יש הרבה סדרות נוער, אבל "מיוחדת" היא באמת סדרה מיוחדת, בטח בנוף הישראלי. הסדרה, שעלתה השבוע בכאן חינוכית, מתמקדת בדמויות שבדרך כלל לא מקבלות כאן את אור הזרקורים - נערים ונערות על הספקטרום האוטיסטי, ונערה שנפגעה בתאונת פגע וברח, ובעקבותיה סובלת מנכות זמנית. קווי העלילה כרוכים אחד בשני, וחושפים בפנינו באופן חסר פשרות, יחסית לקהל היעד אבל גם בכל קנה מידה, את האתגרים שעומדים בפני הגיבורים ובני משפחותיהם, ואת הצורה בה כל אחד מהם מיוחד בדרכו שלו.
את הנערה המוצאת עצמה מרותקת לכיסא גלגלים מגלמת נועה אסטנג'לוב. השחקנית, שנולדה בסוף שנות התשעים, משחקת מול מצלמה מאז ילדותה, אבל הפכה לשם מוכר בקרב הקהל הרחב רק בשנה שעברה, הודות להופעתה הבלתי נשכחת ב"המפקדת" בדמותה של צליל, המ"כית שעם הזמן אוזרת אומץ להחזיר מלחמה למי שמנסה לסחוט אותה. לאחרונה ראינו אותה זוהרת גם ב"אחיין שלי בנץ", שהפכה לאחת ההפתעות הטלוויזיוניות הנעימות של העת האחרונה, ובקרוב היא תככב ב"מג"ב", הסדרה המדוברת של מני יעיש. בינתיים, אפשר להתרגש ממנה ב"מיוחדת".
בניגוד לדמויות על הספקטרום, אותם מגלמים בסדרה שחקנים שהם כאלה גם בחיים, אסטנג'לוב עצמה אינה נכה. "התחלתי לעבוד על הדמות הזו בצורה דומה לזו שעבדתי בעבר, אבל אז הבנתי שיש בה חלק גדול שאין לי מספיק ידע עליו", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות לרגל עליית "מיוחדת" למסכים. "ההפקה אותי שידכה למורן סמואל, ספורטאית בינלאומית שיום אחד התעוררה כשהיא לא יכולה לזוז יותר, והפכה לאלופה פראלימפית ולדמות מעוררת השראה. היתה לנו שיחה מרגשת מאוד, וניסיתי להבין מי היא מהכוחות שיש לה, ולאמץ את הגישה הלוחמנית והאופטימית שלה".
המצב החדש של הגיבורה נוחת עליה כרעם ביום בהיר, כשהיא הולכת ברחוב ומישהו דורס אותה עם הקורקינט החשמלי שלו, משהו שלמרבה הצער יכול לקרות לכולנו. למרבה המזל זה לא קרה לך במציאות, אבל קרה לך שמשהו לא צפוי שינה באחת את חייך מן הקצה אל הקצה?
"כן, הגירושים של ההורים שלי בגיל שבע. הייתי רגילה לשגרת חיים מסוימת, ופתאום הייתי צריכה להתרגל לדינמיקה אחרת. היו את המשפחה ואת החיים כמו שהכרתי, ואז זה השתנה, בלי שהיתה לי שליטה על זה. במובן הזה, אני יכולה להתחבר לדמות. הגירושים היו הדבר הראשון והכי דומיננטי, אבל כמובן שהחיים תמיד מפתיעים, וכל זמן מגיעה איזו מכה שמזכירה לי כמה אין לנו שליטה על כלום וכמה הכל על חוט השערה".
את "מיוחדת" ביימה לליב סיוון, שנחשבת אחד השמות המבטיחים בתעשייה. זו עובדה עצובה וידועה שיש מעט מדי במאיות בעולם הקולנוע והטלוויזיה הישראלי, אבל לאסטנג'לוב הזדמן לעבוד עם לא מעט במאיות - עם שמר גאון בראבא בסרט הקצר המצוין "סינדי", עם לי גילת בסרט העלילתי הארוך "הקפות", עם עטרה פריש ב"המפקדת" וכעת עם סיוון.
