הקולנוע אוהב להציג דבורים כמנוולות. אחת הדוגמאות העוקצניות ביותר היתה "החברה שלי", בו מותו הטראגי של הילד בגילומו של מקולי קאלקין בשל עקיצות של חרקים מעופפים גרמה לרבים ברחבי העולם לטראומה קשה ולפוביה. לאחר מכן הגיע העיבוד המחודש ל"איש הקש", בו הגיבור בגילומו של ניקולס קייג' מת בנסיבות דומות, ועוד לא הזכרנו את סרט האסונות עטור הכוכבים "הנחיל" מ-1978, בו דבורים קטלניות מאיימות על שלומה של עיר שלמה, ושלל זוועתונים שזמזו זמירות דומות.
למען האמת, בני אדם מזיקים לכדור הארץ הרבה יותר מאשר דבורים, שהצטרפו לאחרונה לרשימת המינים בסכנת הכחדה. צריך להגן עליהן, לא להסית נגדן, אבל לסדרה החדשה של נטפליקס קוראים "האדם נגד הדבורה", וכמשתמע משמה היא מציגה אותן כאויבות, וזה רק אחד מהחסרונות שלה.
מדובר בשיתוף פעולה נוסף של הכוכב רואן אטקינסון והתסריטאי וויליאם דיוויס, שעבדו יחד בשלושת סרטי "ג'וני אינגליש", והבמאי דיוויד קר, שביים את הפרק השלישי והאחרון בסדרה. כהרגלו, השחקן מגלם את השלימזל האולטימטיבי, שזורע הרס על ימין ועל שמאל. כמובן שלא הייתם רוצים לתת כזה לשמור על הבית שלכם, אבל זוג בריטי מגונדר עושה את הטעות הזו, ומפקיד בידיו את אחוזתו המפוארת, שיש בה הכל, כולל כלב הזקוק לדיאטה מיוחדת וציורי אמנות יקרי ערך שכנופיית גנבים תשמח לשים עליה את ידיהם.
בין כל אלה, מסתובב גם דבורה ממין זכר, שלא נותן לגיבור מנוח. השלומיאל מפתח כלפיו אובססיה, רודף אחריו בכל פינה של הבית ומחליט לתפוס אותו ויהי מה. אך לא רק שהמרדף מסתיים בלא כלום, אלא שהמצוד הזה מותיר אחריו אדמה חרוכה ונזק היקפי עצום - גם למי שצפו בתשעת פרקי הסדרה עד סופה.
הדברים האלה נכתבים בידי מעריץ של אטקינסון - לא רק של סדרת הטלוויזיה "מיסטר בין", שאין בהכרח מחלוקת על הגאוניות שלה, אלא גם על סרטי "ג'וני אינגליש" שפחות אהודים בידי הביקורת. על הלהיטים האלה מרחנו כאן דבש, אך "האדם נגד הדבורה" הוא אכזבה גדולה.
קודם כל, זו סדרה סרת טעם. נכון, היצירות של אטקינסון תמיד מתחו את גבולות הטעם הטוב, אבל הפעם הוא מגזים. מילא ההיטפלות לדבורים - ברור שזו סדרה שטותית, ולא היא תחמיר או תפתור את משבר האקלים. אך הקומדיה הזו מתעמרת גם בחיות אחרות, ובראשן כלב המשפחה, קאפקייק, שעובר כאן מכאובים מסכני חיים. ספוילר הכרחי: הוא נשאר בחיים, אבל זה לא מצדיק את מה שבא לפני כן. נכון, זו מהתלה משולחת רסן, וההומור כאן פיזי, אבל בטח אפשר היה לוותר על הקטע בו חפץ במשקל כבד נוחת על הכלבלב. בהקשר זה, גם הסצינה בה הגיבור מוצא עצמו מרוח בצואה בעקבות האתגרים הגסטרונומיים של ההולך על ארבע היא לא מחזה מרנין. יש גבול!
בריאיון לווראיטי, הבמאי דייב קר השווה את המצוד של האדם אחר הדבורה למרדף אחר הלוויתן ב"מובי דיק". טוב שלא השווה את עצמו לתנ"ך. ביצירות קודמות של אטקינסון היה ברק ועומק. כאן, לא ברור מה הוא רוצה מהדבורה ומה רוצה הדבורה ממנו. העיצוב שלו ב-CGI לא מוצלח, ומנטרל ממנו כל עוקץ. בסיפורים שכאלה, למי שהגיבור רודף אחריו צריך להיות לא פחות אישיות ואופי ממנו. כאן זה לא קורה. הסדרה כולה עשויה ביד גסה, והתוכן השיווקי שלה ישיר במיוחד. כבר באחת מן הסצינות הראשונות, בעלת הבית טורחת להכריז בקול רם מאיזה פירמה מכונת הכביסה שלה. שמחתי לפחות לגלות שהמכונה שלי היא מאותו יצרן.
"האדם נגד הדבורה", בקיצור, מתגלה כיצירה גסה, מרושלת ומאכזבת. לפחות היא חולפת מהר. הפרק הראשון נמשך כ-19 דקות, אבל שמונת הפרקים האחרים - כ-11 דקות כל אחד, ולעתים אף פחות מזה. כלומר, מדובר למעשה בסרט באורך מלא, שנפרס בתשע חתיכות רק כדי להתאים את עצמו לפורמט הבינג' השגור בימינו. זו לא סדרה, אפילו לא סדרה מוגבלת - זה תרגיל עוקץ.
הפורמט המשונה מזכיר לפעמים רצף של סטוריז באינסטגרם. נראה ש"הסדרה" פונה בעיקר לילדים ולנוער, וייתכן שכך היא מתאימה את עצמה ליכולות הקשב והריכוז שלהם. מי שצעירים מכדי לזכור את העבודות הקודמות של אטקינסון וזה המפגש הראשון שלהם איתו, אולי בכל זאת ייהנו מהגילוי שלו. מבחינת כל השאר, ב"האדם נגד הדבורה" אין ערך, חוץ אולי מאשר מוסר ההשכל: אם תכננתם להכניס מישהו לביתכם כדי שישמור עליו בזמן חופשת הקיץ הקרובה, הצפייה תניא אתכם מכך.