בחייו ובמותו, אלביס פרסלי היה חלק בלתי נפרד מן הקולנוע האמריקאי. הוא עצמו, הכפילים שלו וכמובן גם השירים שלו כיכבו בסרטים רבים לאורך השנים, והיו גם כמה ביוגרפיות על אודותיו. "אלביס" של באז לורמן, שמגיע לאקרנים בסוף השבוע, הוא הביוגרפיה השאפתנית עד כה. היא משתרעת על פני קצת יותר משעתיים וחצי, ועולה למסכים מלווה במסע שיווק מסיבי, שכלל גם בכורה נוצצת בפסטיבל קאן.
מסע השיווק משווה את "אלביס" ל"רפסודיה בוהמית", מן הסתם בתקווה לשחזר את הישגיו הקופתיים העצומים, אך האמת שהאופי שלו מזכיר ביוגרפיה מוזיקלית טרייה פחות - "אמדאוס". במהלך מסיבת העיתונאים לאחר הבכורה בקאן, לא היה מפתיע לשמוע את לורמן מצהיר מפורשות כי זה היה מקור ההשראה שלו.
"אמדאוס", כזכור, נקרא בשמו של מוצרט, אך הציג את הסיפור שלו מנקודת מבט אחר - זו של סליירי, מלחין בן זמנו, שמתוך קנאה בכישרונו הנדיר של ילד הפלא, הציב בפניו מכשולים ומירר את חייו. "אלביס" נוקט במהלך דומה - הוא אמנם נקרא בשם פרסלי, אך מתמקד בפרספקטיבה אחרת - זו של הקולונל טום פארקר, האמרגן של המוזיקאי.
למרות שמו, הקולונל היה בכלל מהגר הולנדי, שהגיע לארצות הברית בסוף שנות העשרים, מחק את עברו והמציא לעצמו זהות בדויה. במסגרת חייו החדשים, הוא נרשם כראשון שזיהה את היכולות יוצאות הדופן של פרסלי - או נכון יותר לומר, את הכסף שיוכל להפיק ממנו.
עד כמה היה פרקר נכלולי? אפשר להמחיש זאת בציטוט שעמיתנו אמיר קמינר שלה השבוע מארכיון "ידיעות אחרונות", שכתבו על אופיו המפוקפק של "הקולונל" כבר בשנות השבעים - "הוא מסוגל למכור איגרות מלווה בונדוס ישראליות לשייחים בסעודיה - והם עוד יודו לו על כך".
זו כמובן לשון ציורית. פרקר, עד כמה שאנחנו יודעים, לא מכר איגרות ישראליות לשייחים, אבל לפחות לפי הסרט, הוא כן רימה את בן טיפוחיו. "אלביס" מתגלה כסיפור קלאסי של "עלייתו ונפילתו". הוא סוקר את הפריצה של פרסלי ואת הדרך בה הביא את מוזיקת הגוספל השחורה שעל ברכיה גדל למיינסטרים האמריקאי, אבל גם פרקים פחות חיוביים בחייו, ובונה נרטיב לפיו האמרגן אחראי להם.
"אמדאוס" טען כי סליירי עמד בדרכו של מוצרט, ו"אלביס" טוען כי הקולונל פרקר קצץ את כנפיו של פרסלי. לא רק שגנב ממנו כספים - הוא גם מי שמנע ממנו לגלות יותר מעורבות פוליטית וחברתית בשיאה של מלחמת התרבות והמאבק למען זכויות האזרח, הוא מי שמנע ממנו להתפתח יצירתית והוא גם מי שאחראי במידה מסוימת לדעיכתו הפיזית. במשך עשרות שנים, אמריקה שואלת את עצמה מה הביא למותו בטרם עת של בנה האהוב, כבר בגיל 42. הסרט הזה מוצא את התשובה, וכמה נוח שהאשם לא אמריקאי בכלל, אלא הולנדי.
את פרסלי מגלם אוסטין בטלר האלמוני למדי, וגם הליהוק של פרקר מפתיע - טום הנקס, שחקן אהוב כמעט כמו אלביס עצמו, שכמעט תמיד מגלם דמויות של גיבורים טהורים. אולי כדי שלא נתבלבל, ונבין כי הפעם הוא משחק נבל, הסרט מקצין את דמותו של האמרגן. המראה החיצוני שלו, המבטא והמניירות - הכל מוגזם, מוחצן ואפילו גרוטסקי ולא נעים, כאילו השחקן הוותיק נכנס לדמותה של המכשפה הרעה מ"הקוסם מארץ עוץ", וזו לא הבעיה היחידה כאן.
