כ-24 שעות לפני שהייתה צפויה לעלות למופע המתוכנן שלה ב-BST הייד פארק בלונדון - הראשון מבין שני מופעים שנמכרו מראש לפני יותר מחצי שנה - פרסמה אדל בחשבון האינסטגרם שלה תמונות מחדר החזרות לצד הכיתוב "מי מוכן למחר?". אם היה מדובר בכל אמן אחר אפשר היה לסכם את זה כטיזר פשוט, אולי אפילו פשטני, להופעה מדוברת. כשמדובר באדל, התשובה לשאלה הייתה מורכבת בהרבה, ואם לנסות לפשט - באותו הרגע עשרות אלפי מעריצים אמרו לעצמם בלב: "הלוואי שאת מוכנה". לא חלף זמן רב לפני שגיליתי, ביחד עם כ-65 אלף מעריצים שהגיעו למופע הראשון שלה בפארק, שאדל הגיעה מוכנה. אוהו, כמה מוכנה.
המופע שנערך בשישי בערב ציין כמעט במדויק חמש שנים מאז הפעם האחרונה בה אדל הופיעה מול קהל של רוכשי כרטיסים. זה קרה במסגרת סיבוב ההופעות של אלבומה הקודם והשלישי במספר, "25", שהפך כידוע לאחד האלבומים המצליחים בכל הזמנים והוליד מגה להיטים כמו "Hello", "When We Were Young" ועוד. המופע ההוא שהתקיים באצטדיון וומבלי לא היה אמור להיות האחרון של הטור, אך ההופעות הבאות בוטלו ברגע האחרון לנימוק של נזק למיתרי הקול, והשאירו כמעט 200 אלף מעריצים מאוכזבים.
והנה, השנה היא 2022, אדל מקדמת את אלבומה הרביעי והחדש יחסית, "30", והמילה ביטול שוב מרחפת כפסנתר כנף מעל ראשי המעריצים האומללים. אם בסיבובי ההופעות הקודמים שלה אפשר היה להבין שאדל פשוט התישה את עצמה פיזית וייתכן שגם מנטלית עד שלא הייתה מסוגלת להופיע, הפעם המקרה שונה לגמרי. למרות שהאלבום יצא בנובמבר 2021, ההופעה בהייד פארק היא הפעם הראשונה בה אדל מבצעת את שירי האלבום מול קהל שקנה כרטיס. לא שחלילה היו חסרים מעוניינים. כאמור, שתי ההופעות בפארק הן סולד אאוט מהשנה שעברה וכמותן היו גם שלושה חודשים של הופעות בלאס וגאס - אירוע שבוטל ברגע האחרון ממש באמצעות סרטון של אדל הבוכייה וכשאלפי צופים שהגיעו למופע הראשון מכל העולם כבר נמצאים במקום.
שם בעצם פגשנו אותה בפעם האחרונה. הקידום לאלבום החדש הופסק, איתו נפסקו גם הראיונות לכלי התקשורת ואפילו הדחיפה של שירים נוספים מתוכו לתחנות הרדיו. מי שחזרה לחיינו אחרי חמש שנים של דממת כמעט מוחלטת, בבליץ תקשורתי ענק שכלל ראיון עם אופרה ווינפרי ושתי הופעות טלוויזיוניות בפני חברים ובני משפחה, חזרה למקום בו היא מסתתרת בין אלבומים. הרבה יותר מוקדם ממה שצפינו.
לכן, ההופעה בלונדון לא הייתה "עוד" הופעה של אדל, אלא אירוע של ממש בעולם הפופ, ומי שביקר בלונדון בסוף השבוע האחרון היה יכול להרגיש אווירה של חג. ההייד פארק שרגיל לארח אמני ענק במסגרת פסטיבל BST התמלא עד אפס מקום, ובאזור הגולדן סירקל שהכרטיסים אליו נמכרו בסכום של כ-300 פאונד, אנשים המתינו החל משעות הצהריים המוקדמות כדי לתפוס מקום טוב להופעה שהתחילה רק בערב. ויכוחים על מיקומים נראו פה ושם במקום כאילו שתכף יעלה לבמה ג'סטין ביבר ולא הזמרת הכי פופולרית בקרב נשים לבנות שחצו את גיל 50. ואז, ב-20:20 בדיוק, להקה צנועה עלתה על הבמה ה ע נ ק י ת שקושטה באלפי שורות חרוזים, ומיד אחריה נשמעו המילים שכמעט 70 אלף איש חיכו לשמוע: "Hello, it's me".
שאגת הקהל הייתה מצמררת. מסתבר שגם מי שאחראית לכל הבלאגן הזה התרגשה, כי היא פשוט הפסיקה לשיר והכריזה "I'm so excited to be here", והגולה שבגרון נשמעה היטב בקולה. הרגע הזה, שאולי היה יכול להיות סימן מדאיג למי שמיתרי הקול כבר הכשילו בעבר, הדגיש שיותר מאשר הקהל היה רעב לשמוע את אדל, היא הייתה רעבה להשמיע לו.