"כמות הבמאיות שעבדתי איתן היא סטטיסטיקה חריגה למרבה הצער, שלא משקפת את הכלל", היא אומרת על כך. "לכל הנשים החזקות שהכרתי בחיי יש חלק באישיות שלי ובאישיות הפמיניסטית שלי. עבדתי גם עם גברים רגישים, והם שברו לי הרבה מיתוסים לגבי איך אישה מביימת ואיך גבר מביים. יש קלישאה שלפיה אישה תביים ברגישות ותהיה אמהית, אבל דן מסר שביים אותי ב'האחיין שלי בנץ' הוא אחד האנשים עם התבונה הרגשית הכי גבוהה שפגשתי, וזה נכון גם לגבי מני יעיש שעובד איתי על 'מג"ב'. כן, המפגש איתם הפתיע אותי, כי אין מה לעשות - כולנו מושפעים מן התבניות הפטריארכליות, אז לא בהכרח ציפיתי מהם לזה".
הרבה אנשים, וגם אני, נהנים לעקוב אחרי מה שאת כותבת בפייסבוק. התכנים בדרך כלל פמיניסטיים, או כמו שאת כתבת פעם בהומור - "התחביב שלי זה לחפור על פמיניזם בפייסבוק". מתי ואיך התודעה שלך התעצבה?
"ברגע שאת מחזיקה בהבנה העמוקה של מה זה להתהלך כאישה בעולם, אני לא מבינה איך אפשר להיות אדישה לזה, איך אפשר לא לזעוק לשינוי. תמיד הייתי אדם רודף צדק, ואם יש לי משהו להגיד - אז לרוב אגיד אותו. כילדה וכנערה, אני זוכרת תקריות על כל סיטואציה שאתה יכול לדמיין. אני זוכרת ריבים פוליטיים בשיעורי אזרחות, שהייתי מתווכחת עם המורה אחרי הצלצול והתלמידים האחרים היו אומרים לי לסתום כבר, שאפשר יהיה לצאת להפסקה. היה לי עימות חריף מול ההנהלה בגלל ויכוח על האם אפשר לבוא לבית ספר עם ג'ינסים עם קרעים. עמדתי על שלי והתחצפתי, ובשלב מסוים המנהלת אמרה לי 'אין מה לעשות, גם אם צודקת'. היה לי קשה לשמוע את התשובה הזו, ואז כשפצחתי במונולוג על תורת הפמיניזם ועל דיכוי נשי היא אמרה לי - 'הכנות שלך אכזרית', כי הצבתי מראה לכמה התפיסה של מערכת החינוך לא הוגנת".
משחק הוא המקצוע שלך, אבל מה מניע אותך לכתוב פוסטים בפייסבוק? מה יוצא לך מזה?
"אני מחזיקה באיזושהי אמונה תמימה שאני יכולה לשנות. אני לא מתייאשת להתווכח עם אנשים. אני מכורה לדעות, מכורה לדיונים. אני מסוגלת להיכנס לפוסט ולקרוא את כל התגובות שלו".
אז היתה לך הרבה עבודה עם סערת קמפיין הנידה.
"האמת, אני לא מבינה את הסערה. אני קצת סבבה עם הקמפיין. כל מי שהשתתפה בו, באמת מאמינה בו. אני עוקבת אחרי שי מיקה, והיא פרסמה המון על הנושא עוד לפני הקמפיין. אנחנו עוקבות אחרי אושיות ומי שלא מתחברת למשהו שהן מפרסמות - יכולה להוריד עוקב. הן פרסמו משהו שהוא חלק מאורח החיים שלהן, ולא עשו את זה לשם הכפייה. אף אחת לא כופה עלינו שום דבר. מי שמרגיש שזו כפייה, צריך לשאול את עצמו למה כל כך מלחיץ אותו להיחשף לאורח החיים הזה".
