"חתונה ממבט ראשון": מעין, די. את מתוקה, את יפה, את לא יכולה להישאר עם בן

יום ההולדת של בן בפתח, ומעין מרפדת את הבית במתנות משל הייתה סנטה קלאוס בכבודו ובעצמו, כולל מתנה מיוחדת לפתיחה "רק בלילה", קריצה קריצה. פחות מחודש הם יוצאים וכבר מעין פירקה בשבילו חצי קניון, בנוסף לסוויטה שהזמינה להם ליום למחרת. אם זכרוני אינו מטעני, לבן זוגי היה יום הולדת בחודש שבו הכרנו. כמתנה הענקתי לו ווטסאפ "מזל טוב", והנה, אנו יחד עד עצם היום הזה שנינו מקפידים לאכזב זה את זו מדי שנה, כך שתמיד יהיה לאן לגדול.

גם בן הוא טיפוס שצריך "לקחת את זה לאט", והוא בולע את המחוות שמעין מרעיפה עליו כמו עוגת חנק. היא מתמסרת מהר כי היא זקוקה לביטחון ולאישור שרוצים בה, ונוקטת בטקטיקה שמשיגה בדיוק את התוצאה ההפוכה: להתנהג בתוך שלושה שבועות כאילו את במערכת יחסים בת חצי שנה, מתוך תקווה שהפרטנר יפול להונאה, המתנות ישבשו את חוש הזמן שלו והוא יתיישר לפי הרף שלך.

בן רואה טוב מאוד מה מעין עושה, אבל אין דרך יפה להוריד ממך מישהי שמרעיפה עליך מתנות, ואף על פי כן הוא מצליח לבחור בדרך הגרועה ביותר. עוד באותו לילה הוא משליך את הקושי שלו על המשקל שלה, וחומק לפנות בוקר לפני שתזרוק עליו גם הזמנה לספא, כרטיס למלדיביים ועוד חצי טון של מכופתרות כעורות.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

פחד ממחויבות - את זה אני מבינה, אבל מה קשור המשקל עכשיו? ההקשרים שקורים במוח שלו לא ברורים לי, וכנראה גם לבן עצמו, ולכן, בין היתר, הוא מיוסר כל כך. יש לו סלט של אלמנטים בראש שגורמים לו לקפוץ אסוציאטיבית מ"מקדמת מהר מדי את הקשר" ל"שמנה", מה שלא מאפשר לו בעצמו לעשות סדר במה שהוא מרגיש. בינתיים, הוא אוכל את הראש למעין במסרים סותרים: פוחד לפגוע, פוחד להיפגע, מרגיש בנוח, מרגיש מרוחק, אמיתי לי מדי, מזויף מדי, טוב מדי, לא מספיק טוב.

חוץ מזה, סליחה, אני לא אוכלת את החירטוט הזה של "משיכה פנימית". אם מתחשק להזדיין ואם עושים את זה בתשוקה - סימן שנמשכים, ובתחום הזה, אם להסתמך על מתנת הלילה, נראה שהם בסדר. בן נמשך, אבל עסוק מדי ב"מה יחשבו החבר'ה" והאם זוגיות כזו תחזיר אותו עצמו למעמד של ילד שמן אחרי כל הסטים שהשקיע בחדר כושר.

ובמילים אחרות, בן פשוט חולק את אותו מנגנון שנאה עצמית המשותף לרוב בני האדם, וגם הוא רוצה להתקבל למועדון שלא רוצה בו. יש גם משהו משחרר במרדף הזה אחרי הבלתי מושג. אתה מציב לנגד עיניך מטרה אחת - להשיג אותה - ורודף אחריה לנצח, מבלי להעסיק את עצמך בשאלות הרות גורל. למשל, האם אני באמת אוהב אותה או האם היא תתאים לגדל את ילדיי. אתה רודף, וזהו.