ההופעה של אדל היא המופע הצנוע הכי גרנדיוזי שתראו (או להיפך). בסופו של דבר מדובר בלהקה חיה: גיטרה, בס, תופים, קלידים וזמרות ליווי, כולם מוכשרות ומוכשרים להחריד. הווידיאו-ארט אמנם התעדכן מאז הטור הקודם - אבל לא שום דבר שלא ראיתם קודם. יש בו רק אלמנט אחד שאין לאף אחד/ת אחר/ת והוא הכוכבת שלו, זאת שעל הכריזמה הבלתי נגמרת שלה מבוסס האירוע כולו. אם כבר ראיתם את אדל מופיעה אתם כבר יודעים שהקול החם, המחוספס ומלא העוצמה שלה הוא רק 50% מהעסק. כל השאר הוא הכריזמה.
והכריזמה הזאת העלתה אש בהייד פארק בעוצמה גבוהה כל כך, שמזל שהקיץ הבריטי הוא אפור עם ממטרים קלים. אדל, שעברה בשנים האחרונות שינוי חיצוני שגרר לא פחות שיח מהמוזיקה שלה, השתלטה על הבמה הענקית של ההייד פארק ולמרות שריקודים עדיין לא על הפרק, היא זזה וחיונית יותר מאי פעם.
גם לשיאים יש היררכיה
מעריצי האלבום הראשון והמקסים של אדל, "19", התאכזבו לגלות שאף אחד משיריו לא נכנס לסטליסט (לא, אפילו לא "Chasing Pavements"). אבל המופע בכל זאת בא לקדם אלבום חדש, ועם כמות גדולה כל כך של להיטים, לא היה רגע של שקט במשך שעה וחמישים דקות. אף שרוב הקטלוג שלה מורכב משירים שקטים ("As you may know I don't have that many bangers"), הביצועים לשירים המרימים יותר כמו "Rumor Has It", "Water Under The Bridge" ובהמשך גם "Send My Love", "Set Fire to the Rain", ו-"Oh My God" (שכלל את הדבר הכי קרוב שאדל עשתה לענטז עד היום), היו משיאי הערב. הקול שלה מעולם לא היה מדויק כמו של דיוות אחרות (סלין דיון למשל), אבל החום והעוצמה שמובאים לקהל בלי להישמע כמו צעקה היו לא פחות ממושלמים.
מה לעשות, גם לשיאים יש היררכיה, ואדל התעלתה אפילו על השירים האלו. בשלב מסוים היא הגיעה אל פסנתר הכנף שצץ לפתע במרכז הקאט-ווק וביצעה אחד אחרי השני את "Easy On Me", "All I Ask", "Make You Feel My Love" (שהיה גורם לבוב דילן לחוש גאווה) ו-"Someone Like You" (אותו תיארה בצדק כשיר ששינה את חייה). השלב הזה היה מושלם לא רק בזכות רצף הקלאסיקות המודרניות, אלא בעיקר כי נראה היה שהיא עשתה את מה שחיכתה לו יותר מכל - דיברה עם הקהל. "מישהו כאן חוגג משהו?", היא שאלה במה שהיה יכול להיראות כמו סקרנות מדומה, ומיד עברה להביט עמוק אל תוך הקהל ולחפש תשובות מעניינות. צעירה שסיפרה שבדיוק חגגה 18 זכתה להרמות מצד אדל, שסיפרה לקהל שלמרות שהיא נכשלה ברוב המקצועות היא "יצאה די סבבה".
היה גם גימיק חביב בו היא ירתה חולצות חתומות עם שטרות כסף לעבר הקהל. בשאר הזמן היא הראתה את גרבי הכדורגל (טוטנהאם, כמובן) שגרבה מתחת לשמלת הערב הדרמטית בצבעים שחור וכסף, שתתה תה, פטפטה על העונה האחרונה של "דברים מוזרים" וההופעה של בילי אייליש אליה הלכה עם בנה בשבוע שעבר ("אני כל כך שמחה שהיא המודל שלו"). היה גם שאוט אאוט לחברה הכי טובה שלה מלוס אנג'לס, אפריל, שלה הקדישה את "Hold On", אחד השירים הבולטים מהאלבום האחרון שבניהול תקין בוודאי היה הופך לסינגל. הזמן חלף מהר מאוד ואדל לא ירדה מהבמה לרגע, ועצרה בעיקר כדי להניע את המאבטחים לעבר הקהל כשראתה מקרים של התעלפויות. אחרי ביצוע לא פחות ממושלם ל"Rolling in the Deep" ו-"When We Were Young", הערב נסגר עם השיר האחרון ב-"30" - "Love is a game", שסחף את הפארק כולו לעולם אגדות קסום עם הסאונד התזמורתי העשיר שלו.
מתי נראה אותה שוב? אין לדעת. המופע בלאס וגאס שהבטיחה כי ייקבע מחדש עדיין נמצא בסטטוס לא ברור ותאריכים נוספים של הטור לא פורסמו. בדברי הסיום שלה, רגע לפני שעקצה את תושבי השכונות הפלצניות שמסביב להייד פארק שבגללן נאלצה לסיים לפני 23:00 כדי לא להרעיש, סיפרה אדל שהיא תמיד מאוד נהנית להופיע, אך שוכחת את זה בין ההופעות ויוצרת לעצמה חרדת ביצוע. קשה להתווכח עם תחושות כמו חרדה אבל העולם צריך עוד הופעות של אדל. רגעים כאלה של אופוריה המונית הם מצרך נדיר בימים אלה, וכמו שמות אלבומיה גם אנחנו לא הולכים ונהיים צעירים.