אסטנג'לוב עסוקה מאוד עם הקריירה המשגשגת שלה, אז מי שמודאג מניהול הזמן ישמח לשמוע כי היא צימצמה את זמן המסך שלה בשעתיים מדי יום. "לפעמים הייתי מקלידה תגובות לפוסט עוד לפני שצחצחתי שיניים, אבל זה שאב ממני כוחות והתמתנתי", היא אומרת. "ועדיין, המסך גוזל ממני לא מעט שעות ביום. חלק ממנו זה דיונים, וחלק זה בגלל האינסטגרם והצורך שלי בדומפין".
קרה פעם שהצלחת להפוך מישהו לפמיניסט?
"זה לא שאני הופכת מישהו לפמיניסט. זה דיאלוג. אנשים לעולם לא יראו דברים באותה צורה. לכל אחד יש את המטענים שלו. גם אני לעולם לא אבין גבר עד הסוף. אני לא שמה לי כמטרת-על לגייס מישהו לצבא הפמיניזם. אני משתפת אותו בחוויה שלי בעולם, ובאמצעות השיתוף שלי, משהו בגבר שמולי הופך לרגיש יותר. בסופו של דבר, כולנו בני ובנות אנוש ואני מאמינה שכולנו טובים ולא רוצים לפגוע. זה הכל עניין של תקשורת ותיווך החוויה. אם הצלחתי לתווך את החוויה שלי כמו שצריך - כל גבר הוא פמיניסט".
ומנגד, את יכולה לעשות מצעד של טופ שלושת המשפטים הכי מרגיזים שאת שומעת בגלל שאת פותחת דיונים פמיניסטיים?
"אחד מהם בטוח יהיה 'את לא תמצאי ככה מישהו - את מרתיעה'. זה יכול לבוא בהערות קטנות וזה יכול לבוא במשפטים קלאסיים כמו 'את מחפשת' או 'היא אשמה, כי היא התלבשה ככה".
בחזרה ל"מיוחדת": מי שדרס את הדמות בגילומה של אסטנג'לוב מוסיף חטא על פשע עם בריחתו מהזירה. לאחר מכן הוא מתחזה לעד ראייה תמים, ומגיע לבית החולים כדי לבקר את הנערה בה פגע. היא מאמינה לו שמדובר בשה תמים, ובין שתי הדמויות מתפתחת מערכת יחסים. "אני חושבת שהוא מתאהב במה שהיא גורמת לו להיות", אומרת השחקנית. "הוא מתחיל כאדם שקרן ושטחי, והיא מוציאה ממנו אמת וכנות".
את היית מסוגלת להתאהב במישהו שפגע בך בתאונת פגע וברח?
"לא, ולא בגלל הדריסה, כולנו עושים טעויות - אלא בגלל הבריחה והשקר. אדם שמסוגל לשקר על דבר כזה, ישקר לך גם על דברים אחרים".
מי שיושבת ליד מיטת החולים של הדמות שלך היא אחותה הגדולה. גם במציאות את ואחותך כל כך קרובות?
"כן, היא הדבר הכי יקר לי בעולם. יש לי שלושה אחים מנישואים שניים ועוד אחד שבדרך אז הפכתי לילדת סנדוויץ', אבל אני עדיין מרגישה בת הזקונים כי ככה התעצבתי אישיותית. אם שואלים אותי כמה אחיות יש לך, אז באוטומט אני עונה 'אחת'".
כמשתמע משמה, זו סדרה מיוחדת. איזה אימפקט היית מקווה שיהיה לה?
"שהיא תפתח את הלב לילדים שיראו אותה, שיבינו שהשונה לא מרתיע. מחקרים הראו שהרבה ישראלים לא היו רוצים שהילדים שלהם יפגשו בחוגים ילדים עם צרכים מיוחדים. עדיין קשה להם לקבל את השונה. החברה שלנו צריכה יותר סבלנות ומלה וזה מתחיל מהדור הצעיר".