גם מעין אוהבת לרדוף, והיא תעשה סלטות באוויר ותשתלשל משנדלירים כדי למשוך את תשומת לבו של בן, רק שאין לו מושג איך להתמודד עם יחס כזה. היא תפסה לו את העמדה. "אבל אופיר", תשאלו, "אם רובנו שונאים את עצמנו ורוצים תמיד את מי שלא רוצה בנו, איך בכלל נוצרת זוגיות?". אחת התשובות היא בריאות נפשית יחסית, שתאפשר לכם לא להתחלחל באופן מוחלט ממחוות אהבה. התשובה השניה, היא שיטת ה-50%-50%, שבה כל אחד מהצדדים מצליח להיות מחזר ומחוזר במידה יחסית שווה. לאורך הדרך יהיו סטיות מלוות ריבים לכאן או לכאן, עד שתצליחו להתייצב בעמל רב בתוך הסטטוס-קוו.

מעין נמצאת ב-100%. היא נוטה להתקרב אליו כל כך עד שלא נותר לו מקום לבוא לקראתה, ואפשר לראות את זה גם פיזית, אבל מעין כרגע לא רואה בעיניים. היא כל כך רוצה את בן, עד שתיאחז גם ברמז הקטן ביותר כדי לחזור לזרועותיו ולחגוג את הסיכוי שלהם להישאר יחד. והרמז הזה הוא חיבוק.

"בן אמר לי בחיבוק הזה שהוא לא מוכן שאני אלך", מעמיסה מעין פרשנויות. זה השלב שבו צריכה אישה חברה טובה שתבוא אליה עם שוקו, שמיכה ומסרים מעצימים, תעיף לה סטירה מצלצלת ותצרח עליה "זרקי אותו". די, מעין. את מתוקה, את יפה, את ראויה - את לא יכולה להישאר עם מישהו שמבחינתו לצאת עם שמנה שווה ערך ללצאת מהארון. הלמידה של בן את עצמו היא יפה וחשובה, אבל עם כל הכבוד, אינך סרוגייט רגשית. לא באת כדי לפתח אותו, אלא כדי למצוא זוגיות.

מול המצלמות, פותחת מעין במונולוג אמפתי לקשייו של בן, שבעצם נועד להצדיק בעקיפין את הישארותה איתו. גם לה, היא אומרת, יש "דפקה" - היא הייתה מתקשה לצאת עם איש נמוך וקטן מידות. אבל היא באמת לא חייבת לצאת עם איש כזה, כמו שבן לא חייב לצאת עם שמנה, וזוגיות לא צריכה להיות מבחן בר אור ליכולת ההתפשרות החיצונית שלנו. זה לא הוגן לא כלפי עצמנו ולא כלפי האדם השני, שמוצא את עצמו בתפקיד הנחשק של אתגר אסתטי.

מה עוד רוצה הבחורה, מלבד גלגלת להסרת השיערות של הכלב שלה? מבחינת משה כלום, והוא תמה על התגובה הצוננת של מאי לגלגלת השלושים ושבע במספר שהביא הביתה. שניהם משתמשים בריי כדי לטפטף מסרי שטנה לצד השני. מצדו של משה, הרי שהמסר הוא "נקי אחרי הכלב המגעיל שלך ותגידי תודה", ומצדה של מאי - "הנה מישהו שיאהב אותי בכל מצב", הישג לא מאוד גדול מצד יצור שתלוי בך כדי לשרוד.

"שאלתי אותו מה הוא צריך, ואז הוא אמר 'שתתני לי להיות עם הלבד שלי'", מתייפחת מאי אצל יעל. מכל האמירות שפלט משה בכעס זו נשמעת לי הלגיטימית ביותר, אבל מאי מותשת, בין היתר מ"לדבר בעברית רהוטה", קריטריון חשוב ליצירת זוגיות מוצלחת, מסתבר.