ביוגרפיות מוזיקלית הן ז'אנר מצוין מבחינה מסחרית ובעייתי מבחינה אמנותית. הוליווד אוהבת להפיק אותן בימינו, כי בדומה לעיבודים של חוברות קומיקס, הן מבוססות על נכסים תרבותיים קיימים ופופולריים, ובימינו קשה להביא קהל לאולמות בלי הבסיס הזה. הבעיה היא שמדובר בז'אנר מעושה במיוחד, שקשה לחמוק מן הקונבנציות שלו, וגם "אלביס" מתגלה כקולקציה של קלישאות.
"אלביס" הוא סרט מקורי ברמת המאקרו, כי מאז "אמדאוס" לא ראינו סרטים שבחרו בפרספקטיבה כזו, אבל לא ברמת המיקרו. אולי לא ציפינו לכך שיבחר בנקודת המבט של הקולונל פארקר, אבל מכאן והלאה - כמעט הכל צפוי, כולל כל המהלכים המוכרים לעייפה מביוגרפיות מוזיקליות קודמות. בראשם, כמובן, המונטאז'ים שמדלגים באמצעות עריכה תזזיתית בין תחנות בחייו של פרסלי ושל ההיסטוריה האמריקאית, וגורמים לתוצאה להיראות כמו אותם סרטוני "הרגעים הגדולים" שדרכם מסכמים קריירה של אישיות כלשהי.
ככה זה: הסרט אמנם נמשך כ-150 דקות, אבל זה לא הרבה זמן יחסית לכל המשימות שלקח על עצמו. לורמן רוצה הכל: לסכם את קורותיו של אלביס, לענות על השאלות הקשורות בחייו ובמותו, להציג נקודת מבט חדשה, לשים את הכל בקונטקסט פוליטי-חברתי-תרבותי ולהנגיש את כל הלהיטים של פרסלי לדור הצעיר, שלא בהכרח מכיר אותם.
אחד הלהיטים האלה היה "Love Me Tender". לורמן עושה ההפך. כמו בסרטיו הקודמים, ש"גסטבי הגדול" היה האחרון שבהם לפני עשור, אין כאן טיפה של רכות. הבמאי לוחץ על כל הכפתורים בבת אחת. הכל ב"אלביס" צעקני וקופצני. כל העת הוא דוחס כמה שיותר פרטי עלילה, אזכורים והקשרים, כמו אדם שמנסה לדחוס לפה כמה חתיכות אוכל בבת אחת במקום ללעוס כל אחת בנפרד. הסרט הזה בולע, לא לועס, וככל שהוא מתפתח כך הוא גם נהיה יותר תזזיתי וגם יותר בנאלי. יש רגעים של שאר רוח, למשל כשלורמן משלב בפסקול קטע של הראפרית העכשווית דוז'ה קאט בניסיון להתיך בין העבר להווה; או כשהוא מדמה לרגע את המתרחש לדפדוף בחוברת קומיקס כמחווה להערצה של אלביס לז'אנר, אבל אלה היוצאים מן הכלל שלא מעידים על הכלל.
אולי זה תמים לדרוש מהביוגרפיה המוזיקלית הטרייה הזו לגלות יותר תנופה וללכת רחוק יותר. אחרי הכל, מדובר בתוצר שמתיימר להיות בלוקבסטר קיצי, ולכן יש גבול לכמות הסיכונים שאפשר לקחת. כאן גם טמונה הסתירה בחזון של לורמן: הוא מדבר על ההשראה של "אמדאוס", אבל הקלאסיקה זוכת האוסקרים לא רשמה הישגים מסחריים יוצאי דופן. היא התברגה במקום ה-56 בטבלת שוברי הקופות המקומיים של אותה שנה בארצות הברית, וכנראה שגם לא כיוונה ליותר מכך. אולי בגלל זה היה לה יותר קלאסה ועומק מהסרט הוולגרי והשטחי הזה.
האם "אלביס" יזכה באוסקרים כמו "אמדאוס" ויירשם כקלאסיקה? את התשובה נדע רק בעתיד, אבל קשה לי להאמין. האם "אלביס" ישחזר את ההצלחה הקופתית של "רפסודיה בוהמית"? את התשובה נדע כבר בקרוב, אבל גם במקרה זה קשה להאמין, כי הברק לא מכה פעמיים. בכל מקרה, לורמן אמר שמעניין אותו רק דבר אחד - חוות הדעת של משפחת פרסלי, וזו היתה מאושרת עד השמים לאחר הצפייה בסרט ותרמה בהתלהבות למסע השיווק שלו. אפשר להבין את מקור האקסטזה. אמריקה אוהבת גיבורים ואוהבת קורבנות, והסרט מציג את אלביס כגיבור וכקורבן - קורבן של מהגר הולנדי, שלא הותיר אחריו ילדים ואין לו משפחה אמריקאית מיוחסת שתגן עליו.