אף שהריאיון מתקיים לרגל "מיוחדת", כמובן שאי אפשר שלא להתייחס בו ל"המפקדת", שאסטנג'לוב תככב גם בעונתה השנייה. "לפעמים אני לא קולטת שאני חלק מסדרה כזו", היא אומרת. "כילדה, חלמתי להופיע בסדרה שכל המדינה תראה, שתהיה כל כך טובה, שתציף סוגיות חשובות כמו מחזור והתאבדות. 'המפקדת' זה דבר לא רגיל. אני מודעת לכך שסדרה כמו 'המפקדת' מגיעה פעם בכמה שנים".
התרגלת לכך שמזהים אותך?
"לא, קשה לי להתרגל לקונספט שאדם זר יודע מי אני. אנשים לפעמים מתנצלים שהם לכאורה מפריעים כשהם פונים אליי ברחוב ואומרים שבטח אין לי כוח לזה, אבל האמת שאני הכי מתרגשת מזה, והם הכי לא חופרים לי. תנו לי את זה! יש גם אנשים שמרשים לעצמם להגיד דברים לא לעניין. השבוע מישהו אמר לי 'את הרבה פחות גבוהה במציאות', וזו עוד הערה יחסית לא מעליבה למה שאני שומעת לעתים".
את קוראת מה שכותבים עליך?
"הכל. קראתי גם טוקבקים מרושעים, אבל עוד לא הגיעה המכה שגרמה לי לרצות לפרוש מהמקצוע. כנראה שכל שחקן נואש לכפיים ולאהבה, לא במובן הפשטני אלא במובן העמוק, של להיות אהוב. זו תפיסה דרמטית ולא נורמלית, אני לא אומרת אחרת. בתיאטרון את מקבלת את הכפיים באופן ישיר ובקולנוע, ובטלוויזיה את מקבל אותם דרך תגובות באינטרנט, ולכן אני קוראת".
לא עברת דירה בעקבות ההצלחה. את עדיין גרה עם המשפחה באשדוד.
"לא עברתי לתל אביב, אבל עברתי עם תל אביב המון. בעבר, המטרה שלי היתה לעבור לגור בה. תליתי בעיר הזו את ההצלחה המקצועית שלי. חשבתי שאגיע אליה ואכיר את האנשים הנכונים ומשם הכל יתגלגל, אבל אז קרו שני דברים. קודם כל, התחילה הקורונה. לא עבדתי שנה, אז לא היה ריאלי לצאת מהבית. הדבר השני הוא ש'המפקדת' יצא, וזכיתי איתה להצלחה כשאני עדין גרה באשדוד, אז פתאום הקשר בין תל אביב והמקצוע התנתק. ראיתי שאפשר גם בלעדיה, ומשהו במערכת היחסים שלי איתה וברגשי הנחיתות שלי מולה נרגע. עכשיו זו עיר שאני אוהבת להיות בה, אבל לגור בה זה לא עניין של חיים ומוות מבחינתי. זו עיר מדהימה, אבל רק למי שיכול להרשות אותה לעצמו. היא גם עיר יקרה מאוד, אז לא אחיה בה עד שאהיה מספיק מבוססת לעשות את זה. בינתיים אני באשדוד, וזה תמיד עניין. כשמתאמים הסעות לצילומים אני מקבלת על זה הערות, אבל מי שירצה אותי שיתמודד עם זה שאני שם".
עדיין מבטאים או כותבים לא נכון את שם המשפחה שלך?
"מלא. אתה יודע לבטא אותו? טועים, למרות שלדעתי הוא לא קשה. צריך לשמוע אותו פעם אחת ואז זה נקלט. נועה זה שם פרטי גנרי, שבמשך שנים היה השם הכי פופולרי בישראל, אז טוב לאזן אותו עם שם מיוחד כזה. אני אוהבת אותו".
"מיוחדת" משודרת בימים א'-ד' בכאן חינוכית וזמינה בדיגיטל של כאן.