מהצד שלו, משה מספר ליעל שהוא מרגיש נפסד בכל דרך תקשורת שבה יבחר. "אם אני מתרחק - היא נבהלת, אם אני משתף אותה - היא נבהלת", הוא מחשב. אם תשימו לב, משה מדבר לעתים קרובות על זוגיות במונחים של ניצחון והפסד, נטייה מעיקה של עורכי דין. הוא לא מכיר מצב שבו שני צדדים מנצחים, בזכות הבנה, רגישות, התחשבות וכל הדברים המטופשים האלה שקשורים ליחסי אנוש. לכן באופן אירוני, משה עצמו מקדם את ה"דרמות" שהוא כל כך פוחד מהן.

אפילו השיחה המשותפת שלהם אצל יעל מתחילה בהצהרה האנטגוניסטית, "אני לא מתחיל, מאי כועסת", פסבדו-ג'נטלמניות הטומנת בחובה ערימות של פאסיב אגרסיב. משם הוא ממשיך לתת למאי לדבר לכאורה, אבל מתערב בכל משפט שלה כדי לפקח על הנרטיב. "אם את לא זוכרת, אל תצטטי אותי", חותך העו"ד, וממשיך באולטימטום, "אם תרימי את הטונים אני לא אמשיך את השיחה הזאת", כי עדיין לא התרגל לצורות חיים המביעות רגשות באמצעות קולן.

כמו משה, עורכי דין רבים מתאפרים בכך שאי אפשר לנצח אותם בוויכוח. רובם מחשיבים ניצחון למצב שבו הצד השני השתתק, מבלי לתת את הדעת על כך שאולי הם פשוט בלתי ראויים לשיחה. במקרה של משה, במציאות אולי יכול היה לספר לעצמו שניצח, אבל לריאליטי חוקים שונים. בתחרות על לב הצופים, הוא בינתיים מפסיד ובגדול. אולי המחשבה על כך היא שגורמת לו לפתע לחבק את מאי, אחרי שמעך את ליבה שוב לכדי כדור נייר וזרק מהחלון. כבר ידוע לנו שמשה לוקה בתחום האמפטיה, אבל בכל זאת שופצר לו כפתור פנימי להבעת רגשות מסוג זה שמחווט להיכנס לפעולה עם בכיה של בת.

בוקר חדש משאיר את מאורעות האתמול מאחור, והם הולכים לפגוש את ההורים של מאי. אירוע זוגי חשוב בשבילה ובשביל ריי, וגם משה שם. המפגש עם ההורים מלחיץ את משה והוא פונה לשיטת ההדחקה, לפיה נמרחים על הספה ובוהים בטלפון עד שמציאות חייך מתפוגגת. "די נו, אפס מודעות עצמית", מפטירה אליו מאי, שלקחה בכל הרצינות את עצתה של יעל להרשות לעצמה להיות כועסת.

"מאמי, איפה הארנק שלי?", הוא ממשיך בגוון הסמרטוטי, "איפה המכנס?". מאי, מסתבר, אכן זוכרת בשבילו איפה מונחים כל אחד מהחפצים האישיים שלו, טרן-אוף מספיק גדול גם בלי שמשה יחמיא לה שהיא "אשת חיל". מפגש עם ההורים שלה מגלה לנו תמונת מראה ליחסים שלה ושל משה: אמא שמנהלת את הבית ביד רמה, ואבא שעושה מעט ומתלונן הרבה. במקרה של אבא שמעון הוא לפחות מתלונן בחן, מינוס מבט רצחני.

הזוגיות הזו לא נועדה להמשיך הרבה זמן אבל תצטרך להימשך לפחות עוד קצת, כי ההורים של מאי הציעו לה חופשה זוגית על חשבונם. "עכשיו אני חושבת על המקומות הכי יקרים בארץ שאפשר 'לתפור' אותם", חולמת מאי. הוי, הקסם של האהבה.

