה. הכל מתחיל כשמתברר שלימור הצליחה לעקוץ את ההפקה, לנטוש את ה"תהליך" ליומיים שלמים ולברוח לקרחנת המידברן. אם חרדות הנטישה של ליעד לא הרימו את ראשן גבוה מספיק מעצם הידיעה שזה קורה, היא גם מוסיפה את זה שהיא אפילו לא תהיה זמינה בטלפון, ומנהלת עם חברה שלה את השיחה הכי שקופה בארץ: "אוי, ליעד לא יכול לבוא, אין לו כרטיס", "נכון, כרטיס, חייבים כרטיס. להשיג לו כרטיס?", "אוף, אבל אי אפשר, כי צריך להתנדב. כמה עצוב", "נכון, הלב נשבר, חייבים להתנדב".

האמת היא שלימור פשוט רוצה ליהנות מהחוויה הזאת לבד, וזה ממש לגיטימי ואף בריא מאוד לזוגיות. הבעיה היא שמולה עומד אדם מלא חרדות וחוסר ביטחון, שרואה שהיא חייבת קצת ספייס רגע אחרי שהם סוף סוף התקרבו. כל זה, בצירוף הפחד שלו לעשות טעויות מחשש שזה יבריח אותה, כפי שחשף על הספה של יעל, גורם לו לחזור לנוהל סיישל ולעשות את הטעות הכי גדולה בספר - להיפגע בצורה לא פרופורציונלית בגלל משפט תמים ולא קשור. אבל אל דאגה, בסוף הוא חוזר להגיד שהוא ישתדל יותר, אז כל מה שצריך זה רק שלימור לא תעדיף לנדוד לנצח בחולות ולגמרי יש להם עתיד.

הבוקר של משה, שהוא הלילה של מאי, מתחיל בריב. משה נרתע מהחיבוק של מאי אחרי משמרת ובצדק - מי יודע איפה המטופלים שלה אוהבים שמלטפים אותם. זה בערך הדבר האחרון שאני מוכנה לומר לטובתו, כי ממש כמו שאמרה אופיר סגרסקי יקירתנו בטור של אתמול, כל מה שמעניין את משה זה לשמוע את עצמו מתפאר בכישורי הזוגיות של עצמו.

אתם מבינים, אם רק היה רוצה הוא היה מנצח בריב הזה עם מאי, אבל הוא אדם חדש כעת, אדם שמבין שאם היה עושה זאת הוא רק היה מפסיד. "טוב לי", הוא אומר במבט מושפל ונוגה, טוען שכלום לא מטלטל את הספינה יותר וצוהל כשיעל, היחידה שקונה את ההצהרות הריקות שלו, מסבירה שסוף סוף יש ביטחון בקשר.

המבט של מאי מבהיר כמה היא לא שותפה לתחושה הזאת, אבל כנראה שהקשרים שהיו לה עד כה היו ממש על הפנים, אחרת קשה להסביר את ההתלהבות שלה מההשקעה של משה בלונגי בצבע טורקיז, ואת זה שהיא קוראת לו "גבר החלומות". אולי זאת נגיעת הבושם על הקרחת שמשבשת לה את החושים וגורמת לה לפספס את ההבעה המרוצה שלו אחרי כל צעד "נכון" שהוא עושה, ולא לשים לב כמה הוא מדושן עונג מההצגה הקטנה שהוא מנהל עבור עצמו.

אחרי שהוא מחמיא לה לא בשביל להחמיא לה אלא בשביל להרגיש כמו מנטור מואר, הוא פוצח בטסטת סיום מרגשת ומספר על השינוי הגדול שעבר, על כמה שהיום הוא יכול להכיל ולא נבהל יותר. אנחנו מדברים על שינוי שקרה בשלושה ימים, כן? ואז, כאילו אלוהים או מחלקת הפרומו קראו את מחשבותיי, מגיע הפרומו לפרק הבא: משה ומאי - הסוף? סביר להניח שלא, אבל אפשר לקוות שהמאסטר למד איזה שיעור קטן בצניעות.