"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" ("Never Rarely Sometimes Always")
חשוב לזכור משהו: הפסיקה של בית המשפט העליון היא רק המסמר האחרון במאבק ארוך שנים לדכא את זכויות הנשים באמריקה. גם כשהפלה היתה זכות פדרלית, במדינות רבות עשו כל מה שאפשר כדי להגביל אותה. קחו לדוגמה את פנסילבניה. בין שנות השמונים לימינו, כמות הקליניקות שמבצעות הפלות במדינה צנחה מ-144 לפחות מעשרים, וכמעט חצי מהנשים במדינה חיות במחוז שבו אין קליניקה מתאימה.
לאישה שמבקשת לעבור הפלה אין הרבה ברירות. אחת מהן היא לנסוע לניו יורק, שלכאורה נמצאת במרחק כמה שעות נסיעה - אבל הפרוצדורה והמסע דורשים הרבה כסף, ובחברה מעמדית כמו ארצות הברית, לאותן נשים שנמצאות במצב הזה בדרך כלל אין כסף, מה שמציב מכשולים כמעט בלתי עבירים.
"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" ערך את בכורותיו העולמיות בחורף 2020, רגע לפני פריצת המגיפה, וזכה בפרסים בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל ברלין. אז, הפסיקה עוד היתה רחוקה, אבל כבר היה ברור לאן הרוח נושבת בגלל המינויים של טראמפ. בהתאם לכך, הוא עוקב אחר נערה מפנסילבניה הנכנסת להיריון לא מתוכנן, ובגלל המצב אותו תיארנו נדרשת לנסוע לניו יורק לבצע הפלה. היא יוצאת למסע יחד עם בת דודתה, ולשתיים ביחד אין שני גרושים, ולמעשה אין שום דבר חוץ מאחת את השנייה, והן נדרשות לאלתר יחד פתרונות איומים כדי לממן את הנסיעה, את השהות וכמובן גם את התהליך. היו אווילים משרישים שכתבו בימים האחרונים שטויות כמו "עדיין יש חופש תנועה בארצות הברית, אז אם אישה חיה במדינה שאין בה זכות להפלות, שתסע למדינה שיש בה, מה הבעיה?". הסרט הזה עונה על השאלה.
הסרט גם מיטיב להמחיש כיצד התעללות והתעמרות הם ריטואלים כמעט מכניים בעולמנו הרעיל. גם שמו מתייחס לכך. כשהגיבורה מגיעה למרפאה לפני ביצוע ההפלה, עורכים עימה ריאיון קצר ושגרתי. במסגרתו, מציגים בפניה ושכמותה סיטואציות שונות, למשל כאלה הנוגעות לניצול מיני, ומבקשים ממנה לענות אם זה אף פעם לא קרה לה, קרה לעתים רחוקות, קרה לעתים קרובות או קורה תמיד. התשובה שלה כל כך עצובה, שהיא מתקשה לענות בלי להשתנק מדמעות.
למרות הכל, "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" הוא שם יפה, ויש בסרט גם הרבה יופי. הוא מציג את כוחן מעורר ההשראה של אחווה נשית ושל סולידריות, ויש בו עשרה קבין של חמלה, חסד ואנושיות. ומעל הכל, זה פשוט קולנוע גדול.
חיטמן מציגה במגע יד זהיר ובצורה מעודנת להפליא מעמדים שבכל סרט אחר היו הופכים לנצלניים - כולל סצינה אחת כואבת אך גם שמימית, בלי מילים, ולפנתיאון. היא נעזרת בעבודת המצלמה של הלן לובר, אולי הגיבורה האמיתית של מלאכת המחשבת הזו, ואחת הצלמות הטובות בדורנו, שכבר היתה אחראית לדימויים המפעימים ב"חיים נסתרים" הברזילאי וב"לזרו השמח" האיטלקי; ובתצוגה מלאת ההבעה של סידני פלנינגן וטליה ריידר
.
פלנינגן היא שחקנית לא מקצועית, שחיטמן ליהקה לתפקיד במיוחד, ומאז לא ראינו אותה. ריידר, לעומת זאת, הפכה לאחת השחקניות הצעירות העסוקות בהוליווד, ובין השאר חזינו בה גם ב"סיפור הפרברים" ואפילו בקליפ של אוליביה רודריגו, ובקרוב נגלה אותה בנטפליקס בקומדיה רומנטית בשם "שלום, להתראות ומה שביניהן" - הכי רחוק שיש מהסרט הזה. בהופעה כאן עשו השתיים את תפקידיהן המשמעותיים הראשונים, אך חוסר הניסיון לא מונע מהן להביע קשת של רגשות במעט דיאלוגים. בכלל, התסריט חסכוני עד מאוד, ובכל זאת התחושה היא שלא חסר בו כלום.