מה כבר אפשר לומר על על סרטון ה-ASMR, על שומר המסך, על מוזיקת המעליות, על מצע החסה, על תורנות השמירה המכונה "רפאל ועידית?". אלוהים, איזה שעמום. הקשר ביניהם הוא לא ממש דבר; הוא רקע של דבר, רק ששום דבר לא קורה על הרקע הזה.

וכששום דבר לא קורה, מנסים להניע תרחישים בכוח. לשם כך נועד מבחן ה"מה שונה בי" של עידית, שהעלה את הגילוי המטלטל כי חידשה את הלק. התשוקה היחידה שבוערת ביניהם היא לצבא, ובכל זאת הם מסכימים שהיום, חשוב להם יותר להקים משפחה. מצטערת, אני לא מאמינה לזה יותר; אי אפשר לנהל שיחות רק על ערכים כלליים. הם לא בני אדם, הם דמויות קמפיין של יאיר לפיד, ולא תשכנעו אותי אחרת עד שיואילו השניים לגלות על עצמם פרט מידע ספציפי יותר מחיבה לקפה.

"הוא בחור מהמם, גבר של פעם, כל כך דואג", מסכמת עידית לאחר שקנה לה רפאל שוקולד קרמל מלוח. היא מכריזה על התאמה טובה, אבל יעל צריכה לחלץ מהשיממון הזה עלילה מינימלית. "מה חסר לך?", היא מחפשת בכוח. "אש", "חספוס", אומרת עידית, אישה שמדמה זוגיות לבניין. "אז את לא מכירה אותו מספיק… יש בו צדדים…", מחייכת יעל חיוך שובבי, משל הייתה הידידה הטובה של רפאל שזוממת עליו בסתר ויודעת מה טוב לו באמת. לזכותו, אומרת עידית שהיא נהנית מהיעדר הלחץ על "העניין הפיזי". זה שאין לחץ - זה טוב, אבל כדאי שיהיה גם רצון, ומהצד, לא נראה שסקס בהכרח כלול בתכנית הבנייה של הזוגיות הזאת.

ערב תורנות ראשון של קטיה, בית ריק בשביל ליאור והזדמנות מעולה להתקרחן עם כמה חברים בערב של שתיקה מביכה ועוגיות. לערב המשונה הזה מצטרפת פעילות אמנותית של קיבוע מזוזה לדלת, מחטף דתי של הבית מתחת לאפה של קטיה, שממילא לא תשים לב אחרי ליטר יין יומי ושמונים שעות של משמרת. בתוך הטירוף של בית החולים היא נאלצת לשלוף את הטלפון בשביל חומרים לתוכנית.

ליאור, שנותר בבית, נחשף לראשונה לקושי בחיים עם רופאה. "מבחן לזוגיות", לדבריו, אבל הוא לא באמת מתכוון לזה. הוא הרי יודע עוד מאז שעקב אחריה לראשונה שהוא רוצה בה לעד, ובסך הכל מודאג לגבי גידול ילדיהם המשותפים, שכבר החל ביצירתם ע"י שאיבת ביציותיה של קטיה בשנתה.

כשקטיה חוזרת הביתה ליאור איננו אך קובותיו שם מחכות לה, עוד סיבה מבחינתה לפרוץ בצחוק רנדומלי. אגב, זו רק אני, או שתכיפות הצחוק הזה הולכת וגוברת? מה הולך שם? האם זו זעקה לעזרה? הרבה דברים מוזרים יש בזוג הזה, אבל אני מאמינה שטוב לה. יום אחד הם לא נפגשו כי לקטיה הייתה עבודה וליאור רכש חברים, והנה הם כבר מתנפלים זה על זו בגעגוע, רוקדים סלואו בסלון, ליאור כמובן כבר תיכנן קדימה את חתונתם הבאה ולא מן הנמנע שסגר גם קייטרינג. "סיפור מאוד יפה, פריטייל, מקווה שהוא לא ישעמם אנשים", מסכם ליאור את אהבתו אצל יעל. תשמע, אי אפשר לקבל הכל.