שבוע הספר וחודש הקריאה הם תזמון מצוין לעליית הסרט "מוסינזון: סוד מוחלט בהחלט" - סרט ביוגרפי על הסופר והמחזאי הפופולרי יגאל מוסינזון, שזכור קודם כל כמחבר סדרת ספרי הילדים "חסמב"ה". הסרט יוצא במקביל לספר ביוגרפי שפרסם עליו השנה מוטי זעירא, במין גל נוסטלגיה קולקטיבי לדמות שמזוהה במידה רבה עם עידן תרבותי שאיננו עוד.
מוסינזון הוא דמות צבעונית, וכזהו גם הדוקו היפה שיצר עליו אבי וייסבלאי ("הרצח: תעלומת מותו של ארלוזורוב"). זה סיפורו של מי שגדל במשפחה תל אביבית הרוסה, עזב קיבוץ כדי להוציא יצירה שסכסכה אותו עם אחיו, פועל מחצבה שהיה לסופר פופולרי, ישב במעצר הבריטי, הקים תיאטרון משלו, שימש כדובר המשטרה, חילטר כממציא חובב, התגלגל באופן משונה לספרד של פרנקו בניסיון תמוה ללכוד פושע מלחמה, ולפי סיפור לא לגמרי מאומת - היה מיודד עם מרילין מונרו.
ללא ספק: אלו חיים מרתקים, וחומר גלם נפלא לבמאי קולנוע עם חוש סגנוני מפותח. וייסבלאי משתמש באיורים, תמונות ארכיון, הקלטות, קריאה וצפייה ביצירות וריאיונות עם חברים, בני משפחה, חוקרים ומקורבים - בהם גם אחד, ירון לונדון, תשלילו של ירון זהבי הקרוי על שמו. העושר הוויזואלי הזה הוא לא רק אמצעי אלא גם מטרה: דרכו מבקש הבמאי לערבל בין דימויי המציאות והבדיון, ולהפיח חיים בחייו של סופר שהפך בעצמו לדמות בספר הרפתקאות. אם כן, לא פחות מדוקו ביוגרפי, זהו סרט מעורר השראה על דמיון וכושר המצאה, ועל האופן שבו המציאות מזינה את הספרות בחומר הגלם המופלא ביותר.
יחד עם זאת, יש בסרט חוסרים משמעותיים. ביוגרפיות אמנותיות דוקומנטריות הן סוגה מורכבת, שנדרשת לעמוד על שתי רגליים - האחת בביוגרפיה של האדם והשנייה בביוגרפיה של היצירה שלו, וזאת משימה גדולה עבור סרט בן כשעה. ובעוד הדוקו חוגג את הסעיף הראשון, היחס שלו אל הסעיף השני רחוק מלספק - אולי מתוך הנחה תמימה שיצירותיו של מוסינזון וסיפורן מוכרים עדיין לקהל. לבד מהסנסציה של "חסמב"ה" וההתרגשות שעוררה באינספור ילדים, ועוד כמה נקודות מפתח אחרות, הסרט מוותר על בירור ודיון מהותי ביצירות אחרות.
"בערבות הנגב", למשל, הוא מחזה של מוסינזון שעורר סערה רבתי בתחומי הצבא, הפוליטיקה והתיאטרון - ואף בן גוריון נדרש אליו. זו פרשה חשובה בתולדות הספרות, התיאטרון והבידור של דור תש"ח וזיכרון מלחמת העצמאות, אך אין על כך מילה בסרט. גם ההתרחשויות היצריות מסביב למחזה "זרוק אותו לכלבים", פרודיה על עיתונות צהובה שנגעה בנקודות רגישות בתקשורת הישראלית - נשארו בחוץ. "קזבלן", שמוסינזון כתב אותו במקור כמחזה (ולא כמחזמר), זוכה למעט זמן מסך, אבל הסרט לא מתעכב על השאלה מה הפך אותו לאחת מיצירות הבידור האהובות על הישראלים בכל הזמנים, וליצירה איקונית על אפליה ויחסי אשכנזים ומזרחים.
כך שנדמה כי בעוד הסרט מתענג על סיפור חייו יוצא הדופן של מוסינזון, הוא מחמיץ למעשה את הדרמה של יצירתו, השפעתה והתקבלותה - וזהו סיפור לא פחות חשוב מהשאלה אם התקיימה או לא ידידות עם מרילין מונרו, כבודה במקומה מונח.
כך או כך, ייאמר לזכותו של הסרט שהוא עושה חשק לעסוק מחדש בכל אלה. אולי עתה, כמעט 30 שנה מאז מותו של מוסינזון, חייו ויצירתו יצאו מצל השכחה, וכבר לא יהיו בגדר סוד מוחלט בהחלט.