זהו אחד מאותם סרטים שיוצרים את התחושה כי תוציא מהם אבן אחת והכל יתפרק - עם שחקנית אחרת, עם מוזיקה אחרת, עם עבודת צילום אחרת, אולי זה לא היה עובד, אך כאן הכל מתחבר בהרמוניה מופלאה. התוצאה קולנועית להפליא, ורלוונטית מתמיד, כי גורלה של הגיבורה, שהיה גורלה של נשים אמריקאיות רבות, יהיה מעתה מנת חלקן של נשים רבות עוד יותר.
"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" לא הופץ אצלנו. גם בגלל הקורונה וגם בגלל הנושא שלו. למעשה, הוא מעולם לא הוקרן פה על מסך גדול, והסתפק בהקרנות במהדורה הווירטואלית של פסטיבל ירושלים לפני כשנה וחצי. כעת הוא זמין בפורמט ביתי, וזה ה-סרט שצריך לראות עכשיו. כבר בזמן אמת חשבתי שמדובר בסרט העשור, ועכשיו זה נכון יותר מתמיד.
האירוע ("Happening")
צרפת הולכת בכיוון אחר מאמריקה. השנה נכנס תיקון לחוק, שהאריך את פרק הזמן בו מותר לעשות הפלות: מ-12 שבועות לתוך ההיריון ל-14 שבועות. בהזדמנות זו, הנשיא מקרון התבטא באופן שנוי במחלוקת שנתפס כפוגעני כלפי נשים, אבל החוקים עצמם נחשבים מתקדמים יחסית לעולם. לפחות עד שלה-פן תעלה לשלטון.
לעומת זאת, עד 1975 הפלות היו מחוץ לחוק, ומי שעברה הפלה הסתכנה במאסר במקרה הטוב, ובמוות במקרה הרע - כי ההפלות הלא חוקיות נעשו לרוב בצורה פיראטית ופרימיטיבית. "האירוע", מתבסס על ספרה הסמי-אוטוביוגרפי והקאנוני בשם זה של אנני ארנו, העוקב אחר בת דמותה - צעירה בת מעמדת הפועלות, החיה בצרפת של שנות השישים, נכנסת להיריון ונאלצת לפעול במחתרת ובמחשכים כדי לעבור הפלה באופן הזה.
את הסרט ביימה אודרי דיוואן, שלקחה על עצמה משימה מאתגרת - להביא אל הבד את הספר המופתי. הפתרון שלה, היה לברוא יצירה משל עצמה. סיפור המסגרת אמנם דומה, אבל מזמן לא ראינו עיבוד קולנועי שכל כך שונה מהמקור הספרותי, הן בפרטי העלילה והן בסגנון. הספר בנוי כהרהור על העבר; הסרט, לעומת זאת, מתרחש בהווה של הגיבורה והוא כל כך אינטנסיבי, שאין לה זמן להרהר.
ברגע שמשתחררים מהצל של הספר, מבינים עד כמה עבודת הבימוי של דיוואן מותירה חותם, כולל מה שהן כנראה שתיים מהסצינות הקשות ביותר שנראו על המסך בשנים האחרונות; עד כמה מחשמלת תצוגת המשחק בתפקיד הראשי של התגלית אנה-מריה ורטולומי; ועד כמה הסרט, בדיוק כמו המקור הספרותי, מיטיב לדון בהצטלבות הכה צרפתית שבין מגדר, מעמד ושררה, ובמערכת ההשכלה הגבוהה הצרפתית, מנגנון שימור האליטות הכי יעיל בצרפת, ולמעשה הדבר היעיל היחיד בצרפת.
ברגע השיא של הסרט, הגיבורה חוזרת לשיעור אחרי הפסקה ארוכה מסיבות ברורות. היא מבטיחה למרצה שתשלים את החומר. בספקנות ובחוסר אכפתיות, הוא שואל אותה לאן נעלמה. "היתה לי מחלה", היא מסבירה. "מחלה שתוקפת רק נשים, ומסלילה אותן להיות עקרות בית".
כמו מקבילו האמריקאי, גם "האירוע" לא הופץ אצלנו, אף שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה האחרון. והסתפק בהקרנה מתחת לראדר בפסטיבל חיפה, כעת הוא זמין בפורמט ביתי, וכדאי לראותו. אמנם העיבוד הקולנועי לא משתווה למקור, אחד הספרים הצרפתיים הגדולים של דורנו, אבל דרך המסע שלו לעבר של צרפת הוא מספק הצצה אפקטיבית ומזעזעת למה שעומד להיות ההווה והעתיד של אמריקה.